עדיין מדממים.

לפעמים אני ביחד, לפעמים לבד.
לפעמים אני באמצע, לפעמים בצד.

לפעמים אני להט"ב ולא נותנים לי להיות אני,

…אבל אני תמיד נשאר אני, ותמיד אהיה אני,
עם הארון, בלי הארון, עם ההתעלמות מקיומי כאדם שלם
בעל צרכים שזכאי לזכויותיו, זכאי לאהוב, זכאי להקים משפחה.
עם השנאה, ההתנכלות, התוויות החברתיות.

עם העובדה שאלוהים ברא אותי כפי שאני ולכן אני שווה לכל ברואיו,
עם ההמרות, וההפחדות, והגזענות. והצרות, אוי הצרות.
עם הפלישה למיטתי ולאדם שאחלוק אותה איתו,
עם המילים סוטה ופדופיל, והשנאה התהומית ששוכנת בלבבות
המבקשים לבטל את קיומי, לשלול את האויר שנכנס לי לריאות.

עם כל אנשי החברה ואנשי עמדות המפתח שעדיין מתחבאים בארון
ונותנים פה לכל השנאה הזאת. עם כל ההמון השותק והשלוו ששוכח
את שוויון ערך האדם ואת החיים כערך עליון.

עם תל אביב שמתפקדת כבר שנים כגטו לקהילה הלהטב"ית.
עם הפונדקאיות שצריך למצוא בחו"ל, הנישואים, ההכרה.
עם העובדה שאני לא אוכל לעולם ללכת יד ביד עם בחיר\ת לבי ברחוב,
בלי לדבר בכלל על גילויי חיבה 'קיצוניים' מצידנו.

עם המילים 'הומו' ו'קוקסינל' שעדיין מתפקדות כקללות בכל גן.
עם החינוך המיני בבתי הספר שמלמד אותנו רק על צורה אחת של זוגיות,
עם השתיקה, ואי הקבלה, וחוסר המתאימות לרוב מקומות העבודה שיודעים.
עם ההגליה וההכחשה מצד המחוקק של אוכלוסיה גדולה בארץ.

עם הפחד לספר להורים.

עם אדם שבוחר לקחת חיים של אדם אחר
ועדיין מסתובב חופשי. ואלוהים יודע מי הבא בתור.

עם השנאה משולחת הרסן ומלובת המסרים, הממומנת והממוסדת,
עם ההתבטאויות המגובות, עם הדמוקרטיה הרמוסה.
עם הנערים והנערות שנרדפו, הוגלו, גורשו, הוכרזו כמתים, נשנאו,
נרמס כבודם, נפגעו, קוללו, הושארו בחוץ, נרצחו.

עם המילה, שלא פחות מסוכנת מהאקדח. עם שנה שעוברת ומעט מדי משתנה.
עם הפחד שלא נראה שהולך להתפוגג, הפחד של להיות אני.

הפחד לאהוב.

כמו שעוזי אמר, אני תמיד נשאר אני, למרות ובגלל כל אלה.
ואני גאה, ועם ראש מורם, ועם ידיים שלובות בידיהם של אחרים
שאוהבים ומקבלים ולא חרבו דבר בגלל מיטה עם זוג אחר שנמצא בה.

שנה לרצח.

תפסיקו לפחד, צאו מהארון. תילחמו.
היו אתם. אל תעמידו פנים.

בחייהם ובמותם ציוו לנו את החיים, מחוץ לארון.
יהי זכרם ברוך ומבורך ומתווה, לכל החיים, סטרייטים וגאים.