זהבה ושלושת הדובים

אלנה ג'יין גולדינג נולדה בהרפורד אנגליה, ב30 בדצמבר 1986.

בגיל 15 למדה לנגן בגיטרה, והתחילה לכתוב שירי פולק פשוטים,

כמה שנים אחר כך, למדה דרמה ומוזיקה אלקטרונית באוניברסיטת קנט, ונדלקה על המוזיקה של הדיג'יי סטארסמית' שיותר מאוחר הפיק את האלבום שלה.

היא הוחתמה בפולידור רקורדס בספטמבר שנה שעברה, אחרי שסטארסמית' פרש עליה את חסותו.

הסינגל Under the sheets יצא בנובמבר (עם ציפיות גבוהות במיוחד) בנאון גולד רקורדס- לייבל עצמאי ופחות מוכר כדי לא להפעיל עליה לחץ:

במהלך אותו זמן, יצאה לסיבוב הופעות יחד עם ליטל בוטס ברחבי אנגליה.

בדצמבר היא הוציאה את Wish i stayed עם פרנקמיוזיק, כשחודשיים אחר כך, זכתה בפרס המבקרים לאמן חדש של הבי.בי.סי ושל הבריטס- היא השנייה שזכתה יחדיו בשני הטקסים אחרי אדל שזכתה שנה לפניה.

כמובן, הפרסים שמחולקים (בעיקר בבריטס) לאמנים החדשים בדרך כלל מגשימים את עצמם (פיגמליון מישהו?) ומכתירים את האמן המבטיח של השנה הקרבה.

בפברואר יצא הסינגל השני Starry eyed מאלבום הבכורה המתקרב, שאני אישית מעדיפה אותו בגרסא הזאת:

שגם הכיר אותה לקהל הישראלי.

אלבום הבכורה של אלי גולדינג, Lights יצא בראשון במרץ השנה

וכמובן ישר הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האנגלי.

במאי יצא הסינגל השלישי Guns and horses

שמיקם אותה סופית כזמרת אלקטרו פופ מצליחה ומוכרת מן השורה.

באותו זמן הופיעה כחימום למסע ההופעות של ג'ון מאייר באנגליה, ובקיץ הגיעה לכמה פסטיבלים (ביניהם גלסטונברי, וי, וכמובן רוק אים פארק), כתבה שלושה שירים לדיאנה ויקרס- יוצאת אקס-פקטור, ועשתה עוד כמה ליוויים קוליים ושיתופי פעולה.

כרגע אלי עובדת על אלבומה השני.

אני באמת לא זוכרת איך מצאתי אותה, אבל זה בטח היה באחד השיטוטים-ארוכים-מדי-שבאים-על-חשבון-שעות-שינה שיוצא לי לעשות מדי פעם באינטרנט כשאני עוקבת אחרי הארנב הלבן של בלוגי המוזיקה ומנסה להבין לאן הוא יוביל אותי ואת מי אני אמצא.

באמת, כשהתחלתי לכתוב את זה, פתאום היה לי מוזר מאוד לחשוב שרק לפני שנה היא התחילה את הקריירה שלה, כי משום מה לא שמתי לב ולי זה הרגיש כאילו אני מכירה אותה מלא זמן.

מוזר מאוד.

יש בה משהו מאוד קטן באלי גולדינג. כמעט לא נעים לשמוע את הקול המתוק הזה בוקע מהנערה הקטנטונת הזאת כשהוא עטוף בכל כך הרבה עיבודים מוזיקליים וכלים, מרגיש על גבול החילול. נמוכת קומה, זהובת שיער, עם עיניים כהות וחיוך בהיר, לא כל כך ברור מאיפה הקול הצרוד-צלול הזה מצליח לצאת, בטח שלא ברור איך הוא מצליח להשמע כשמכונת הפופ והמיתוג המפלצתית הזאת מאיימת לבלוע אותה. וכן, אני יודעת שצרוד וצלול ממש לא באים ביחד, אבל מה לעשות שאצלה זה ככה. היא צלולה לרגעים, צרודה לרגעים, מזכירה קצת את אדל או ליטל בוטס פתאום ואז חוזרת להיות קול חדש שלא שמענו עדיין.

