אחרון המוהיקנים חלק א', או: זרים במאה ה21

ב30 לנובמבר יצא אלבומם השלישי של קוואמי והחלבות. ב1 לדצמבר חגגתי יום הולדת. אמרתי לעצמי שזאת תהיה מתנתי לעצמי השנה, ובהתרגשות שיא הגעתי לחנות המוזיקה הקרובה לביתי כשהתברר שהאלבום עוד לא הגיע. טוב, אמרתי, ננסה מחר. גם שלושה ימים אחרי לא הגיע, והיום הולדת כבר כעס עליי שאני ככה מחרבת אותו השנה. 'זה לא בסדר, את תמיד נותנת לעצמך מתנת יום הולדת, והשנה ככה הזנחת? תתביישי.'

התביישתי. עברו שלושה ימים מצאת האלבום ועדיין הוא לא היה ברשותי. חיכיתי וחיכיתי. אמרתי לעצמי, יש חברים שעוברים במקומות עם חנויות אחרות ואולי אני פשוט אשלח אותם לקנות לי? ושוב, המבצע התפספס וחנוכה התחיל עם שריפת הענק בכרמל. כולנו היינו עסוקים בזה והאלבום ישב בפינות האפורות של המוח עד יעבור זעם. ביני לבין עצמי התאכזבתי קשות וכמעט הנהגתי חרם על עצמי מרפיסות היכולת להשיג אלבום אחד פעוט בישראל.

ואז נסעתי לחיפה. כל מיני אטרקציות חנוכה עם האחיין והאחים (אין על האחים שלי), מסתובבים לנו בגן החיות ומתפעלים מה'יעל-חיה' כפי שאחייני המסוכר נוהג לקרוא לה. אחר כך מתעייפים, אוכלים ארוחת צהריים של טראש פוד איכותי (שנים שלא אכלתי כזה), ואז אני חושבת לעצמי 'היי, התו בדיוק מולנו, הזיזי את תחתך הצנום וקחי את עצמך במהירות המירבית לשם, דמך בראשך'. וכך עשיתי. אחיינוש ואני הלכנו לתו, בעוד הוא מתפעל מחנות הדיסקים הראשונה שהוא רואה ואני מנהלת דיאלוג כל כך מהיר ולקוני עם המוכר שלא תספיקו לחקות את פורטיס אפילו פעם אחת:

'שלום! אני רוצה את החדש של קוואמי והחלבות!' (מוציאה ארנק)

'סבבה, שניה אני אמצא אותו' (מחפש מוצא שם בשקית – חושבת לעצמי- 'אין מצב שהוא צריך לחפש! למה זה לא יושב על הדלפק? קקות')

'כמה זה?' ( מגיש לי שקית עם האלבום המיוחל, קריאות ההתרגשות במוח שלי מתנפלות עליי)

'50' (מוציאה שטר, מושיטה, מאושרת)

'תודה!' (אוספת את אחיינוש ומסתובבת ללכת כשהמוכר מנופף אליו בחיוך נמס על מתיקותו הבלתי נגמרת)

וכך יצאתי עם השלל הנכסף, אחייני ביד אחת ותרופה לנפשי ביד השנייה. הדבר הבא שקרה, הוא טלפונים נרגשים לכל המודעים לקיומו של האלבום בעולם הזה, בשיתוף ארוך מדי על הרכישה החדשה. משם, אוטובוס הביתה, בו אני מפנטזת על טקס פתיחת הדיסקים האהוב עליי. נסיעה של שעה פלוס ואני נרדמת באוטובוס, מתעוררת בבהלה בתחנה, יורדת, אוספים אותי באוטו ומשם לבית. אחרי מיליון גיחות מלאות בין המחשב למטבח (שנמצאים במקומות שונים במרחק הליכה מהבית) מגיעה סוף סוף לחדר. סוגרת את הדלת, מדליקה את הפו-חם (בכל זאת חורף ליומיים), מכניסה את הדיסק למערכת ולוחצת פליי.

