ג'ינגל בלז

סליי בלז יצרו לי אי סדירות בלב כשהייתי בהופעה שלהם, או בקיצור- פירקו לי את הצורה.

נתחיל מזה שבחיים לא הייתי מאמינה שיצא לי לראות אותם בהופעה, ובטח שלא בשורה הראשונה באמצע כשהשיער של אלכסיס מעיף לי כאפות בפנים. חוויה חוץ גופית זה לא מילה, זה משפט שמתאר בדיוק כמעט מוחלט את מה שקרה לי שם. אבל מספיק עם השנינויות הפילוסופיות, בואו נתחיל בדברים החשובים.

ב2008 דרק מילר כבר עזב את להקת ההארדקור שהיה גיטריסט בה ועבד לבדו על כמה פרויקטים מוזיקליים בשביל הנשמה, ובמקביל עבד במסעדה ברזילאית בברוקלין בשביל הכסף. אלכסיס קראוס התבגרה כבר מלהקת הבנות ששרה בה לפני כמה שנים ובאה לאכול שם עם אמא שלה. בתור המלצר שלהן התפתחה שיחה והוא זרק שהוא עובד על פרויקט נסיוני ומחפש זמרת, כמו כל אמא שגאה בבת שלה אמא של אלכסיס הגיבה מהר והשניים תוך שניה בערך הפכו לצמד נויז-פופ-אלקטרו-פוסט-פאנק בשם Sleigh bells.

הדבר הבא שקרה הוא כמה דמואים שהם הקליטו אצל דרק, מלא הופעות, והייפ מטורף בכל מקום אפשרי. כל ניו יורק דיברה עליהם, הרולינג סטון הכריזו עליהם כ'הדבר החם הבא', ניו יורק טיימס סיקרו הופעות שלהם, אנ.אמ.אי עפו עליהם בסדרות צילומים, הבלוגים התפרעו בשבחים והכתרות ולא לקח הרבה זמן עד שמ.י.ה החתימה אותם בלייבל שלה. ב2009 פיצ'פורק סגרו את Crown on the ground במקום 57 במצעד השירים הכי טובים של אותה שנה, שלושה חודשים אח"כ שוחרר לרשת (להורדה חינמית) הסינגל הראשון Tell 'Em מהאלבום המתקרב.

אלבום הבכורה המעולה Treats יצא לאוויר העולם במאי 2010.

וכמובן כל העולם עף עליו מעוף אדיר, הוא דורג גבוה במצעדים וקיבל ביקורות מהללות.

כל זה היה יכול להיות הגיוני למדי, אלמלא העובדה הקטנה והמשעשעת ששורשיהם של הצמד נמצאים בשני ניגודים (אם לא לומר יריבים שותתי דם) מעולם המוזיקה- להקת בנות מתקתקה מנגד והארדקור משסע מצד שני. זה מביא אותי לשתי תובנות חשובות מאוד:

א. הפכים אכן נמשכים.

ב. המזרח התיכון קטן עלינו.

הסליי בלז עשו לי את זה לגמרי מהשנייה הראשונה ששמעתי אותם, איפשהו באיזה בלוג נידח כשהם עדיין היו שם חדש ומפתיע עם דמו או שניים ברשת וקהל שצמא (במובן ערפדי כמעט) לעוד. נראה לי שהדבר הראשון שתפס לי את האוזן כששמעתי אותם זה פעימות הקצב הקבועות, כמו פעימות לב, משהו שנקלט תוך שנייה בגוף- זה לא עובר אפילו דרך האזניים זה ישר נכנס למחזור הדם. הריפים החוזרים האלה שאפשר להשתגע מהם בכמה שזה פשוט וגאוני באותה מידה שמשתלבים בכזה דיוק עם הקול המטריף של אלכסיס וכמובן, איך לא, הגיטרה של דרק שקושרת ביחד את כל הרעש הנפלא הזה. בהתחלה חשבתי לעצמי שיש בהם משהו שנורא מזכיר לי את דה גו! טים (בלי שום מילה על הווייט סטרייפס או היה יה יהז), בזכות היכולת לייצר רעש אדיר שמצליח להזיז את הנימים בעין ולחדור ממש אל הגוף, רק בגרסא אפלה יותר ועם ארבעה חברי להקה בלתי נראים. אחרי כמה שמיעות הבנתי שאין בכלל על מה לדבר, זו ספירה אחרת לגמרי.