יש משהו מצד אחד מאוד לא מגובש בה, לא מלוטש שיוצר את המשיכה אליה. ילדונת בת 23 ששרה מעמקי גרונה ונוגעת בכוכבים כמעט עם הראשוניות שבה, הנאיביות הקסומה הזאת שיש בגלי הזהב בשיערה ועיני השקד שלה. היא לא מתיימרת להיות שום דבר מלבד מישהי שמחזיקה מיקרופון ביד ויודעת לנגן על גיטרה, הבעיה היחידה היא הפער שיש בינה לבין ההפקה שמקיפה אותה, מהוקצעת, מדויקת, כל תו במקום, כל כלי בתזמון מושלם. יכול להיות שזו הרגשה אישית שלי, אבל אם ננקה את כל המסביב הזה- שכשלעצמו הוא מעולה, ונשאיר את הקול שלה נקי עם גיטרה (כמו הביצועיים האקוסטיים המצוינים שלה) יהיה משהו הרבה יותר כנה במוזיקה שלה. אבל שוב, יכול להיות שזו רק אני והאובססיה שיש לי לסינג-סונגרייטריות שמנגנות בכלי אחד.

אלי, למרות כל הטענות שלי, מצליחה לעשות את מה שהיא עושה מעולה, יחד עם הסינתיסייזרים וקולות הרקע. יש משהו כמעט חלומי בשירה שלה, חלומות על מכונאי בובות שמתקן את מנגנוני בובותיו השבורות, שבין קולות התקתוק ונקישות העץ הוא באמת מנסה להפיח חיים באנשי החוטים הקטנים האלה.

היא הופיעה בבמה האלטרנטיבית בצהריים. הלכתי לראות אותה לבדי, החברים לא התעניינו יותר מדי. כשהגעתי לבמה, המקום היה כמעט ריק, מה שהפתיע אותי במיוחד כשלילה לפני הופעות הרבה יותר אלטרנטיביות מצאו קהל גדול יותר, ורק אלי נשארה לבדה. היו משהו כמו 200 איש בלחץ בבמה שיכולה להכיל כמה אלפים, ואני הרגשתי מעיכה קטנה בלב כשהיא עלתה על הבמה וראתה את הדלות הזאת מולה. היא הייתה כל כך קטנה על הבמה הענקית הזאת, ואיכשהו היא אזרה אומץ אדיר והתחילה לשיר מול השממה.

כאן הקסם הזה שלה שהזכרתי קודם נכנס לפעולה. לאט לאט אוזניים הזדקפו, וכל הבטלנים השיכורים על הדשא התחילו להזדחל לעבר הבמה בעיניים סקרניות. איטיות לא מתארת את מה שהלך שם, אבל בסוף בסוף, כשההופעה כבר פעמה והביטים לא היו משהו שאפשר להתעלם ממנו, נוצר סוג של קהל מבויש שניסה להבין בקושי רב מי זו הגולדי הקטנה והקופצנית הזאת שלא שמה זובי על אף אחד ופשוט עושה את שלה כי זה מה שהיא יודעת הכי טוב ומי אתם שתתעלמו בכלל בורים מוזיקליים שבאו רק בשביל רמשטיין. קקות.

והיא שרה. איך שהיא שרה וכבשה את הבמה עם רגליים רוקעות ושיער מתנפנף, וכולם שרו איתה. הם לא היו צריכים לדעת את המילים, הם שרו עם הידיים, עם הרגליים, עם הבירות, הם פשוט שרו ונתנו לה להכנס להם ללב ולמשוך אותו החוצה מהחזה.

צנועה וקטנה ובכל זאת נראה שהיא הולכת להיות הרבה זמן בסצינת האלקטרו-פופ כי יש בה משהו כובש ומקסים ולא מכני ופלסטיקי כמו הרבה זמרות אחרות באיזור. חוץ מזה שהיא יודעת להופיע בןזונה.

ספייסאתר.

 

שבוע טוב!

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s