במותם ציוו, פרק א'

לרגל מזג אוויר גשום אתמול ומצב רוח סגרירי, החלטתי ככה בשטף ספונטני לכתוב על שלושה מוזיקאים מתאבדים (מלווים בשלל תאוריות אחרות) שאני מאוד מאוד אוהבת (ושכולכם וודאי מכירים) שהצליחו לתפוס פיסות חיים עם המוזיקה שלהם. ויותר מזה, הצליחו לחיות ולהחיות דרכה.

אל דאגה, אם אלה לא מספיקים לכם, יהיה גם חלק ב'.

_

נתחיל עם קורט (ויסלח לי הקורא אביב מארק) דונאלד קוביין.

הורים גרושים, נוודות, רגישות יתר והרבה כשרון לטקסטים ולציור עוּבָּרים הפכו את קורט למוזיקאי הנושא עליו דור שלם במשך 4 השנים שנירוונה כבשה את העולם והנוער. העריצו אותו, כתבו עליו, המוזיקה שלו הגיעה לראש המצעדים והמכירות, וההופעות של נירוונה הפציצו איצטדיוני ענק. אבל הוא תמיד היה הילד המוזר והלא שייך, נטול המסננות הדרושות, והכל היה מהיר מדי, רועש מדי, ולא מובן. תרופות, סמים, אלכוהול ומה לא הצטברו בגוף הכחוש הזה בנסיון לטשטש את הכאב (גם הפיזי- לקורט היו כאבי בטן כרוניים ששיתקו אותו) והבלבול. כשהייתי נערה ופגשתי בנירוונה לראשונה, אספתי כל חומר שיכולתי עליהם, מלבד כמובן הדיסקוגרפיה המלאה: הקלטות נדירות, תמונות מהילדות, מכתבים, סרטונים נדירים, סרטי תעודה, הכל. רציתי לדעת כל מה שאפשר על האדם המסקרן והלא מובן הזה, עם הקול המחוספס והנפש השבירה שמצא מפלט בגיטרות חורקות, ולנסות למצוא הגיון במה שקרה שם. לנסות למצוא הגיון במכונת הרייטינג המשומנת שרמסה את עגל הזהב שלה. הוא היה בלתי נראה בעיניהם, בעיני מכתירי המלכים שהפכו את האמת הגסה שלו לפלסטיק מצוחצח. לא מצאתי כלום, חוץ מילד אחד לא שייך שגילה שמוזיקה יכולה להיות בית.

לפני כמעט 9 שנים פורסמו היומנים שלו. בפתיחתם כתב על עצמו במודעות עצמית מלאה באירוניה: "היי, אני החבר המצוברח והבוהמייני בלהקה. אני הסולן הבלונדיני, טיפוס האמן הרגיש. אני אוהב: פסטה, צבים, בחורות עם עיניים מוזרות, כתיבה, קריאה ולסתום את הפה שלי. אני אוהב קישוטים לעוגות, רכיבה על סוסים, פינה קולדה ולהיתפס בגשם (פרפראזה על שירו של רופרט הולמס, "בריחה". מ"פ), זיונים בתחת וחתולים";

ב5 לאפריל 1994 אחרי נסיון התאבדות כושל, אשפוז גמילה כפוי, ובריחה משם אל הבית בסיאטל קורט פיצץ לעצמו את הראש עם שוטגאן. הגופה נמצאה אחרי שלושה ימים על ידי חשמלאי. כ60 מעריצים בעולם התאבדו בעקבותיו. הוא היה בן 27.

_

נמשיך עם סטיבן פול סמית', שלימים הפך לאליוט סמית'.

גם אליוט היה בן להורים גרושים, עם ילדות עצובה (וטענה להתעללות מאביו החורג), חריגות חברתית, רגישות אינסוף ואצבעות זהב בכל הנוגע למוזיקה. ב6 שנות קריירת הסולו שלו הספיק להוציא 5 אלבומים, להשתתף בשלושה פסי קול מופתיים, להופיע בטקס האוסקר, לחלות בדכאונות משתקים, להתמכר לכל דבר כמעט, וכמובן גם להתאשפז לגמילה. אדם חסר בטחון ורך לב, עם עדינות נדירה לכתיבת שירים וכשרון נגינה שלא זכה למימוש מלא (אליוט היה פסנתרן מחונן בעל הכשרה קלאסית), שספג את המציאות חזק מדי ודוקר מדי והצליח לתעל את כל הרגשות הנוראיים למוזיקה יפהפיה. הכרנו בתיכון והתאהבנו מיד, הזמנתי את כל האלבומים בחנות המוזיקה הקרובה לביתי ושמעתי כל אחד מהם בסדר הכרונולוגי בריפיט המתבקש עד שהרגשתי בשלה לעבור לבא אחריו. הוא היה טיפוס רומנטי ושבור לב ששנא ואהב נשים בלי הצלחה בהבנתן, כמו ששנא ואהב את המציאות בלי הצלחה בהבנתה. אליוט סמית' היה המוזיקאי הראשון והיחיד שהצלחתי להרדם איתו בזמן ששמעתי את הנגינה שלו. בכל אלבום שלו היה משהו אחר ממנו, פיסה נדירה של חמלה, או רחמנות, או זעם, והרבה הרבה כנות, ונסיון להבין מנגנוני רגש והלכי מחשבה שלא היו ברורים לאף אחד מאיתנו. גם כשהצליח וזכה להכרה הוא היה זר, דחוי, עוף מוזר ולא שייך, ועדיין הצליח לגרום לכולם להרגיש קרובים אליו דרך המוזיקה שלו.