יש משהו ממכר ברפטטיביות הזאת בשירים שלהם, ומשהו מדליק לגמרי בשירה של אלכסיס. נכון, המוזיקה שלהם כמעט אלימה, מאוד צורמת, אבל יש משהו מקסים בצרימה הזאת עם הקול הסקסי של אלכסיס, משהו שגורם לשערות לסמור, למוח להכבות, ולשרירים להתחיל לזוז באוטומטיות. אי אפשר להאבק בזה, הקצב והריפים פונים למקומות הכי פרימיטיביים בגוף, כמו תופי טם-טם שברור מה התפקיד שלהם, גם לאלכסיס ודרק ברור לגמרי מה הם באים לעשות. הם באים לעשות פירמוט לכל המערכת, לכבות הכל, לנקות מתוכן ולפעול על ריק. לא להאמין שמפלצת הקצב נוטפת הסקס הזאת היא בחורה חמודה למדי ששרה פעם שירי פופ מתוקים ודביקים לנערות צעירות, ולא רק זה, יש לה אפילו חיוך קייט נאשי כזה, תמים וחלבי.

ועוד לא אמרתי מילה על ההופעות.

דרק מקליט את כל הכלים בבית עם סינתיסייזר ומק, כך שבהופעה הדבר היחיד שלא בפלייבק זו הגיטרה שלו והקול של אלכסיס. כשהלכתי לראות אותם בגרמניה הייתי בטוחה שיהיה מפוצץ באולם הקטן שהם היו אמורים להופיע בו, אבל טעיתי כי היה כמעט ריק. הבמה הייתה אפופת עשן ומוארת באור כחול כשאלכסיס ודרק עלו לבמה, והקהל לא שם לב יותר מדי להרכב שעלה להופיע הרגע. כל זה תקף עד לרגע שהמוזיקה התחילה, כי זה לקח בדיוק שניה עד שיכולתי להריח זיעה של אחרים, לחטוף עשן סיגריות לעיניים, ולחטוף מרפקים מגרמניות שיכורות. עד שלא נכנסה בך גרמניה שיכורה לא חווית הופעה בחיים שלך. באחריות.

לא להאמין שהשניים האלה לא זוג עם כל הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם ועם הקהל. האנרגיות היו מופרעות, משהו על גבול העל טבעי. מהר מאוד תחושת הזמן הלכה לקיבינימאט, האורות התעקמו בחלל החדר, ונבלעתי בתוך המוזיקה. שכחתי, נעלמתי, התרוקנתי מכל מה שהיה שם באותו רגע. מכונת שרירים בטייס אוטומטי. קלטתי שוב שאני בהופעה כשהשיער של אלכסיס עף לי לפרצוף כי עד אותו זמן פחות או יותר הייתי עם עיניים עצומות ובלי תודעה סביבתית בשום צורה. כשההופעה נגמרה הרגשתי כאילו עברתי עכשיו סדנת מדיטציה מהסוג למתקדמים במיוחד.

זאת הייתה ההופעה הכי טובה שחוויתי בחיים שלי.

ההרגשה הזאת החזיקה כמובן עד ההופעה הבאה שהלכתי לראות, שהייתה אחרי 20 דקות בערך. אבל, אין ספק שכשמוזיקה גורמת לך להעלם, להרגיש תחושות חיות כאלה חזקות, אתה לא שוכח את זה בכזאת קלות.

ספייסאתר, וממתק קטן- הופעה קצרה (23 דקות) שלהם להורדה!

איך אני אפרד בלי תמונה של אלכסיס מחייכת?

שבוע מעולה

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“ג'ינגל בלז

  1. אדירים
    תודה עלמא
    😉

  2. מעולה !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s