15% חירשות: דולורס

היום נכיר אמנית נדירה ביופייה שקיבלה ממזמן חדר משוריין אצלי בנשמה, רות דולורס וייס.

את רות דולורס הכרתי כשהייתי בכיתה יב' בהמלצתו של תום המוכר בצליל שהכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שאתאהב בה עד שתעתק נשמתי.
בדיוק יצא האלבום הראשון שלה כשהגעתי לתום וביקשתי ישראלי באנגלית, הוא קפץ מהכיסא ניגש לדיסק שלה ודחף אותו לידיים שלי תוך כדי שהודיע לי שאין סיכוי שהיא תצא לי מהורידים אחרי שאשמע אותה.
עטיפת האלבום תפסה אותי ברגע שראיתי את הפרופיל האפלולי ירקרק הזה שלה- כמו מבט מתחתיתו של בקבוק בירה-
עיניים המביטות מטה, צוואר זקוף וגאה, שפתיים אוחזות סיגריה.

בתמונת האלבום אפשר להבחין בשתי רות דולורס,
האחת- חושפנית, חזקה, אקסהביציוניסטית, שלא מפחדת לאבד הכל, יצרית,
אמנית שתלך עד הסוף עם האמת שלה וסערות הנפש גם אם זה יגבה את חייה,
זו שלא מביטה אלינו כי אנחנו לא מספיק מעניינים מכדי שתתייחס.
השנייה- מופנמת, שברירית, נחבאת, מודעת לעצמה יתר על המידה, כואבת, מפחדת לקחת
סיכונים, שתקנית, עדינה, יוצרת כדי להוציא את החרא מהקרביים.
זו שלא מביטה אלינו כי מפחדת מדי לדעת שיש מולה קהל.
ככה היא רות דולורס, פניה וצווארה מוארים ושאר גופה נחבא אל הצל,
מסתיר את תלתליה האימתניים והמרשימים שעוטפים את ראשה כבר שנים.
לא סתם זאת עטיפת אלבומה הראשון, מציגה-לא מציגה את עצמה באמת, חצאים חצאים כמו שירתה ואומנותה וחייה.

כמו שבטח כבר הבנתם, הפוסט היום יהיה ארוך ועשיר במיוחד כי מדובר ביוצרת שאני מלאת הערכה אליה וכמו שתום הזהיר היא נתפסה לי חזק בורידים ואין סיכוי שתצא משם בשנים הקרובות.
(פנו קצת זמן וקחו הרבה אוויר)
יאללה מתחילים.

שלא כהרגלי, נפתח בשיר.

"Blues"

(ושום מילה על הקונטרבסיסט יהוא ירון, גם הפוסט שלו יגיע)

קצת (הרבה) על מי זאת רות דולורס וייס:

