הנסיכה על העדשה חלק ב', או: ניתוח לב פתוח

____________

חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, ועכשיו סוף סוף נוכל להגיד שזכינו זכינו.

כמו שכבר אמרתי בכל מקום אפשרי, את עינב אני מלווה כבר כמה שנים טובות. עוקבת אחריה בשקט בשקט, אוספת פירורים שהיא משאירה ברשת מדי פעם. חיכיתי בסבלנות בלתי נדלית עד שעינב הוציאה את בכורתה, והרגע הגיע, והוא היה יותר ממה שציפיתי לו.

___________________________________

לא חשבתי שיגיע יום ואוכל לשבת איתה ולשאול אותה את הדברים שמעניינים אותי בה, לצחוק איתה ולהתרגש איתה, ובעיקר, לדבר איתה על האהבה הכי גדולה של שתינו, המוזיקה.

(צילמה: מאי צבן)

נפגשנו לפני כמה זמן לצהריים ביום קיצי ומפתיע באמצע החורף, ישבנו בבית קפה באלנבי כשברקע ניגנו את רג'ינה ספקטור וג'ון פרושיאנטה בזה אחר זה. עינב הייתה מקסימה, אני הייתי נרגשת, ואיכשהו רק אחרי שעה מצאנו את עצמנו מתחילות את הראיון. מה שהפתיע אותי היה זה שהשיחה נסבה סביב כל כך הרבה דברים ולפעמים מצאנו את עצמנו מתרחקות לחלוטין מהראיון ונסחפות לחופים אחרים לגמרי.

בכלל, בטקסט שתקראו עוד רגע יש פחות ראיון ויותר שיחה. ואני שמחה על כך. היה קשה ביותר להחליט מה יירד אל המקלדת ומה לא, בסופו של דבר החלטתי לערוך במידת מה שתמקד ותאפשר קריאה. אני מרוצה מהתוצאה.

אז הנה, לפניכם, ראיון עם עינב.

(עלמא מתרגשת מאוד):

____________________________________

שאלה ראשונה והכי חשובה, מהי מוזיקה בשבילך? מהי מוזיקה בשבילי? ואוו זה נורא קשה לענות על השאלה הזאת. סוג של הכל. הכל. זה החלום, זה הסיוט. זה החלום כי אני מרגישה שיש לי מזל אינסופי שזה מה שאני עושה, וכי זה פשוט הדבר הכי יפה שיש. זו אמנות בעיניי הכי יפה שיש אני מוקסמת מזה כל יום, מהבוקר עד הלילה. זה גם הסיוט שלי כי באיזשהו שלב זה הפך להיות משהו שמגדיר אותי וזה קצת קשה לי. אני כבר לא יכולה לשמוע מוזיקה כמו ששמעתי פעם.

מה זאת אומרת, למה? כי זה כמו שעכשיו תהיי שפית במסעדה- את כבר לא תבשלי בבית חביתה אותו דבר ואת כבר לא תרגישי אותו דבר כשתלכי לאכול ארוחה במסעדה. יש מסננים, יש תקופות שאני לא מסוגלת לשמוע מוזיקה, תקופות שאני לא מסוגלת לא לשמוע מוזיקה כל היום. זה כמו איזה גוף שהולך איתי. לפעמים אני אוהבת אותו ולפעמים אני שונאת אותו, וזה נהיה באמת סוג של הכל עכשיו.

זה דבר טוב? זהו, זה אמביוולנטי. פעם יכולתי לבוא ממקום כל כך הרבה יותר נקי ומחפש וסופג, ועכשיו זה הרבה יותר אמביוולנטי, אבל מצד שני אני יכולה להתאהב הרבה יותר מהר בדברים מאשר שהתאהבתי פעם. בגלל שעכשיו הקולטן שלי- המקום שלי ששומע מוזיקה, הוא כל כך אחר שאני יכולה להתאהב מעל הראש יותר ממה שיכולתי פעם. או שיש דברים שיש לי הרבה פחות סבלנות אליהם. המוזיקה זה לא עוד משהו בחיים, זה היה משהו שמאוד אהבתי כשהייתי קטנה ועכשיו זה פשוט הדבר שהולך איתי, כל היום.

