גוגל מוגל

ב1999 יוג'ין האץ' שהיגר מאוקראינה לניו יורק אסף חבורה של מוזיקאים ויצר את גוגול בורדלו.

ההרכב מונה 9 חברים, 8 מתוכם מהגרים. סרגיי ריאבטסב על ויולה ויורי למישב על אקורדיון -שניהם מהגרים מרוסיה, תומאס גובינה מאתיופיה על הבס, פמלה ג'ינטאנה ראסין התאילנדית ואליזבת' סאן הסינית-סקוטית בכלי הקשה, פדרו אראזו מאקוודור על שירה וכלי הקשה, אורן קפלן (פורטיס) החוליה הישראלית בהרכב שמנגן על חשמלית, אוליבר צ'ארלס המתופף האיטלקי-שוודי, וכמובן יוג'ין האץ' הרומני-אוקראיני ששר, מנגן בגיטרה ומשוגע באופן כללי.

הם הוציאו עד היום 5 אלבומים, כשהשלישי – gypsy punks: underdog world strike – היווה את פריצת הדרך הגדולה שלהם, והאחרון – transcontinental hotel – שיצא ממש השנה, הגיע למכירות הכי גבוהות בין האלבומים שלהם עד כה, ופחות או יותר מיסד את מקומם כאחת מלהקות הג'יפסי פאנק המובילות בעולם כיום.

גוגול הם אסופה של אנשים אנרגטים ומופרעים (ומעט שיכורים) שהגיעו מרחבי העולם. ככה גם נשמעת המוזיקה שלהם. ג'יפסי פאנק בועט וחסר נימוס שפחות או יותר אונס את הגוף לתזוזה חסרת שליטה. אפשר להגיד שהם סוג של מקבילה זרה לדה גו טים!, סופר גרופ מעורבת שעושה מוזיקה שמלפפת את האיברים הפנימיים בלי רחמים, שמרחיבה את השפתיים אוטומטית, שמשכרת את הלב בעולז מוזיקלי תוך שניות. אי אפשר להתעלם מהם, ובטח שלא לעמוד ככה סתם ולהביט בהוריקן האנושי שמשתולל על הבמה.

Start wearing purple- השיר האהוב עליי של גוגול, ופחות או יותר של כל מי ששמע אותם אי פעם:

הם עושים מוזיקה כיפית, משהו שבין מוזיקת שיכורים של הופעות צהריים- לחגיגות חוות מדבר מאובקות. כיאה להרכב האנושי, הרבה מנושאי השירה שלהם מתעסקים בהגירה, בתרבות זרה, בשייכות, באנרכיזם, וגם, איך לא- בנשים יפות. הם עושים מוזיקה צוענית בה כל האלמנטים כשרים- אקורדיון, רקדניות בטן, ריפים של שירי עם רוסיים, וכנר זקן שלא ברור איך הגיע לעסק הזה, ויחד עם זאת היא מצליחה להוות בחלקה מוזיקת מחאה עם הרבה פאנק וביקורת, והתעסקות בנושאים טעונים.

גוגול עושים מוזיקת הילולים וצהלולים שאם היא לא הייתה כל כך רועשת אני בטוחה שסבתא שלי הייתה שומעת אותם תוך כדי שהיא מבשלת בשישי בצהריים. הם מצליחים לשמר את השורשים הצועניים-רוסיים-דרום אמריקניים שלהם תוך כדי הקפצת האיברים הפנימיים של המאזין בשמן רותח, וזה רבותיי, באמת כשרון. אני שומעת אותם ועולה לי חשק עז ללפחות 4 בירות במערכת ויצירת מעגל 'אחים אחים' עם כל מכריי הקרובים והרחוקים, ואלה שהם לא מכריי בכלל. אולי היכולת שלהם ליצור אחווה זמנית כזאת בין כולם זה בגלל שהם כל כך שונים וזרים, ובאים ממקומות ומתרבויות אחרות לגמרי- אבל איכשהו מצליחים ליצור משהו כל כך בסיסי ומוכר, מוזיקה שיש לה שורשים בכל תרבות ועם, ואם תשימו לב, יש כמה קטעים משירי עם רוסיים שהם משתמשים בהם שבטח תגלו שאתם מכירים.

immigraniada – גם אחד השירים היותר מוכרים ובועטים שלהם, ג'יפסי פאנק ראוי לשמו:

