שעון החול של אסף

כנראה שהייתי צריכה לראות אותם בהופעה כדי סוף סוף לשבת ולכתוב על אחד הקראשים החמורים שלי בחצי שנה האחרונה.

בתל אביב הרחוקה, בספטמבר 2009 קמו סנדהאוס. הנפשות הפועלות בהרכב הן רן כהן על החשמלית, אור אדרי על הבס ואיציק בן דוד על התופים. בתפקיד הפרונטמן מככב אסף סנדהאוס שמתעסק בכתיבה, שירה, ושפיכת כמויות אדירות של כריזמה על הבמה. איכשהו, בשקט בשקט בלי שיח אינטרנטי או פרסום מקומי הם התחילו להופיע וצברו קהל לא רחב אמנם, אבל להוט. גם אם הם לא מילאו מקומות, הם הופיעו ונתנו שואו, כבשו את הבמה, והשאירו דודא מטורפת לעוד.

הסינגל Never be alone יצא בקול הקמפוס והפך ללהיט תוך שניות, הוא גם השיר הכי נשמע בספייס שלהם, ובכלל שיר עם פוטנציאל להפוך להמנון של כל האנשים  שלא רוצים להיות לבד, או של האנושות כולה נגיד.

כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה חשבתי על עיר בטון רטובה וחשוכה, ואורות רחוב צהובים שמעדנים את כל השחור לבן הזה. כשהקשבתי לשאר השירים חשבתי על מארק רנטון בורח מהמשטרה בפתיחה של טריינספוטינג או על ספאד מתעורר בתוך ערימת הקיא וההפרשות של עצמו ולא מבין מה קרה לו אתמול בלילה.

יש משהו מאוד מוכר ונוסטלגי במוזיקה של סנדהאוס, אבל עדיין חדש ועכשווי. הסאונד אייטיז המהוקצע הזה, הביטים הידועים, כמו הדולוריאן החבוטה והישנה של דוק ששורדת את כל ההלוך חזורים האלה בזמן, הם נשמעים כאילו הם באו עם בשורה חדשה מהאייטיז, שרדו את המסע ועכשיו הם מתקינים חלפים. אותו לב, פשוט אחרי ניתוח מעקפים. הכל פועם יותר טוב, הדם זורם בקצב הנכון, החמצן נספג בגוף כמו שצריך. כשאני שומעת אותם בא לי לצעוק לכל הספקנים שהנה, אפשר לעשות מוזיקה שמושתתת על בסיסים מובהקים ואפשר לעשות אותה מעולה, בלי למחזר, בלי לשעמם, בלי לעשות קופי פייסט ולהגיד שהמצאת משהו חדש.

סנדהאוס עושים סאונד הדוק למופת, המילים שלהם מועכות את הלב, והשירה של אסף נשמעת כמו יללה רחוקה של אדם בודד. כשאני שומעת אותם אני רק רוצה לחבק אותם אחד אחד ולא להרפות. מיליוני אנשים לבד זה לא רק שיר, זה מאבק קיומי ונפשי שמוזיקה מצליחה לרפא לרגע קצר. לא במקרה לפנינו, כאן מדובר בהצבעה חדה על כל הרחובות הריקים, על הבתים החשוכים, על האנשים שחנוטים במעילים שלהם. על בדידות קיומית ואומללות ופאק איט אין לנו זמן פה אז תתחילו להזיז את התחת ולרקוד ותפסיקו ליילל. וזה היופי בכל זה, שאולי המוזיקה שלהם גורמת לך לזוז כמו רובוט מופרע על אסיד אבל היא גם מלאת ייאוש וניכור.