תמיד רצית להיות מוזיקאית? זהו שלא. הייתי בקטע של הופעות לבד מגיל 13. הולכת לפטי סמית' לבד בסינרמה, אבא שלי מסיע אותי ומחזיר אותי, רדיוהד וכאלה לבד מגיל 16 ותמיד גם ניגנתי, תמיד ידעתי שאני אנגן ותמיד הייתה לי משיכה לפסנתר. זה היה משהו שהתאהבתי בו מיד אבל אף פעם לא ידעתי לגמרי שזה מה שאני אעשה. הרבה שנים לא הבנתי מה המקום שלי.

ידעת שאת רוצה לעשות משהו שקשור למוזיקה? ידעת שזה העולם שלך, של המוזיקה? זה היה נורא אמביוולנטי כל הזמן. גם כשהלכתי ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון, באתי לשיעור ראשון בגיל 15 וראש המגמה אמר 'טוב שכל אחד ינגן לנו משהו' ואני ניגנתי איזה שיר של אביב גפן או משהו, מה שהתחשק לי לנגן באותו רגע, והוא עצר הכל ועשה נאום גדול לכל המגמה שהפסנתר נועד לשופן ולמוצרט ולא נועד לאביב גפן, ובאותו רגע זה ריסק אותי. לא נפלתי בשום משבצת. לא ניגנתי קלאסי אבל גם לא ממש ג'אז, זאת אומרת לא הגשמתי אף תפקיד. תמיד הרגשתי ש'מה זה באמת? איפה אני נופלת?' הרגשתי אאוט אוף פלייס איפה שלא הייתי.

לא למדת קלאסי? לא, מעולם. יש לזה המון יתרונות. מתוך זה שלא היה לי משהו מוגדר הייתי צריכה לחפש הרבה יותר את הצבע שלי ואת הסאונד שלי, את מה שמדבר אליי בפסנתר. מצד שני אני כל הזמן, עד היום, מסתובבת עם תחושה של 'אוי לא, תיכף יגלו שאני בעצם לא יודעת כלום, לא יודעת לנגן על פסנתר ויתקילו אותי עם איזה משהו של באך'. זה קצת רגשי נחיתות שבמקביל אני יודעת שאני שלמה עם מה שאני עושה. פסנתר זה כלי עם הסטוריה, הוא כל כך כבד, כל כך סוחב איתו איזה משהו, איזה אג'נדה. משהו שאתה צריך לקיים בתודעה הציבורית. ופסנתרן זה.. קודם כל לא כל אחד יכול לכנות את עצמו פסנתרן, קשה לי לקרוא לעצמי בכלל פסנתרנית ואני מבטאה את כל העשייה המוזיקלית שלי כשהיא מבוססת על פסנתר.

זה נכון, יש בזה איזה משהו כבד. זה חייב להיות קשור בהשכלה מוזיקלית, בלהחזיק יצירה של חצי שעה.. בהמון זמן טיסה על פסנתר.. בדיוק. ביצירה, בקריאה, במשהו נורא מלומד. ואני מרגישה נורא לא מלומדת אפילו שאני מוזיקאית מלומדת כרגע, למדתי ברימון מוזיקה ואני מלמדת פסנתר כבר איזה כמה שנים. אבל זה הכל עשה מין איזה לופ הפוך, לימדתי את עצמי ואני מלמדת אחרים ואני בעיקר גם מלמדת את מה שיש לי לתת, אני לא מלמדת יצירות קלאסיות.

לא? לא.

זה לא מעניין אותך אבל? הכי מעניין אותי, ואני.. למדתי לבד קצת. זה כמו שד, כמו שד שקצת רודף אותי. בדרך לפה כל מה ששמעתי זה דביוסי באזניות ואני משוגעת על זה. ואני שומעת את זה ואני מרגישה תוך כדי שאני הולכת ברחוב שהאצבעות שלי זזות ליד הרגליים. אבל זה כמו הארץ המובטחת שאני לא אגיע אליה לעולם, זאת התחושה שלי עם זה.

(צילמה: דניאל ישר)

יש מלחין שאת ממש אוהבת? דביוסי בעיקר, שופן. בעיקר הפסנתר מדבר אליי. את אמרת שלפעמים זה נשמע שיש רקע קלאסי בשירים שלי, אז זה ניחוח. אבל זה מתוך, זה בדיוק זה, זה מהחסך.

