זה מה שנשאר

לא יכולתי שלא לחשוב על ג'ק ווייט אהוב לבי, בפעם הראשונה ששמעתי את Left.

כן, וגם על הבלאק קיז, וקורט קוביין. אל תשאלו אותי מה כל הניימדרופינג הזה, אין לי תשובה בשבילכם. זה פשוט מה שעלה לי בראש כששמעתי אותם.

לפט הם צמד, למרות שהרבה זמן טעיתי וחשבתי שהם רביעייה, אולי בגלל שהסאונד שלהם לא נשמע כמו של שני אנשים. כמו מג וג'ק שלא ברור בכלל איך רק הם לבדם מצליחים להפיק כזה סאונד עשיר שנשמע כמו הרכב מלא.

כמו מג וג'ק (כן אני יודעת, מספיק עם האזכורים תביאי דוגמאות שמע- זה יגיע בקרוב, סבלנות) גם אסף נחום ליזרוביץ' וגל שילוח מנגנים על גיטרה ותופים (בסדר הזה) כשעל המיקרופון נמצא אסף. הם נפגשו במקרה בחזרות, נדלקו והתחילו לעבוד בעקבות חזונו של אסף. להרכב יצא שנה שעברה אלבום הבכורה המעולה שלהם Here For Now בו גם מלווה בקולות דנה לוטרמן המכשפת, ומנגנים יהוא ירון האחד והיחיד על קונטרבס, אסף תלמודי שאין שני לו על אקורדיון, ועוזי רמירז הגאון על פסנתר, בנג'ו, וגיטרה כמובן, שגם הפיק יחד עם אורי וורטהיים הלא פחות גאון.

Waiting For The Sun הסינגל הראשון (והקליפ הספק משעשע ספק מלחיץ) מהאלבום:

לפט עושים מוזיקה שנשמעת כאילו נעשתה בערבות ארצות הברית בין עצי מדבר עירומים (כמו העץ שמופסה נהרג מנפילה ממנו), באיזה חווה נידחת שכזאת, עם בדלי סיגריה בין השיניים וכובעי בוקרים על הראש.

ואז היא פתאום מתהפכת ונשמעת כמו גראז' מעושן בסברביה, של חזרות להופעה נוספת במחוזות סיאטל החשוכה, בלי כובעי הבוקרים אבל עדיין עם הסיגריות בין השיניים.

ואז היא שוב (!) מתהפכת והופכת לרוק ישראלי משובח שמגיע אל הבפנוכו ומנגן על נקודות הגעגועים הביתה.

מה שכן נוכח באופן תמידי במוזיקה שלהם, זו איזשהי תחושת גלותיות ומרחק. לא משנה איפה המוזיקה ממקמת אותם גאוגרפית, איכשהו זה תמיד יהיה רחוק מדי, מקום שאולי המוזיקה שבו היא שורשית, אבל השורשים של המבצעים אותה נמצאים במקום אחר. כאילו אסף וגל חוקרים כמה רחוק הם יכולים ללכת במחוזות המוזיקה ועד לאן הם יגיעו. מה הם יגלו בדרך, איזה נופים יחשפו במסע הזה, איזה דברים הם יגלו על עצמם ככל שירחיקו לכת. לפעמים נדמה, כשמקשיבים לאלבום, שהם מאבדים את עצמם במסע הזה. פתאום לא ברור היכן הם נמצאים, פתאום המוזיקה בולעת אותם לתוכה משתלטת על התמונה ולא משאירה זכר לשניים, ואז ברצועה הבאה האוויר מתבהר והם חוזרים אלינו, ושוב אפשר לראות בעיניים עצומות תמונה של מיקומם הנוכחי, לצייר נוף רקע למקום ממנו הם שרים לנו, להרגע ולדעת שהם הגיעו בשלום לנקודת העצירה הבאה.

שם האלבום Here For Now מרגיש כמו הבטחת שווא שכזאת שהם לא באמת עוזבים אותנו, אלא רק רחוקים מעט במסעם ובסופו יחזרו אלינו עם תמונות מוזיקליות חדשות ושירי מסע שיסבירו לנו הכל. אבל אני חושבת שלפט לא יוותרו על המסע, וימשיכו לנסוע ברכב מלוכלך ופתוח בכבישי ערבות נידחים, או לנגן במרתף הישן של אמא, או לשיר בעדינות ולנסות להבריא את כל מי שרק שומע.

גם אם הם נשמעים לנו רחוקים, אין ספק שיש תמורה אדירה למסע המוזיקלי של הצמד. לפט מצליחים לעשות מוזיקה שלא רק חודרת פנימה לפרקים, אלא נותנת בראש בין היתר, ומלטפת כשצריך. אין דבר שאני יותר אוהבת מלשמוע אלבום שהוא כולו פרטים בפני עצמם, חלקים שונים כל כך שמתחברים היטב ביחד. אקלקטיות זה השחור החדש, והיא אחד הדברים האהובים עליי במוזיקה. כשמוזיקאי מצליח לרתק אותי לא רק ברצועות המשתלבות אחת עם השנייה וממשיכות אחת את השנייה, אלא גם שונות כל כך ובעלות אופי משלהן. כתבתי כך על האלבום של קוואמי והחלבות, ואני חושבת כך גם על האלבום של לפט.

איזה כיף זה כשאלבום לוקח אותך למסע מוזיקלי חסר גבולות, מעביר אותך בנקודות מוזיקליות שונות, כמה מגרה ומעורר זה. וחס וחלילה שלא תטעו, אין לי תלונה אחת כלפי מוזיקאים שאלבומם הוא יחידה אחת מתמשכת בעלת רצועות שונות, להיפך. אני מאוד אוהבת גם אלבומים שהם קו מוזיקלי אחד ומתמשך, כל עוד הם מצליחים לרתק אותי ולעורר בי משהו.

לפט הצליחו לשאוב אותי איתם אל התמונות האלה (דמיינו את הדלוריאן של דוק), ולהרגיש שאני גם חלק במסע. וזה היופי שבמוזיקה שלהם. לצערי הרב עוד לא יצא לי לראות אותם בהופעה למרות שאני משתוקקת לכך, אבל אני ממליצה בחום לרכוש את האלבום (עם העיצוב המקסים) שלהם, ולהאנח בנחת בשמיעתו.

_______________

מייספייס (ובו רק שלושה שירים לצערנו), ערוץ יוטיוב, לרכישת האלבום דיגיטלית.

_______________

במוצ"ש ה29 לינואר לפט יהיו באוזן בר. תגיעו.

עלמא