באחד מהראיונות איתו, אמר משהו שבעיניי דייק כל כך כלפי המוזיקה שלו: "כולם מקבלים תווית. אם אתה מקשיב לאלבום של וולווט אנדרגראונד, אתה לא חושב: 'הסנדקים של הפאנק'. אתה רק חושב 'זה נשמע נהדר'. התוויות שם כדי לעזור לנסות למכור משהו על ידי זה שתתן לו שם שיידבק למישהו בזכרון. אבל זה לא מתאר את זה. לכן 'מדכאת' זו לא מילה שאשתמש בה כדי לתאר את המוזיקה שלי. אבל יש בה עצבות כלשהי- חייבת להיות, כדי שהשמחה בה תחשב."

ב21 באוקטובר 3002 בשיא וויכוח עם חברתו, אליוט לקח סכין ודקר את עצמו פעמיים בלב. הוא היה בן 34.

_

ואחרון חביבנו, סקוטי מורהאד, הלא הוא ג'ף באקלי.

הורים גרושים, אב מוזיקאי שפגש פעם אחת בחייו בגיל 8 ומת ממנת יתר יותר מאוחר, ומעברי דירה מרובים בילדותו, אבל בניגוד לקורט ולאליוט, ג'ף גדל עם אמו המוזיקאית- שלימדה אותו שירה והרמוניה, וחינוך מוזיקלי מפותח מצד אביו החורג. הוא גם היחיד מבין השלושה שלא התאהב וגדל על הביטלס בילדותו. ב6 שנות פריחתו הוא הוציא אלבום משותף עם גארי לוקאס (ועזב את ההרכב יום אחרי צאתו), הוציא את אלבום הבכורה המופתי גרייס, והקליט אלבום שני שאותו מעולם לא סיים (ויצא לאחר מותו). ילד יפהפה עם קול ייחודי ומנעד אוקטבות נדיר. את ג'ף הכרתי כבר מילדות, אבל רק כנערה סוף סוף קניתי את מהדורת האספנים של גרייס (וכמובן השלמתי את הדיסקוגרפיה- ואפילו לפני שנה סוף סוף השגתי את אלבומו הראשון עם גארי לוקאס) ועד היום יש בינינו אהבה גדולה. מבין השלושה בעיניי קולו של ג'ף הוא היציב והנקי ביותר. לא היה בו את החספוס או הרעידות שיש בקולם של קורט ואליוט. גם בחייו הוא לא נתפס כחריג או לא מובן, הוא התקבל (כמובן אחרי עבודה קשה) בזרועות פתוחות ועיניים בוהקות, עקב מופנמותו וקסמו האישי. חוסר הבטחון שלו היה סמוי יותר, או לפחות כך היה נדמה. כי ג'ף הצטלם טוב. היה לו מראה נורמטיבי ופוטוגני והוא לא חשף כמעט מחייו האישיים או מתובנותיו מלבד במוזיקה, שרק בה כל האסטתיקה המסודרת הזאת הפכה לטלטלה שברירית ורגישות אין קץ.

אחת מאמירותיו האהובות עליי ביותר: "אני רוצה להקרע לגזרים על ידי מוזיקה. אני רוצה שזה יהיה משהו שמזין ומחדש, או שלחלוטין שואב ממך את החיים. אני רוצה להתנפץ אל הסלעים."

ב27 במאי 1997 במהלך הקלטות לאלבומו השני, ג'ף טייל עם חבר להקה בנמל בממפיס, קפץ למים בבגדיו ונעליו ונעלם. ב4 ביוני הגופה צפה ונמצאה. הוא היה בן 30.

___

תמונה משותפת (ומקרית) של ג'ף ואליוט שבמקרה מצאתי

אני מאמינה ששלושתם התאבדו. יכול להיות שאני טועה, יש שלל תאוריות שסותרות או מסכימות איתי.

___

רק כדי לסכם לכם את זה בקצרה:

תאוריית קורטני רצחה את קורט – הטענות המרכזיות: רמת ההרואין בדמו הייתה גבוהה מכדי שיוכל לכוון שוטגאן אל פניו. זה לא היה מכתב התאבדות בכלל במקור, הוספו לו שלוש שורות. השוטגאן היה נקי מטביעות אצבעות.