אני הייתי בטוחה כי יש באמת המון מרכיבים קלאסיים, לפסנתר יש המון מקום, לא ברמת הלחן אלא ברמת ה.. הוא אישיות, הוא מישהו בסיפור של השיר. כן. לגמרי, גם אף שיר לא היה נולד בלי הפסנתר. זה באמת, זה נאסף מתוכו. הטקסטורה שבדיוק אני מנגנת זה מביא לי את השיר, אני לא מאלה שיושבים עם מחברת בבית קפה. אם אני לא מעל הפסנתר אז לא.. לא קורה כלום.

ספרי חוויית ילדות מוזיקלית ששינתה אותך, שעשתה לך את זה. כשהייתי מאוד קטנה למדתי אורגן. בגיל 4-5. אמא שלי באה איתי לחוג כזה בקבוצה. למדנו הרבה ריתמיקה, תופים, תוף מרים, אורגן. והמשכתי כמה שנים עם זה ביסודי. יום אחד הגעתי למקום שלמדתי בו והקדמתי בשעה, היה שם פסנתר אחד בכיתה אפילו שלא למדנו פסנתר. וזו הייתה פעם ראשונה שנגעתי בפסנתר. התיישבתי לידו, והמשקל של הקלידים פשוט שאב אותי. אני זוכרת שכמעט פרצתי בבכי, התיישבתי ליד הפסנתר הזה ומאז כל שיעור הגעתי שעה קודם כל שבוע, ממש, הייתי מבררת ומגיעה כדי לנגן. ולא ידעתי באמת לנגן כי זה הרי כלי בפני עצמו, ופשוט הייתי צריכה להמציא את הנגינה שלי על פסנתר. זה היה ממש רגע מכונן, אחרי זה התחננתי להורים שלי שייקנו לי. קנו לי פסנתר נוראי, סיוט של פסנתר, רוסי, חבוט, יד עשירית, גרוע, וניגנתי עליו כמה שנים. אחר כך הרגשתי שאני ראויה לקנות את הפסנתר שהולך איתי עד היום שאני מאוהבת בו.

כמה שנים יש לך אותו? יש לי אותו 10 שנים, הוא חדש כזה, הוא לא פסנתר עתיק אבל יש לו את הקסם שלו, 10 שנים אנחנו ביחד. אני מאוד מאוד אוהבת אותו.

אז בעצם זה התחיל מזה שההורים שלך יזמו את החוג. כן זה היה חוג. זה לא היה משהו שבאתי אליו באיזושהי תשוקה, שבדיעבד הוא הכניס לי את הטעמים הראשונים של המוזיקה. כל מה שקשור לקצב, לשמיעה, דברים שבגיל קטן נורא לומדים לפתח אותם, וזה שקע, יש בי משהו שהוא נורא.. זה במערכת שלו, בסיסטם שלו, אני לא זוכרת מתי למדתי את זה מרוב שזה היה מזמן.

מה שאת אומרת זה כמו ללמוד שפה חדשה. כן בדיוק, אתה לא זוכר מתי למדת או איך, זה פשוט שם.

ואז היה לך מורה לפסנתר? לא, לא למדתי פסנתר, הייתי באה הביתה יושבת ומנגנת שירים שאני אוהבת, עם ווקמן ועם אזניות. ניגנתי הרבה יותר משמיעה, פחות מתווים. כנראה גם בגלל שלא ידעתי, לא רציתי לנגן ממשהו, לא רציתי לנגן מתווים. הרי בקלאסי כל הנקודה היא לנגן את זה בדיוק כמו שהמלחין התכוון. יש המון סימונים, ומתי להרים את הרגל ומתי ארוך ומתי קצר. מה שאני אומרת זה לא ממקום של ביקורת, זה דווקא ממקום שאני מעריצה את זה. מהרגע שזיהיתי שאני לא יכולה לנגן דברים בול כמו שהם כתובים, הערוץ שלי היה המקום של הפרשנות, המקום של 'מה אני יכולה לעשות עכשיו מהשיר הזה'.

לא עברת את הערוצים האלה, לא שמו אותך בתוך מסגרת. בגלל זה גם נורא קל לי החופש הזה, הלחפש.