(צילום: גל בזל)

אם אני אצטרך לתאר את ההרגשה אני בחיים לא אצליח לפרק אותה לרבדים שהיא, או להביע במילים את המורכבות שבלהאזין בפעם הראשונה לדבר הזה. הכי מורכב שייצא לי זה או מיי פאקינג גאד, או הולי שיט, או פאק יה!. כולן באנגלית כמובן כי היא יותר טובה בקריאות שטחיות משפת אמנו ובטח שאני אתקשה למצוא מילים פחות שטחיות מזה לתאר את האורגזמה המוזיקלית שעור התוף שלי חווה. אחרי האלבום הזה, כל השאר הם סתם סטוצים חולפים לידו (וזה בהנחה לא מציאותית שאלבום חדש של מוזיקאי שאני כל כך אוהבת לא ירעיד לי את אמות הסיפים עד חוסר נשימה). ויכול להיות שזו אותה הרגשה בווריאציות שונות בכל טקס שכזה, אבל בכל מקרה אם אצא בהצהרות נחרצות, מוזיקה אף פעם לא הייתה אובייקטיבית בעיני ותמיד היא שקולה למצבי הנתון, ואם להגדיר את מצבי הנתון באותו רגע, הוא היה מתמסר ובשל לחלוטין לשמיעת האלבום הזה, מוכן ומזומן כמו גיטרה שיושבת על במה מול אולם מלא, מחוברת לכל הכבלים, וכל ישותה מכוונת לרגע בו האצבעות יפרטו לה על המיתרים וייתנו לה למשך שעה-שעתיים להיות בקיום מלא ושלם עם עצמה, להיות הכי קרובה לעצמה שאפשר.

יום ראשון מתוך האלבום:

ב'זרים במאה ה21' קוואמי הכי קרוב לעצמו שאפשר. אמנם המילה 'זרים' היא השלטת אבל הזרות היא לעולם שמסביב שמשתנה כל כך מהר. אין ספק שמבחינה מוזיקלית האלבום הזה יותר מורכב מקודמיו, מבחינה מילולית הוא יותר מושחז, ומבחינה אישית יותר חשוף. אם בקודמים הבסיס היה היפ-הופ ראפ מובהק עם נגיעות או התערבבויות קטנות של דברים אחרים, כאן ההגדרה הזאת של אלבום היפ-הופ יכולה להיות אמינה כמו הנסיון של משינה לחדש משהו למישהו בדיסק החדש שלהם, בקיצור- לא אמינה. באלבום הזה קוואמי עושה הכל מהכל, רוק, מטאל, אלקטרוני, בלוז, ואפילו בלדה מקסימה ועירומה. כל אלה מצליחים להשתלב בצורה מושלמת אחד עם השני, ויוצרים אלבום בוגר, שלם, שיש בו הרבה רבדים ומורכבויות, כמו שיש באדם שיצר אותו, או בעצם בכולנו. יש ילדותיות, יש בגרות, יש בדידות וביחד, התעסקות עצמית וביקורת חברתית, ובעיקר יש את כל הדברים שמרכיבים מוזיקה טובה- אקלקטיות שהחלקים בה מתקשרים אחד עם השני, ולא אוסף של שירים שלא ברור איך מצאו את עצמם ביחד. כאן כל שיר נושק לקודם או לבא, והמעבר הזה בין הגבוה לנמוך, בן הרך לקשה, מרגיש כמעט טבעי.

