קוואבאנגה

את טום שרדר הכרתי דרך הרשת, באחד משיטוטיי הבלתי נגמרים.

הוא שבה אותי ברגע.

כן, הוא יושב בסלון ומקליט את עצמו שר. ומה שאני רואה כשאני שומעת אותו באוזניים זה שלכת. זה פאב מוחשך ואנשים בודדים, ובירה בכמויות. אבל לפני כל זה, קצת מידע על טום: הוא גרמני-אירי שנולד וגדל בשיקגו, ושם חי כרגע. הוא בן 25, מאחוריו שני אי.פי בלייבל העצמאי ויאטור שהוא ושני חברים הקימו, הראשון הוא The Door, The Gutter, The grave שיצא ב2007 (את שמו טום מסביר בכך שאלה שלושת הדברים בהם הוא תמיד נמצא עם חצי רגל בחוץ חצי רגל בפנים) והשני Lying Through Dinner שיצא ב2008. כמובן שבמקביל וביניהם הוא הופיע בכל חור נידח בארצות הברית, מתוך רצון עז לחשוף את המוזיקה שלו לכמה שיותר אנשים, גם אם מדובר בהופעות סלון או רחוב.

כך הסתובב לו במשך שנתיים במצטבר, בכל ארצות הברית יחד עם מטלטליו והגיטרה. לאט לאט אסף אליו חברים ושותפים, 9 במספר, ויחד הם חרשו את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה. כמה חברים עזבו, כמה התחלפו, הם נשארו 5 כולל טום, ובסוף להרכב ניתן השם Tom Schraeder And His Ego. (השם נולד בעקבות מישהו ששאל אותו אחרי הופעה למה יש כל כך הרבה אנשים על הבמה, וטום ענה לו שזה לא אנשים, זה רק האגו שלו) אחרי שיצא האי.פי השני התקשורת בשיקגו התחילה לדבר עליו, והוא קיבל הרבה ביקורת אוהדת וחמה על הכתיבה שלו, יחד עם ראיונות לערוצי מוזיקה מקומיים ופרגון כולל בעיר, לקידום האי.פי הוא חזר לשיקגו להופיע והפעם הגיע להופעות סולד-אאוט.

אחרי שהתחיל לחוות הכרה ולאט לאט בנה את מקומו כמוזיקאי רציני, הגיעה 2009 שהייתה שנה קשה לטום שרדר. הוא חווה שברון לב עמוק בעקבות פרידה מבת זוג ושני בני משפחה קרובים אליו נפטרו. הוא החליט לזרוק את הטלויזיה והחליף אותה בפסנתר בן 70 שנה. במשך שלושה שבועות מרוכזים הוא ישב וניגן וכתב והלחין והקליט הכל על מקינטוש שחבר הביא לו. התוצאה הייתה אלבום הבכורה המקסים שלו The Death Of St. Thomas שיצא בטאונשיפ רקורדס.

ישר אחר כך, ב2010, יצא כבר אלבומו השני Once Lace, Now Cotton שממשיך את המסע החושפני ושבור הלב של טום. האלבום הזה גם התחיל לפרוץ את דרכו החוצה מהמגזינים המקומיים ועיר הולדתו של טום, ולפגוש קהל רחב יותר, ולאט לאט המוזיקה (עודנה) מפלסת את דרכה אל לבבות חדשים כמו שראוי למוזיקה פשוטה וחשופה שכזאת.

טום הוא מסוג הסינג-סונגרייטרים ממיסי הלב, שכיף נורא לשמוע כשגשם בחוץ. הקול שלו עמוק כשהוא רוצה וגבוה כשהוא רוצה. אין דמיון אמיתי אבל משהו בקול שלו נורא מזכיר לי את טום סמית', אין לי מושג למה אבל ככה זה. הוא כותב על אהבות ואכזבות, ושתייה כאמצעי מעולה להקהות רגש. אין כמעט שום דבר חדש בנושאים שהוא כותב עליהם, או בהתייחסות שלו אליהם, ועדיין יש בו משהו כל כך שובה לבב כשהוא פותח את הפה. הוא נעים, והוא גורם למי ששומע לחלום על האהבה הזאת שחמקה לו מבין הידיים, או להזכר בלילה ההוא אפוף האלכוהול שנפל לתהומות הזכרון. הכתיבה שלו כנה, ובסך הכל הוא נראה כמו בחור די צנוע ופשוט שרק רוצה לעשות את מה שהוא אוהב, לשיר לנגן ולשתות המון. גם אין לו בעיה להודות שהוא מאוד אוהב לשתות ושהרבה מחומריו נכתבו בעקבות השתלשלויות עניינים שבדרך כלל כללו הרבה אלכוהול, יכול להיות שהגנים האירים-גרמנים שבו משחקים תפקיד ויכול להיות שכמו כולם, מדי פעם גם הוא צריך לברוח ולהקהות את חושיו. מה שזה לא יהיה, זה עובד. הכתיבה שלו כנה וצנועה, הלחן מדויק ומינימלי, והקול הזה פשוט מניע משהו בבפנוכו בלי להתאמץ בכלל. פסקול מצוין לחורף (אם היה לנו אחד ראוי כזה).

The Whiskey Song מתוך האי.פי הראשון, שכמובן הפך לשיר הכי מוכר שלו, אולי בגלל שהוא כל כך כיפי.

אין הרבה מידע או חומרים של טום שרדר ברשת. כנראה שזה בגלל שהוא עוד בתחילתה של הדרך ועדיין לא פרץ יותר מדי מחוץ לשיקגו. אם יש לכם כוח, שיטוטים ביוטיוב יעלו מהאוב עוד כמה שירים שלו, חלקם עם לא יותר מ200 צפיות.

מייספייס

ובברכת גשם השאר כדי שנוכל לשמוע מוזיקה של חורף (כי ראבאק סוף ינואר כבר וגם לנו מגיע)

עלמא.