איזה אלבום או אמן השפיע עלייך, עיצב אותך? אתי אנקרי, אהבת חיי, כותבת השירים שהכי מרגשת אותי. ואני חייבת לומר שאני אהיה יחסית צפויה, האלבום הראשון של אביתר בנאי. אני לא יכולה לברוח מזה. את שואלת אותי מה נכנס לי לדי אנ איי. היה איזה שלב שהאלבום שלו הגיע, זה היה בתיכון והתחברתי בדיוק לנגנים הפצועים האלה שאתה שומע שהם מנגנים באצבוע הלא נכון. אחת האהבות הגדולות שלי היא למלודיות, זה מה שתופס אותי במוזיקה, המנגינה. כל מיני פסנתרנים נורא רתמיים, נורא קצביים. אז פתאום הגיע הדיסק הזה של אביתר- הייתי בשוק קודם כל. אני זוכרת את הרגע שראיתי בערוץ הקהילתי את הקליפ של תתחנני אליי, עם השיער הארוך והכלבים. זה יצא עוד לפני האלבום ואני זוכרת שהלכתי לחנות ואמרתי 'יש את הדיסק של האיש הזה? מי זה מה זה?' וזה עוד לא יצא, וברגע שזה יצא הלכתי לקנות את זה. זה היה מעבר לשירים, מעבר למילים. זה היה לשמוע מישהו שמנגן פסנתר אחרת. פתאום הבנתי 'אפשר לנגן גם ככה פסנתר' וזה פשוט שבה אותי. יש אצלו משהו שנורא התחברתי אליו, הקטע של לנגן את המלודיה שהוא שר. הפסנתר והשירה הופכים למקשה אחת ממש, האצבעות הולכות יחד עם השירה ולהיפך, כולל הניואנסים כולל הכל. לא ידעתי להגיד את זה, פשוט הרגשתי שמשהו בעסקת חבילה הזאת של הנגינה והפסנתר והשירה והטקסט פשוט נכנס לי לבטן והורג אותי. בדיעבד אני יודעת שזה משהו שנורא התחברתי אליו, עד היום זה משהו שאפשר למצוא רסיסים שלו בנגינה שלי. אני מרגישה שזה חלק מהדי אנ איי שלי כפסנתרנית, למרות שהיום זה כבר אלבום כל כך קלאסי וכל כך קלישאתי כבר להזכיר אותו כהשפעה. זה באמת אלבום שאני לא יכולה לברוח מההשפעה שלו. ומהצד האחר לגמרי אבל דומה, יש לי כל מיני סטיות מוזיקליות ויש לי סטייה רצינית אחת שזה הקרפנטרס. משהו בקונטרסט בין המוזיקה שהיא צ'יזי ומתזמרת והפי הפי כזה, יש משהו בקרן קרפנטר שהוא.. גם באישיות שלה, גם בתור ילדה, משהו בקול שלה כל כך עצוב, כל כך, באמת אני רק שומעת את הקול שלה.. זה כאילו היא באטמוספירה אחרת לגמרי מול המוזיקה. ומהרגע שזה הסתדר לי באוזניים אני שומעת את זה כשני גופים נפרדים, כאילו המוזיקה מקשיבה לה. ומשהו מזה גם נכנס, מהקונטרסט הזה של שכבות אחרות. של ההגשה והשירה אל מול המוזיקה. זה איזשהו קונטרסט שנכנס לי קצת למערכת. לא מוזיקלית, זו לא השפעה מוזיקלית, יותר השפעה רגשית.

אני חושבת שיש מזה קצת במוזיקה שלך. שהטקסטים הם אחד והמוזיקה היא אחת. כן, שבמילים או בקול יש משהו נורא דוקר אבל הלחן הוא נורא עגול.

את מלודית שבא למות. הטקסטים, הם לא צריכים להיות כאלה, אם הייתי קוראת אותם הייתי אומרת לך איך הם צריכים להשמע, ואת בלחץ שלא יראו שהבית שבור. כן, זו הגדרה מעניינת. יש שיר אחד שאין באלבום, שיר חדש יחסית, קוראים לו שני לבבות. הפזמון שלו זה 'הבית עולה באש, לא אגלה להורים' שזה בדיוק מה שאת אומרת.