החלבות ממצים את עצמם פה בטירוף ואפשר -יותר מבאלבומים הקודמים, להרגיש שזו יצירה משותפת של קבוצה. הלחנים מצליחים לאמץ ולהוציא באמת את הכשרון של החבורה האדירה הזאת שמגבה את קוואמי בצורה כל כך טבעית, ממש 'לסחוט' מהם כל טיפת יכולת אפשרית, אפשר להבחין בזה בשירים כמו 'תה' 'לא צריכה לשאול' ו'דוקטור רוקנרול לפצעי הארדקור' בהם שומעים כל אחד מהחלבות בצורה מובהקת, התופים של רמבם התותח על הזה מעיפים את המוח, הגיטרה של בונקר הגאון מעיפה את האוזניים, הקלידים של חלבדון מעיפים את הבגדים, הבאסים של איליה מעיפים את הרגליים ואין מה להגיד בכלל על מה שזה לא יהיה שג'וניור ג'ונס עושה שמשאיר אותך עירום, בלי ידיים רגליים ואוזניים ועם כאב צוואר לא נורמלי. אבל זה כאב כל כך טוב. שלא נדבר בכלל על קוטג' שנכנס עם החוצפה היפהפיה שלו ומעלה את זה עוד רמה אחת למעלה, ואין בכלל מילים באיזשהי שפה לתאר את הגיחות של פורטיס לדבר הזה שמצליח פשוט לפוצץ את עור התוף סופית בצורה בלתי הפיכה.

(צלמת: גוני ריסקין)

זה מה שהחלבות וקוואמי עושים, הם מכאיבים. הם מכאיבים כל כך חזק כדי להשאיר אותנו במציאות, לפתוח לנו את העיניים, להחדיר לנו מודעות למה שקורה מסביב. לגרום לנו להלחם או רק אפילו להיות מודעים להדרדרות המוסרית-חברתית-כלכלית-אנושית שדופקת לנו על דלת הבית בעצבים כבר שנים ואנחנו ממשיכים להתעלם, ממשיכים לשתוק, צועקים 'אני לא בבית' כאילו שזה יעלים את כל המערב הפרוע שמשתולל בחוץ. הם מכאיבים כל כך חזק כמו מישהו שאוהב אותך כל כך עד כדי כך שהחיבוק שלו מכאיב לך ואתה מוחל על הכאב הזה כי אתה יודע שזה אהבה טהורה. שזו אהבה מהמקום הכי שורשי והשרדותי, שזו מלחמת קיום. והמוזיקה של החבורה הזאת היא אהבה טהורה ברמה הכי מזוקקת שאפשר לעשות אהבה. אלה טקסטים שנכתבו והולחנו בדמו של קוואמי ונוצרו כחלק מתהליך שבו כל אחד מהחלבות והחברים שעבדו על האלבום הזרימו מדמם שלהם כדי שהבנאדם יצליח לעמוד על הרגליים, כדי שהמוזיקה תשמע, וכך קרה. ואם אתם לא מאמינים בכוחה של קבוצה בעקבות האלבום הזה אז כנראה שאתם יותר ציניים ממה שחשבתם.

(צלמת: גוני ריסקין)

מי שלא שם לב, או לא עלה על זה במהלך שני האלבומים הראשונים של קוואמי בו התגבשה זהותו המוזיקלית, הבנאדם לוחם. לוחם חברתי, לוחם צדק, לוחם עוולות. המוהיקן האחרון. אם הדג נחש מוחים על המצב אבל לא מצביעים על אף אחד, אם הבילויים התרעמו על שורשי מדינה לקויים שיוצרים את הווייתה הנוכחית, קוואמי מעז לדבר על המציאות העכשווית. זאק דה לה רוחה תוצרת ישראל 2010. הוא לא פוסח על אף אחד, הוא מביא להם בעיטה לפרצוף ונגיסה לעורק הראשי. הוא לא מחפש אשמים, הם אלה שמחפשים אותו, והוא לא מצליח להבין מה לעזאזל הם רוצים ממנו, והוא צודק. כמה שהוא צודק. אצלו אין 'לא חשוב שמות', אצלו הם עומדים למשפט אחד אחד על תאוות הבצע, ההטעיה, הגזענות, השחיתות, החרא שפושה במערכת כבר שנים מטפטף לכולנו על הראש ואנחנו מברכים כי שנה שחונה ומזל שהגיע חורף. לא זכור לי מוזיקאי שאמר דברים כל כך חריפים וחדים והתכוון אליהם במלואם (ולא, פרובוקציות זולות לא נחשבות). קוואמי מאמין בדברים שהוא אומר והוא נחוש לעמוד מאחוריהם, הוא לא נסוג, הוא לא מתרכך. העט והמיקרופון הם הנשק שלו והוא לא הולך לשומקום – אם כבר היחידה שהולכת לשם זו המדינה שלו, והוא לא יעמוד מנגד, הוא ילחם עליה, והוא רוצה אתכם איתו.