*רות דולורס נולדה וגדלה באשקלון, ובילדותה הייתה מאוד רגישה למתרחש סביבה (מתוך ראיון עם נויה כוכבי):
"השילוב של עודף רגישות מטורף והחיים באשקלון היה לא פשוט. גדלתי במצוקה מאוד גדולה כי לא הצלחתי להבין.
ראיתי המון אלימות וסבל מסביבי, ובגיל מאוד צעיר היתה לי את התובנה שכל הרעים הם בעצם מסכנים ושאין את
מי להאשים. הייתי חסרת אונים. הכל הלך לי עקום. בגיל 15 לא האמנתי שאגיע לגיל 23. הייתי מאוד מיואשת
מהסיכויים שלי לשרוד את העולם. לא שהיו לי מחשבות מאוד מלאות פאתוס על החיים ועל המוות, אבל כל הזמן
סבלתי והייתי עצובה והתחלתי לפתח אגרסיות מאוד קשות".
*בגיל 8 החלה ללמוד לנגן בפסנתר (ועד היום הוא חלק ממנה לא פחות ממיתרי הקול שלה)
*כנערה התחילה לכתוב שירים באנגלית כי העברית איימה עליה:
"כשניסיתי כנערה לכתוב בעברית היה לי צורך אובססיווי שכל מלה תהיה מדויקת, כמו להרכיב תשבץ.
הרגישות שלי לשפה גבלה בפסיכוזה", היא אומרת. "עם האנגלית יכולתי לשחק בלי להיכנס לחרדות כאלה"
* במקביל התעסקה בעיקר באמנות- ציור ואמנות פלסטית, המשיכה לנגן
בפסנתר והקשיבה הרבה למוזיקה קלאסית, בעיקר באך.
*כשהייתה בת 15 נחשפה לטוס וייטס (שכבודו במקומו מונח והוא עוד יתפוס מקום נכבד כאן) והיא מתייחסת אליו
עד היום כ'מפץ הגדול' שהציל את חייה ובהשפעתו החלה ליצור מוזיקה
*היא עזבה את הבית בגיל 16 ועד גיל 21 הספיקה לנדוד בין אשקלון, ירושלים, גבעתיים ותל אביב
*בגיל 20 השתתפה בסרט של סטודנטית קמרה אובסקורה רות לביא (שזכה בפסטיבל דוקאביב אותה שנה),
שם הכירה  את דווינה זיבי ושי לוינשטיין וכחודש לאחר מכן הצטרפה כסולנית ללהקתם Beblond
*לאחר שנתיים המשיכה והקימה עם חבר הלהקה שי לוינשטיין את River Styx
*באותה תקופה הקליטה את אלבום הסולו הראשון שלה Come See – Raw Versions בה ליוותה את עצמה בפסנתר, החלה ללוות הופעות של דויד פרץ (שגם עליו נרחיב מתישהו) בנגינת אקורדיון
* דויד פרץ באותה תקופה לקח על עצמו להרכיב את פסקול הסרט 'המסע הארוך' של ערן קולירין (שמוכר לכם יותר כיוצר 'ביקור התזמורת' המדהים כמה שנים אחר כך) וצירף את רות דולורס לפסקול כדי שתשיר את שיר הנושא שלו, בעקבותיו הוצע לה חוזה לאלבום וסוף סוף העולם זכה לCome See –  ב2004 (שלא זכה לחשיפה בתקשורת ובעיתונות)
*את הכתיבה בעברית התחילה בהדרגה כשחזרה מתל אביב אחרי כמה שנים לאשקלון, והתרגלה מחדש לחיי הפריפריה, אז כתבה את השיר הראשון שלה בעברית – 'אשקלון' שמופיע באלבומה השני
*היא המשיכה להופיע בארץ, עד שביוני 2005 עברה לגור עם בעלה לעתיד באוסטין טקסס שם המשיכה לכתוב את שירי האלבום השני כשמדי פעם היא קופצת להופעה או שתיים בארץ
*באחת הגיחות הקצרות האלה הספיקה להקליט ביצוע חשוף וקורע לב ל'משירי ארץ אהבתי' של לאה גולדברג (הביצוע המקורי של חוה המלכה אלברשטיין), בראיון עם בן שלו מתברר שהיא ניסתה 30-40 פעמים להקליט אתת השיר עד שהצליחה:
"נדרשו לה 30 או 40 ניסיונות עד שהצליחה לשיר את "משירי ארץ אהבתי" עד סופו, בלי להשתנק ולפרוץ בבכי באמצע.
"זאת לא חוכמה גדולה לגרום לי לבכות, זה קורה לי כל הזמן, אבל הפעם זה היה קיצוני", היא אומרת. "אני מזדהה עם
השיר הזה באופן טוטאלי. כל משפט בו אני יכולה לחבר אלי. המבט שרואה את היופי והאביונות ביחד – זה אני. גם
הפנייה אל המכורה כאילו היא בן אדם מאוד מדברת אלי. אני זוכרת את עצמי כילדה מדברת אל עצמים ואל חיות ואל הטבע".
*אלבומה השני בעברית יצא ב2008 ונחשב לאחד האלבומים הטובים ביותר של שנה שעברה למרות היותו אלבום קשה לעיכול ומיעוט השמעות ברדיו (רק ב88 בערך)

*כרגע רות דולורס בת ה31 חיה עם בעלה ובתה באוסטין טקסס ועובדת על אלבום שלישי.