את אומרת את הדברים אבל את מסתירה אותם. את ישירה מאוד אבל זה לבוש בשמלה יפה. זה חלק מהקסם, אני לא חושבת שזה גורע. זה חלק מהסיפור. זה לא מתוך איזושהי מחשבה, לפעמים יש את המקום הזה. השירים באמת נורא חשופים, הטקסטים נורא חשופים. זה לא כל מי שאני. אם אני יושבת עם מישהו שהוא לא אחד מחבריי הטובים לא כל כך קל לדובב אותי. אני צריכה את הדבר הזה בשבילי, זו לא איזושהי אמירה אמנותית לאזן את החשיפה ואת המילים האולי קשות ודוקרות במשהו יותר עגול. אני צריכה את זה, אני צריכה בשביל להתמודד עם הדבר שאני אומרת, אני צריכה גם קצת לנחם אותי, אמפתיה לעצמי. אני ממש צריכה את זה.

זה סוג של תרפיה. כן כן, זה להוציא את הפצע וגם קצת לחבוש אותו עם מוזיקה.

(צילמה: מאי קסטלנובו)

מה את קודם? את קודם מנגנת, את קודם זמרת, את קודם כותבת? איזו יוצרת את רואה את עצמך כראשונה? אני חושבת שאני מהמקרים האלה שהשלם הוא יותר גדול מסך חלקיו, במובן שבכל אחד מהדברים שאמרת אני פצועה. אני פסנתרנית לא מלומדת- כל הכובד הזה של 'אני לא באמת יודעת לנגן פסנתר', זמרת עם הסטוריה של זייפנות של שנים, רק עכשיו התחלתי ללמוד פיתוח קול, אני מפחדת לשיר שירים שהם לא השירים שלי. בתור כותבת אני לא מאלה שיש להם מחברות מלאות. זה כל כך מדוד, זה בא עם הפסנתר נתפס-נרשם-נגמר. כל אחד מהדברים האלה מרגיש כאילו כל רגע הוא יכול לחמוק מהאצבעות. ומשהו מהשלם מרגיש לי מאוד נכון, מאוד שלם, הוא מנצח את כל הערעורים הקטנים. בגלל זה קשה לי לענות, כי מה שאני זה השלם הזה. זה מה שאני הכי, השילוב.

אין איזשהו חלק בתהליך היצירה שאת יותר מרגישה בו בית? אני חושבת שאם אני חייבת-אז כמלחינה, אני אפילו לא אגיד כפסנתרית. הלחנים זה משהו שמרגיש לי שהוא עומד בפני עצמו והוא במערכת שלי, ויש לי פחות חרדת נטישה לגביו. אבל הלוואי שהייתי יכולה להגיד: 'אני פסנתרנית דבר ראשון, או זמרת או כותבת'.

אני לא בטוחה שהשאלה היא איפה את הכי מרגישה בטחון, אלא יותר מה הדבר שהכי מרפא אותך. זה הפסנתר. עם הפסנתר אני יכולה להיות לבד. אני לא יכולה ממש לשיר לבד, אני לא יכולה לכתוב לבד. עם הפסנתר, אני יכולה לעוף איתו פשוט.

מה מערכת היחסים שלך עם הפסנתר? יש תקופות שאני קמה מהמיטה אל הפסנתר, לא עוברת בשום מקום אחר ונתקעת שם עד אחר הצהריים. יש תקופות שהוא מסתכל עליי מאחורי הגב, ואני מרגישה שהוא כועס שאני לא חושבת עליו.

זה אדם בחיים שלך? זה אדם בחיים שלי. זה נשמע דרמטי אבל זה כבר פחות דרמטי, מרוב שהוא הולך איתי. הוא כמו מישהו שפשוט שם. לפני כמה ימים ניסיתי לחשוב על זה, הסתכלתי על עצמי מבחוץ. הייתי באיזשהו חדר באיזה מקום שאני מלמדת בו, ויש שם איזה פסנתר חבוט הרוס, והתיישבתי ונשארתי שם איזה שעתיים בלילה וניגנתי, ופתאום הסיטואציה הזאת נראתה לי מוזרה. הסתכלתי על עצמי מבחוץ ואמרתי לעצמי 'מי זאת, מה זה הדבר הזה'. גם בגלל שהוא כלי כזה גדול כמו רהיט בחדר, אז כל כך קל לי ללכת אליו לאיבוד. לפעמים הוא הכי מובן מאליו ולפעמים זה פשוט כמו נס. זה מרגיש לי כמו נס, זה פשוט קורה.