מה שיפה בחבורה המשונה הזאת, היא העובדה שהם לא מפחדים להיות כל כך שונים. להיפך, הם מתגאים בזרות שלהם, בצבעוניות שלהם, בהיותם אנשים עם תרבות אחרת, בשפה השונה. לא מפחיד אותם חוסר ההתאקלמות הזה, אי השייכות הכל כך חדה לעין, להיפך, זה מה שמייחד אותם כל כך והם ממש לא מתכוונים לעדן את זה. יש חשיבות למקום שהם באים ממנו, שלא בהכרח הוא עני או עלוב, או איזה סיפור עצוב ומעורר אמפתיה, אלא פשוט מקום שונה, זר, עם מבטא כבד ומראה אחר, זו להקה אמריקאית שאין בה כמעט דבר אמריקאי. ויש שיגידו שזו האמריקאיות בהדרתה- מדינה חופשית שפתוחה לכולם ומכילה את כולם.

dogs were barking – בביצוע רוסי במיוחד:

אולי בגלל זה הקהל שלהם כל כך אוהב אותם. כי הם עושים קרנבל מוזיקלי מהסוג שהייתם עושים בשכונה עם החברים שלכם כשהייתם בתיכון ולא שמתם על השכנים – חסר סדרים חברתיים או גינונים, פשוט לשמוח ולרקוד ולהשתולל, כי אפשר. הם עממיים כל כך, ולא מתיימרים להיות איזה להקת אמנים מהסוג שעושה מוזיקה טובה אבל לא נעים לצפות בה, הם פשוט עושים מה שהם אוהבים, איך שהם אוהבים, וכמה שיותר. הם אומרים מה שיש להם להגיד- בין אם זה מילות אהבה או מחאה, בין אם זה על במה גדולה או קטנה, בין אם זה בהקלטה או בהופעה, זה לא משנה- הם נותנים את כל מה שיש להם, הם מתמסרים, הם בזה לגמרי.

sally – בין האהובים עליי, (אפילו כיכב כצלצול הטלפון שלי חודשים רבים) בהופעת אולפן:

הרוח החיה של ההרכב כמובן הוא יוג'ין הסולן- מופרע חינני שמתלבש כמעט תמיד באופן מעורר התפעלות. באופן די מפתיע, גם לסרז' הויוליסט בן המאתיים יש התפרצויות אנרגיה סוחפות מדי פעם במהלך הופעה, שלא ברור מאיפה הוא שואב אותן. יכול להיות ששתי הבנות היפהפיות שמתפקדות כזמרות רקע ובעיקר כמעלות מוראל שמצטיינות יתרה בתפקידן, אחראיות בין היתר גם על לא מעט מהאנרגיות שרצות על הבמה.

ואת כל זה אני אומרת לאחר התפרעות מטורפת ברוק אים פארק בה כל הגרמנים המנומסים האלה איבדו לרגע את היכולת לעמוד כמו זומבים ולמחוא כפיים בקצב אחיד, אלא פשוט נתנו לשרירים שלהם לזוז קצת בלי בקרת תנועה מיותרת. היה צהריים, היה בירות, והיו הרבה אנשים חצי ערומים שמהזיעו אחד על השני בריקודי עם משונים כאלה, שלא ברור איך הם הרשו לעצמם להפסיד את הפרק של תקומה שמספר את הקמת המדינה שחציו מלא באנשים רוקדים ריקודי עם עד שכרון חושים ברחובות תל אביב הישנה.

גוגול היו פה לפני שנה, בפעם השניה כבר, אולי בזכות הקשר הישראלי  אורן קפלן ואולי פשוט כי הישראלים עשו להם את זה. אם כך ואם כך, הופעה שלהם היא חוויה מוזיקלית צבעונית במיוחד, חגיגת אברים חסרת שליטה, הם יודעים לגרום לקהל להיות ברגע ופשוט להנות, והם יודעים להרגיש בבית כאילו כאן הם גדלו וכל הקהל הזה היה שכן שלהם או גדל איתם בתיכון. אם הם יבואו שוב, ואני מאמינה שזה יקרה לא רחוק כל כך, תגיעו. אל תרשו לעצמכם להפסיד הילולה מוזיקלית מדהימה שכזאת, זאת באמת תהיה החמצה.

ועד הדיסק הבא, או עד הגעתם, נשאיר אתכם עם משהו מתוק:
מדונה מארחת את יוג'ין וסרז' בביצוע משותף של la isla bonita שלה, וpala tute מהאלבום האחרון של גוגול:

אתר ההרכב, ספייס (עם 19 שירים!):

שבוע מעולה!

עלמא

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s