חזרתי מגרמניה לפני שבועיים. להתחיל בכלל לדבר על כמות המוזיקה שנכנסה לי לוורידים זה הזוי לגמרי, אני מרגישה כאילו זו פעם ראשונה שהזרקתי הרואין ועכשיו כל כך משעמם להיות במציאות. בכל מקרה, מספיק עם המטאפורות המזעזעות. הספקתי לראות 29 הופעות מתוך 33 ההופעות שרציתי, ככה שהייתי אומרת שיצאתי משם עם הספק טוב. מה שהולך לקרות, בעקבות פתיחת האזניים שעשיתי שם, ייחל פרויקס רוק אים פארק הגדול, בו נכיר את ההרכבים שהעיפו לי את הפרצוף (או את הלב).
בתור התחלה, אין מה לעשות, הופעת פתיחת הפסטיבל לא באה ברגל, כמה עובדות על רייג' אגיינסט דה מאשין:
1991, טום מורלו (הגיטריסט האגדי) רואה את זאק דה לה רוחה מרארפ באיזה מועדון באל.איי ונדלק עליו. טום מביא את המתופף בראד ווילק מלהקתו הקודמת, זאק מביא את חברו הבסיסט טים קומרפורד. השם הוא משיר שזאק כתב.
1993, אלבום הבכורה -rage against the machine- מגיע לפלטינום משולש.
ב1996 רייג' מוציאים את -evil empire- פלוס רשימת ספרים מומלצים- ומגיעים למקום ראשון במצעדים.
ב1999 יוצא האלבום השלישי -the battle of los angeles- וכמו קודמו מגיע למקום ראשון במצעדים, ופלטינום כפול.
באוקטובר 2000, זאק עוזב את הלהקה, החבר'ה מצרפים את כריס קורנל, ואודיוסלב מתחילה קריירה מוצלחת של 3 אלבומים, שנגמרת ב2007.
טום מורלו מוציא את one men revulotion אלבום פולק עצמאי ומצטרף לאקסיס אוף ג'סטיס.
באפריל אותה שנה רייג' מתאחדים להופעה בפסטיבל המוזיקה והאמנות קואצ'לה. האיחוד הזה ממשיך להופעות נוספות מתוך צורך של הלהקה להלחם בשחיתות ובהתדרדרות של הממשל האמריקאי בתקופת שלטון בוש. הם מעוררים סערה תקשורתית כמו שצריך בתקיפתם הפומבית את ממשל בוש, המלחמה בעיראק, התנהלות הממשל בקתרינה וכו'. רייג' לא הוציאו אלבום חדש מאז השלישי אבל ממשיכים להופיע בכל מקום אפשרי. לאורך הקריירה שלהם המשטרה וגופי אכיפה ניסו למנוע ולבטל הופעות שלהם בטענה שהם מטיפים לאלימות נגד הממסד, ותאגידי תקשורת עודדו את הפסקת השמעתם ברדיו בגלל מסריהם האנטי-אמריקניים. באופן כללי רייג' הוקמה כלהקה פוליטית ולפי זאק אין למוזיקה טעם אם תפסיק להיות כזו. בעיקר זאק וטום שותפים חריפים באקטיביזם פוליטי, אם זה במחאה, בהפגנות, הופעות שהכנסותיהן מוקדשות למטרות בהן הם מאמינים, ואם זה בטקסטים של הלהקה. שמאלנים מניאקים כבר אמרנו?
רייג' מצליחים להיות להקת רוק-גראנג'-היפ הופ-מחאתי בלי לאבד את אוהביה אחרי גיל 16. אולי זה בגלל הטקסטים שעדיין רלוונטים, אולי בגלל המסר החד והאמיתי והנסיון שלהם להגיד את האמת, ואולי השילוב של שניהם, הם פשוט עושים מוזיקה שמצליחה להעיף לך את הראש עם הטקסטים, את הקורקבן עם הריפים, ואת הלב עם כמה מציאות שהם מתעקשים להזריק לך תוך כדי. אם כבר ככל שהתבגרתי רק אהבתי אותם יותר, והצלחתי להבין כל פעם קצת יותר על מה הם זועמים.
אין לאן לברוח מהם, כל מילה שלהם זועקת את כאבה של אמריקה הפשוטה, העלובה, המנוצלת, הרמוסה, המופלית. זעקתם של נפגעי קתרינה שהופקרו למוות, של החיילים העניים שנשלחו לעיראק, של המהגרים העלובים שעובדים בשכר רעב, של החינוך, הבריאות, הכלכלה, ההגירה, השחיתות, הפוליטיקה. את כל עונייה של אמריקה זאק דה לה רוחה זועק בקולו הגבוה והצרוד. והם לא מוותרים, לאף אחד.
רייג' עדיין מופיעים עדיין בועטים בכל מה שזז ועדיין כועסים, ובצדק. אין מנוס מהזעם על המכונה, וטוב שכך. רק שיוציאו עוד אלבום כבר לעזאזל.
__
עלמא
15% חירשות 
שכחת (הדחקת?) את renagdes.
אלבום הקאברים המופלא שהם הקליטו עם זאק והוציאו בערך מתי שהוא עזב.
כמו כל להקה גדולה, הם יודעים לתת כבוד ולשמר את המסורות המוסיקליות עליהן גדלו וכך בעצם לחשוף דור חדש למוסיקה ישנה.
ממש לא שכחתי, הוא פשוט אלבום קאברים (מאוד מוצלח) אבל עדיין- לא חומר מקורי של רייג'. בכל מקרה עכשיו כשכתבת עליו גם הוא מצוין פה, וכן, רייג' גדולים מהחיים, זה בטוח.