יש למשל תקופה שלא בא לך עליו? כן כן, והוא גם לא מחזיר לי אהבה. יש ימים כאלה. זה כלי שהוא כל כך חוזר אליך. תמיד שואלים אותי על ההבדל- 'למה את לא יכולה לנגן על פסנתר חשמלי'. זה הארון הזה שיושב מולך, התיבת תהודה, והכל חוזר אליך. כל הזמן. אני מכורה לאוברטונים, למצלולים, אני יכולה לשבת ולנגן, רק להקשיב לאוברטונים במשך שעות זה הדבר שעושה לי את זה. ואני חושבת שזה קצת יחסי תלות כזה, כי יש משהו שהוא מוציא ממני שאני לא יכולה להוציא בשום דרך אחרת. אני צריכה אותו, זה כל הזמן 'מתי הוא יחזור אליי מתי הוא יחזור'.

(צילמה: סיון שחור)

כן, אני לא חושבת שיש כמעט כלי נגינה שדורשים כמו פסנתר. אתה צריך למלא איזה תפקיד, זה הכל כזה מאוד רשמי, זאת אומרת זה לא בדיוק המילה הנכונה אבל.. כן כן אני מבינה מה את אומרת, זה מחייב.

אבל יש בזה משהו מקסים, שאתה יכול לפתח מערכת יחסים עם כלי מוזיקה. זה חולני לחלוטין, זה לא צפוי בכלל אבל יש בזה משהו.. אני יכולה להגיד על עצמי, כשלמדתי. את נכנסת לחדר ואת רואה את הפסנתר, ויהיה לך בראש 'כן רוצה או לא רוצה לנגן'. זה ישר יעלה לך לראש, אין פשוט להתעלם מקיומו בחדר. זה מאוד נכון, ולפעמים, כשהוא פתוח או סגור, אז זה גם מצב אחר. כשהוא פתוח אז בדרך לטלפון אני מנגנת קצת, כל היום אני נמשכת אליו כמו למגנט. אם הוא סגור אז אנחנו נחים קצת. גם פתאום תפסתי את זה, לפני כמה ימים כשהקשבתי לאלבום אחרי שלא הקשבתי לו כבר איזה כמה חודשים, לכולו, נסעתי בתוך תל אביב בסיבובים, בשביל להקשיב לכל האלבום, ופתאום חשבתי שהפסנתר אחראי לכל הדבר הזה. באמת. אני ממש מרגישה שהוא שותף ליצירה הזאת.

גם רות דולורס וייס וגם אביתר בנאי, גם פיונה אפל וטורי איימוס, אז זה לא רק הם. יכולים להיות גם תופים, נגיד בשירים של פיונה אפל- יכולים להיות תופים וכינורות וחצוצרות ומה לא, אבל הפרונטמן זה היא והפסנתר. אני לא חושבת שיש כלי שהוא כזה. אני מבינה מה את אומרת. ההבדל בין פסנתר לכלים אחרים זה שפסנתר יכול להיות כל התזמורת.

כתיבה. זה פשוט יוצא החוצה? את מאלה שיושבים? את עובדת בזה, את יושבת לכתוב, או שאת מאלה שיש להם מלא פתקים בתיק ופתאום כשבא את רושמת משפטים. אני לא. אלוהיי ההשראה קצת קמצן במקרה שלי, או חסכן. יש משהו כל כך מדוד כשזה קורה, זה לא בא באיזה שפע. כשמדברים על יצירה והשראה את מדמיינת שפע- את מדמיינת פתקים בתיקים, בכיסים, לפני השינה. אף פעם לא הייתה לי תקופה של כל יום שיר. האלבום נפרש על כמה שנים, חלק מהשירים באלבום הם ממש השירים הראשונים שכתבתי בחיים, וחלק נכתבו בתהליך העבודה עליו.

באמת? אלה השירים הראשונים שכתבת בחיים? תינוק הוא השיר השלישי שכתבתי בחיי.

אין מצב! אני אומרת לך.