כשהגעתי לאינדינגב התרגשתי מהמחשבה שסוף סוף אני הולכת לראות אותם בהופעה. כמי שגרה בצפון-צפון הארץ כרגע אני בדיאטת הופעות חמורה שגובה את מחירה הנפשי כל יום שעובר, ולצערי לא יצא לי לראות אותם עד ההזדמנות הנדירה הזאת. הם עלו ביום שישי בשמונה וחצי בערב ישר אחרי אומללה (שלאחרונה נהיו חברים מאוד טובים שלהם בענייני הופעות) ורגע לפני יהוא ירון (שעליו בכלל אין מילים מספיק טובות בעברית). היה חשוך כבר, אנשים היו שתויים בדיוק במידה, והקהל השתוקק לקצת פירוק מאסיבי של המוח. אז הם עלו, והאורות נצבעו בצבעים קרים ומכונת העשן עבדה שעות נוספות. היו אחלה אפקטים וסאונד ברמה מאוד גבוהה, אבל כל הדברים האלה הם רק תפאורה משעממת ולא הכרחית לדבר האמיתי שקרה שם באותו לילה. אסף עלה עם המשקפיים והג'ינס ההדוקים ועשה אהבה עם הקהל במשך 40 דקות, שזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על ביצועי המיטה של הרבה אנשים. זו הייתה חווייה מינית כמעט התקשורת הזאת עם הקהל, הזרמים שעברו באנשים, התזוזה המשותפת של גוש הגופים החשופים האלה. אנשים השתוללו, ובצדק. האנרגיות על הבמה היו מטורפות, הלהקה נתנה את הנשמה ושמעו את זה, נגנים מעולים אחד אחד ובמיוחד הפילה אותי הבסיסטית אור אדרי המגניבה רצח הזאת שאין לי מושג מאיפה היא באה אבל היא עשתה לי את בגדול.

Sandhaus

ממש כמו ספאד אחרי אותו לילה, יש איזה האנגאובר לא ברור אחרי ששוקעים לתוך העולם ההזוי והחשוך של סנדהאוס.

הופעות חיות לנצח יהיו תו תקן ללהקה, לא יעזרו כל ההייפ המטורף או הסיקורים האינטרנטים, וסנדהאוס עשו את זה בגדול. הם השאירו אנשים רעבים לעוד, אחרי ששינו להם את מקום האברים הפנימיים בכוח המוזיקה. הייתה הופעה בתזונה, אחת שללא ספק תרשם בין הטובות ברזומה הקצרצר של האינדינגב. ההרכב מתכנן לכבוש את אירופה ואני אומרת שכדאי לאירופאים להתכונן, כי משהו אחד שאפשר להגיד על סנדהאוס זה שהם רוצים את זה, אוי הם כל כך רוצים את זה והם כל כך עובדים בזה, וזה פשוט מגיע להם. מגיע להם להיות שם דבר, מגיע להם להופיע בבמות מול קהל של אלפים, ובהחלט מגיע להם לקבל את מידת ההשקעה שלהם במוזיקה בהכרת תודה מהקהל. אין ספק שבאינדינגב הם קיבלו את זה.

אפור אין אצל סנדהאוס, או שמתעלפים על המוזיקה שלהם כי הם הדבר החם הבא, או שחושבים שהם ממחזרים בלי לחדש שום דבר. אני כמובן נמצאת בקטגוריה הראשונה. אולי הם עושים דברים שאחרים עשו לפניהם, אבל אין ספק שהם עושים את זה טוב אם לא טוב יותר.

הם מצליחים לעשות מוזיקה ישנה-חדשה, בועטת, עם סאונד בריטי מובהק וגיק שיק הורס, בלי להתלהב מעצמם יתר על המידה כמו הרבה מאוד להקות אחרות באזור, בלי יוהרה מיותרת או התיימרויות אינטיליגנטיות. הם מתמקדים במוזיקה ובלעשות אותה הכי טוב שהם יכולים, בלהשקיע בקהל את כל האנרגיות שעומדות לרשותם, ובלהצליח לעשות את כל זה בלי לחרוק שיניים יותר מדי, לתת את השואו הכי טוב שאפשר בטבעי, ככה.

לצערי הרב בינתיים אין שום דבר מודפס, אבל בספייס יש שירים וטיזרים.

לסיכום, סבלנותי פוקעת, מתי דיסק כבר?!

בברכת פעמיים כי טוב,

עלמא.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“שעון החול של אסף

  1. אין עלמא … את הורסת! =*)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s