רות דולורס וייס היא קול נדיר, היא כותבת רגישה, היא פסנתרנית מוכשרת, היא ציירת ואמנית והכשרון נשפך ממנה.
צנומה ועדינה שיכולה לשיר בקול הכי קטן וילדותי וללחוש תמימות ואור, ומצד שני לזעוק ממעמקי גרונה כאב ובדידות.
היא מצטנעת בנגינה ומרחפת עם אצבעותיה בעדינות על הפסנתר לעתים וכשרוצה מפעימה את הלב בהכותה על הקלידים בוירטואוזיות מלאת עוצמה.
היא יכולה לתפוס את המעיים ביללות כאב שלא נותנות לנשום ומקפיאות את הדם בורידים, מזריקה מחטים של בדידות ועצב באזניים, ויכולה לשתול כל כך הרבה אופטימיות ותמימות חסרת פחד ורצון לחבק את החיים ולאחוז בהם הכי חזק כי שמש בחוץ והשדות קוראים לנו.
הנוכחות שלה בהופעות מהפנטת, בחורה כחושה עם שמלה דקה ותלתלי ענק שמעטרים את ראשה כמו נסיכה מארץ קפואה, עם קול חם כמו אש ועמוק כמו תהומות שלא רואים את תחתיתם, הקטנה הרזה הזאת מצליחה להעלים כל דבר אחר שקיים עכשיו בעולם כי היא שרה.

היא יכולה להתחיל שיר כשידיה נופלות בכבדות על הפסנתר, קולה נמוך וספוג פחדים וחושך, ולסיים אותו בשריקות מחוייכות מלוות באקורדיון ופסנתר מרקד.

[audio:http://elliothofman.fileave.com/rdw02-lets_dance.mp3%5D

התאהבתי בה מרגע שלחצתי פליי במערכת. התאהבתי בכנות, בחושפניות, בפחד, בבדידות, בהרגשה שהכל חשוך עכשיו והקול שלה קורא לי ממרחקים כדי שרק אצליח להגיע אליה. התאהבתי בפסנתר שנדמה שהוא איבר בגוף שלה,
שהיא לא שלמה בלעדיו, שהוא, לא פחות ממנה, כותב את השירים האלה, שבלעדיו היא אילמת.
את Come See האלבום הראשון שלה שמעתי כל כך הרבה פעמים ובכל שמיעה הרגשתי
כאילו נפלתי לתוך אגם מים קפואים ואני חייבת להחזיק את האוויר חזק בריאות כדי להגיע לסוף הדיסק.

אם עוצמים את העיניים זה מרגיש כאילו הקול והמילים הן הרגליים שלה, והפסנתר הוא השרירים שגורמים לה ללכת.
באלבום הראשון היא רשמה מילים מעצביה הדקים, כתבה תווים מעצב, הקליטה את עצמה כמי שהיא, פורטרט עצמי שלה על כל הטוב שבה וכל הרע, על כל התקוות וכל הפחדים, כל המואר וכל החשוך, כל מה שנאמר וכל מה שלא.
היא ציירה כל איבר מגופה בעדינות ובסבלנות בעזרת הקלידים, חשפה כל עירום מנשמתה במיתרי קולה המרוסקים. היא הייתה בתחילת חייה הבוגרים כשהקליטה את האלבום הזה, ומתבטאות בו כל השאלות, כל ההתחבטויות, כל תהפוכות
הנפש, כל הצבעוניות והאופל שיש באדם שמתחיל לעזוב את הילדות שבו.
כל השירים הם שירי תקווה ואובדן, על החלומות הכי פשוטים והפחדים הכי עמוקים שזועקים את כאבי הגדילה הארורים האלה, את כאב זהותה, והאצבעות מלוות בנאמנות כל אותו זמן את הקול הגדול מהחיים, הזקן הזה
שבוקע מנערה-אישה צנומה ורזה.
אהבתי אותה כל כך באנגלית, בשפה המרוחקת והזרה הזאת שהיא שרה בה כל כך קרוב וחנוק.

ואז הגיע האלבום השני.