אדיר. המון שנים זה היה בבטן ולא קיבל צורה. זה לא שניסיתי, אפילו לא ניסיתי, לא ידעתי שהערוץ הזה פתוח, שהוא קיים. שאני יכולה פשוט לפתוח אותו ומשהו יקרה. האיש שפתח את הערוץ הזה ולחץ על הכפתור זה יהודה עדר, ששמע אותי רק מנגנת, והוא ישר שמע את כל המילים מאחורי הנגינה, הוא שמע את כל מה שיש בפנים ורוצה לצאת, מאחורי הלחנים, אפילו שלא ניגנתי דברים שלי. הוא פשוט שמע אותי מנגנת והוא ידע שזה שם. הוא הכריח אותי לבוא.. יש ברימון קורס מיתולוגי כזה שקיים כבר איזה 20 שנה של הלחנת שירים שהקטע שלו הוא שלא לומדים בו כלום. הגרעין של הקורס, הלב שלו, הרעיון הוא, שכל שבוע את באה עם שיר. וזו הייתה התקופה היחידה שעבדתי בזה כי ידעתי שאני כל שבוע חייבת לבוא עם שיר. כל שבוע הוא נתן איזשהו טריגר, הכי קטן, ללכת איתו הביתה ושבוע אחר כך 20 איש מנגנים את השירים. זו קבוצה אינטימית כזאתי נורא נורא. כולנו קצת קשורים בדם עכשיו כל מי שהיה שם, כי זה תהליך כל כך אישי ואינטימי. וגם אין לך שם זמן לעשות פעלולים על היצירה או על עצמך או על אחרים, זה שבוע ואת צריכה לבוא עם משהו. הכי גס שיש. ואיזשהו סכר נפתח בסיטואציה הזאתי. בהתחלה הייתי יוצאת משם בוכה, מזייפת בטירוף בכל השיר. היה משהו נורא נורא שברירי בכל ההווייה שם, אבל היה גם משהו נורא חזק שהשירים התחילו לצאת. והיום אני חושבת שלבוא ממקום של לא לחכות להשראה אלא לעבוד בזה, זה מדויק. זה צריך לבוא מהמקום הזה. אני עדיין לא מצאתי אותו, אני עדיין לא יודעת איך לגרום לזה לקרות, איך ליצור לעצמי את המסגרת עבודה שקשורה ליצירה, כי נורא קל לי לברוח משם. בהתחלה כשאת כותבת רק בשביל עצמך או או בשביל כיתה, זה בא מאיזשהו מקום קצת מפונק כזה של לחכות להשראה שתגיע. ובאיזשהו שלב כשאת רוצה לכתוב- כי את רוצה לכתוב שירים, כי את חושבת על האלבום הבא, כי את חושבת על היצירה שלך כמכלול, זה באמת צריך לבוא ממקום יותר יוזם, פשוט לעבוד בזה. כל מה שאני אומרת זה ברמת התאוריה, אני לא שם, אני מפנטזת על זה. אני מנסה לחשוב אחרי האלבום הזה איך אני יוצרת לעצמי איזשהי מסגרת לזה. אז במקרה שלי היצירה מאוד מדודה. מדי, בעיניי. במקום שאפילו כמעט טיפה מסרס את עצמו. לפעמים אני עוצרת תהליך באמצע אם זה לא מרגיש לי שזה זה.

יהודה לחץ על הכפתור

מה שיוצא בסוף זה כנה, מקולף משכבות. זו מוזיקה שאת יודעת שאנשים שומעים אותה ויש בה מימד חשיפה מאוד חסר מעצורים. הפחדים שלך, הגוף שלך, תפיסת מערכות היחסים שלך. זה משהו שאת שלמה איתו? אני אגיד לך דבר כזה: זה הדבר שהכי גורם לי להיות שלמה עם היצירה שלי. אם אני אפילו בתהליך של כתיבה, ואני לא מרגישה שקרה שם הרגע הזה ששמתי את עצמי חשופה בצריח, או איזה דימוי שאת רוצה- ערומה על השולחן, הלב על השולחן, חרב שנופלת, אם אין לי את התחושה הזאת, אם אני לא מרגישה שסיכנתי את החיים שלי בשיר הזה אז אני מרגישה שהוא מיותר. באמת. עכשיו, זה לא נכון לכולם, אנשים יכולים לכתוב שירים נורא נורא יפים שהם לאו דווקא מתאבדים בהם או אומרים את האמת הכי קטנה ומדויקת שלהם. ואני חושבת שלכל אחד יש את הערוץ שלו ליצירה, המקום שהוא נמשך אליו. זה המקום שאני נמשכת אליו גם במוזיקה שאני שומעת- ברגע שאני שומעת בנאדם שחידד את התחושה הכי מפחידה, אישית, או כואבת שהייתה לו, והוא הצליח להגיד את זה בצורה שעכשיו אני מרגישה את זה, אז זה קנה אותי. אז אני שם, אני איתו, אני בדבר הזה. יש בזה משהו מעל לאמנות, מעל השיר.