מי לא פליט פה:

אני לא רוצה לצאת בהצהרות כל כך נוקבות, אבל אני אגיד בזהירות מירבית שיכול מאוד להיות שזה האלבום הכי טוב ששמעתי השנה במוזיקה המקומית, ואם לא הכי טוב, הוא נמצא בין שלושת הטובים לפחות. אני גם לא אגיד מילה על ההופעות של קוואמי והחלבות, רק אגיד שאין לכם מושג כמה החיים שלכם חסרים בלי שחוויתם אותם בלייב. ואם תרצו לפתוח את 2011 כמו שצריך, כדאי לכם להגיע לבארבי ב13 לינואר ולהגיד ביי ביי לעצמכם הישן, כי אתם לא תצאו משם אותו דבר (מלבד השמות שהוזכרו כאן קודם, גם אביטל תמיר המ-ע-ל-ף יהיה שם, קאשי יגיע לפרגן, שחר סוויסה כובש הלבבות ועוד מלא חברים והפתעות). וזה כל מה שאני אגיד בנושא הזה.

__________

שבוע הבא יפורסם החלק השני שהוא כולו ראיון עם קוואמי, ועד אז ניתן טעימה קטנטונת: אני מאוד אוהבת את התכנית של ערוץ 8 'סטודיו למשחק' ותמיד חשבתי מה יענו מוזיקאים שאני אוהבת על השאלון שנשאל בסוף התכנית. אלה היו תשובותיו של קוואמי:

מה המילה האהובה עליך? 'תקליט'

מה המילה השנואה עליך? 'עכשיו'

מה מדליק אותך מבחינה יצירתית רוחנית או רגשית? 'מוזיקה חדשה של אנשים אחרים'

מה דוחה אותך? 'חוסר נכונות להקשיב'

מה הקללה האהובה עליך? 'לך תגעווגעווד'

מה הצליל האהוב עליך? 'קולו של מייק פאטון'

מה הצליל השנוא עליך? 'קולות של עורבים'

באיזה מקצוע היית עוסק אם לא היית מוזיקאי? 'מוכר בחנות תקליטים'

באיזה מקצוע לא היית רוצה לעסוק בשום פנים ואופן? 'בחיים לא הייתי עובד ביחידת עוז'

אם גן עדן קיים מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך כשתכנס בשערי שמיים? 'יש לך מערכת מעולה ואת כל התקליטים בעולם שאתה רק רוצה לשמוע'

__________

רוצו לקנות. באמת, לא כמו שתמיד אומרים 'רוצו לקנות', אלא פשוט תרימו את עצמכם מאיפה שאתם לא נמצאים עכשיו, תזיזו את הרגליים ממש מהר רוצו לחנות המוזיקה הכי קרובה שתמצאו, ותשקיעו 50 שקלים חדשים במשהו ששווה הרבה יותר.

נשאיר אתכם עם ההמנון האחרון והממכר כל כך של קוואמי והחלבות ופורטיס המבריק במופרעותו:

שבוע הבא ראיון, תחזיקו חזק.

__________

מייספייס.

עלמא.

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“אחרון המוהיקנים חלק א', או: זרים במאה ה21

  1. ענק! מחכה בקוצרוח לראיון.

  2. נו, שיגיע כבר השבוע הבא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s