חששתי מאוד לשמוע את האלבום השני, כי ידעתי שבו הליווי המרכזי הוא קונטרבס והשירה היא בעברית. כל המהות באלבום הראשון הייתה הכתיבה והשירה באנגלית המחוספסת הזאת, והנגינה באיבר הזה, בפסנתר המדמם.
תום המוכר כבר לא עובד בצליל ממזמן, ולא היה אף אחד שיבטל את חששותיי, קניתי את הדיסק ורצתי הביתה לשמוע אותו.
בדיסק השני הרגשתי אספלט חם צורב את כפות הרגליים, אדי קיץ מכבידים על הנשימה, וכל מה שראיתי היה רק חול וחול וקולה של רות דולורס קורא לי מעומק המדבר להמשיך ללכת כי עוד מעט אגיע לשדות בהם שכבה שעות והתבוננה בעננים כשהייתה ילדה.

האלבום הזה כולו עטוף בהרגשה תנ"כית, מילות עברית קדומה ממלאות את שיריו. שומעים את העננים שמרחפים מעל באר שבע בדיסק הזה, מרגישים את המחנק הכבד באויר המאובק של אמצע הקיץ, את צעדי הילדים ברחובות העניים מחפשים צל
בשמש הזאת שקולה של רות דולורס מבטא אותה- יוקדת, שורפת את העור, מבהירה עד כדי כאב את הראייה.

הקונטרבס מתפתל כמו הרחובות העתיקים של באר שבע, פתאום, בניגוד לאלבום הראשון והמקפיא, מרגישים את חום
הנגב מבעבע בורידיה של רות דולורס, את האהבה שלה לאדמה, לשורשי העצים, למרצפות הרחובות, לשיבולים בצידי עירה.

את כמה שהבית ביגר אותה ועטף אותה ביופי, ומנגד צילק אותה וצרב ייאוש עמוק בקולה. את העקרבים והנחשים והקוצים,
וגם את השיבולים והריחות הנופים.

אם באלבום הקודם היא זעקה את עצמה לדעת, את זהותה המתבגרת, כאן היא זועקת את בגרותה
ושורשיה, את מי שהיא תמיד תהיה גם אם תגור מרחק יבשת משם.

באלבום הזה היא רות דולורס האישה, היוצרת שבטוחה מספיק לחזור לעברית הקודש
שכל כך פחדה ממנה בתור נערה, שלא מפחדת מהמקום שבאה ממנו.
אם באלבום הקודם היא שרה את בדידות האדם, כאן היא שרה את בדידות המקום.
את המילים כתבה מחול ואת הלחן מזיעה, והקונטרבס רק מוסיף הד רחוק של הרים ורוחות יבשות.
את האלבום השני סוגר שיר בשם קהלת א' 2-9, ללא קונטרבס, ללא פסנתר, רק קולה הערום של רות דולורס שר בייאוש ובשקט את הפסוקים מהתנ"ך ודווקא שם, כשהיא שרה לבד ובשקט, האויר נדחס לריאות ומרגישים חנק.

החלל שלי (שיש בו חמישה שירים)

כרגע היא לא מתכננת הופעות בארץ, אבל הדיסקים שלה יושבים ומחכים רק לכם! האתר (יש בו המון שירים להאזנה, סרטונים מהופעות, תמונות, יצירות אמנות וציורי קנבס שלה)


וכדי לנטוע בכם קצת אור וטוב, היא ויהוא עושים ביטלס

ֿ

אני מקוה שלפחות מישהו אחד גילה את היכולת של מוזיקה
להציף ולרפא, לעוור ולבאר, והתאהב באמנית המרגשת עד כאב הזאת.

עלמא.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“15% חירשות: דולורס

  1. שלום רב לכותב הבלוג. אני מכירה כמה שירים ועכשיו אחרי ששמעתי את השיר שהעלת לבלוג הבנתי שבצדק התחברתי אל השירים של זמרת, שלא ניתן להגיד מלפני כשנתיים לערכתי.. כיוון שלא אהבתי כלל.. איך אפשר לקרוא לזה אני לא יודעת, התבגרות אולי? אך רוצה לומר שכיום היא אחת הזמרות לפי דעתי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s