תאוריית ג'ניפר רצחה את אליוט – הטענות המרכזיות: הם התווכחו. היא הייתה בבית בזמן שזה קרה. אין ממצאי חקירה – למרות שעברו כמעט 10 שנים. היה צריך כוח מאסיבי כדי לחדור את עצמות החזה.

תאוריית זו הייתה בכלל תאונה – הטענות המרכזיות: ג'ף היה במצברוח טוב. הוא שר את Whole Lotta Love בעודו שוחה במים. לא היו בגופו סימנים לסמים או אלכוהול.

אם תחפשו, תמצאו כמה דברים מדהימים.

___

יש למישהו ניחוש מי השלושה ברי המזל שיופיעו בחלק השני?

עלמא.

מודעות פרסומת

9 תגובות ל-“במותם ציוו, פרק א'

  1. יותם בלש פרטי

    וואי, אמן שזוהר ארגוב הוא אחד מהשלושה הבאים.

  2. קוביין בא ממשפחה של אנשים עם נטיות אובדניות והוא לא היחיד במשפחה שהתאבד.
    תוסיפי לזה את ההתמכרות להרואין ודי ברור שהכתובת היתה תמיד על הקיר.
    כמובן שכולנו חכמים לאחר מעשה.
    כמה שבועות לפני ההתאבדות היה הארוע ההוא באיטליה, של אשפוז אחרי מנה הגונה של אלכוהול וכדורים.
    מחבר הביוגרפיה של נירוונה מספר ששמע מקורט שהוא לא רוצה למות כמו הומלסים שהוא הכיר שערבבו תרופות ויין והוא חכם מדי בשביל זה.
    אותו ביוגרף, מייקל אזרד, אמר שבמבט לאחור, הוא מבין שכל זה היתה רק ההכנה או ניסיון להתאבד (לא במילים אלו בדיוק, אך זו רוח הדברים)
    לפעמים קשה לי לתפוס כמה האומן הזה השפיע על החיים שלי, בתקופה הכל כך קצרה שהוא פעל.

    לגבי ג'ף באקלי, המקום שבה טבע הוא אזור מודע לפורענות וטביעות.
    קשה לי להאמין שזו היתה התאבדות, בגלל שקודם כל, באקלי הוא לא קוביין, והרס עצמי זה לא הקטע שלו.
    באקלי הוא ילד טוב אמריקה.
    הכל הלך לכיוון שלו באותה תקופה.
    הוא צבר חברים והכרה.
    כריס קורנל אמר עליו משפט מאוד יפה, ש"הוא עזב את העולם הזה מבלי שיהיה לו אויב אחד".
    אירוני שהביוגרפיה המקיפה הידועה יותר על ג'ף באקלי היא Dream brother, שעל הכריכה הוא חולק תמונה משותפת עם אבא טים, כמו גם הביוגרפיה עצמה שמתחלקת בינהם.
    לא בטוח שהוא היה אוהב את זה.

    לגבי השלוש הבאים:
    איאן קרטיס, ניק דרייק ואלביס קוסטלו.

  3. מוטי מסכימה איתך לחלוטין. בגלל זה גם כתבתי שאת המוות של כולם מלוות שלל תאוריות אחרות, אם ניקח למשל את ניק דרייק שלעומת האגדה שמנסים להצמיד אליו כן הצליח בחייו, וחלה בדכאון לא בהכרח כקשר ישיר להצלחה או אי ההצלחה שלו. זה הכל בסופו של עניין מי האנשים שמגלגלים את הפאתוס ומה האינטרס שלהם. קורטני פירסמה את היומנים של קורט עם התנגדות עזה מצד כל מי שהכיר אותו פשוט כי זה תומך בדמות האמן המיוסר מגלגלת המליונים שהיא מסתמכת עליה כבר שנים. סביר להניח שיש לה עוד כמה חשיפות כאלה בהמשך שיסדרו אותה כלכלית, בלי שום קשר לשחיטת הזכרון האישי של קורט. השאלה היא במה אתה מאמין. אני מאמינה שאי אפשר לדעת, הרס עצמי הוא לא נוסחה ברורה. זאת רק אני, וכמו שאמרתי יכול להיות שאני טועה.

    ֿובקשר לאלביס קוסטלו, יש משהו שאתה רוצה לספר לי? כי למיטב ידיעתי הוא בחיים.

  4. אני מניח שאלביס קוסטלו זה יותר wishfull thinking.
    טוב, ניחוש חילופי, שאנן הון?

  5. פינגבק: במותם ציוו, פרק ב’ | 15% חירשות

  6. האנשים האלה גם משפיעים אליי המון
    אבדות ענקיות, אני אוהב אותם מאוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s