אז זה בעצם תהליך שעוזר לך להתמודד עם זה. עם האמת. כן, למרות שזה לא דומה לללכת לטיפול. זה להתחיל לנסח כל מיני דברים לעצמי. השיר עוזר לי לנסח תחושה שהייתה לי מטושטשת או לא ברורה. אני חושבת שהרבה פעמים גם לא צריך לקחת את זה כאמת אבסולוטית אוטוביוגרפית, לפעמים זו כמיהה, אתה כותב מציאות שהיית רוצה להיות בה, מציאות שהיית רוצה לפנטז עליה. יש פה אינסוף של מציאויות ויקומים מקבילים.

במלא טקסטים שלך את כותבת למישהי או על מישהי, זה לרוב בנות. את כותבת לעצמך, או למי שאת רוצה להיות, או למי שהיית, או למישהי אחרת? השירים שם. מה שיש בשירים ישנו, אני בטח לא הולכת להפוך שום דבר. וזה נכון מה שאת אומרת, יש המון פנייה לגוף נשי. לא הייתי רוצה לצמצם את זה ברמה של להגיד בשיר מה זה, כי אני חושבת שחלק מהיופי הוא זה שאת לא יודעת אם אני מדברת אליי, או אל אמא שלי, או אל חברה. זה חלק מהקסם, ספציפית באמנות, ביצירה, זה מאוד בסיסי, שכל אחד עושה מזה מה שהוא רוצה. ושנית, אני חושבת שזה חלק מהבלבול שלי, שזה לא סתם שאת מתבלבלת. יש הרבה דברים שאני לא יודעת ויש סיבה שבטח ככה זה נכתב. יש שירים שהנמען מאוד ברור לי. זה לא שאני לא רוצה להתעקב על הנקודה הזאתי או לא רוצה לחדד אותה, אלא שהיא פשוט מאוד מטושטשת בשבילי. מה שאת מזהה, מה שזה גורם לך להרגיש, את מזהה את התחושה שלי. זה לא איזה מסך ערפל, זו המהות של השיר.

זה טוב שאת אומרת את זה, כי הייתי בטוחה שיש איזה משהו חבוי, שיש לך תשובה בשבילי. זה שאת אומרת שהשיר הוא החיפוש, שלא תהיה בו תשובה, זה במידה מסוימת כל אחד ימצא את התשובה שהוא מוצא בחיים שלו, למקבילות שיש אצלו. זה באמת דבר שמעסיק אותי. שירים כמו 27, זה דברים שהם תעלומות. הלוואי שהתשובות יגיעו.

את אוהבת את המוזיקה שלך. כן, אני קשה עם עצמי בתהליך מאוד מאוד, ובתוצאה אני מאוהבת. אם זה יצא ממני וקרה והתרחש על הפסנתר וקיבל שם, אז אני באמת מאוהבת בזה ואת כל הקבלה והסלחנות שאין לי לפעמים לעצמי, יש לי שם.

והאלבום? אני מאוהבת בו גם. אני מאוד מקווה שזה לא נשמע מגלומני כי זה לא ממקום כזה, זה זה ממקום כמו שאמא אוהבת את הילדים שלה. אני חושבת שאחת הסיבות שמוזיקה היא כזה עוגן בשבילי, היא שאת התחושה הזאת נורא קשה לי להשיג בכל מקום אחר בחיים שלי. ביצירה יש את זה מהמקום הראשון, משהו שהוא נורא שלם עם עצמו, משהו שנורא יודע לאן הוא הולך, איך הוא יוצא החוצה. למשל הופעות זו סיטואציה כל כך רגישה ועדינה ואני מרגישה בבית שם, עם לתת חיים לשירים. אני עומדת מאחוריהם עם כל הצבא שלי. אולי זה איזשהו מזל שזה קרה ככה כי זו באמת תחושה שחסרה לי בחיים. אני לא עומדת עם צבא מאחורי שום דבר אחר. אני צריכה את התחושה הזאת.

להיות נחרצת כן, נחרצת, לכוון ברור, להאמין. חוץ מזה שאני תמיד דואגת שכל שיר או עיבוד, כל משהו שאני יוצרת, שזה גם יהיה משהו שאני רוצה להאזין לו, בתור מאזינה (שזה כבר עניין של טעם) שזה משהו שמסקרן אותי, מאתגר אותי. אני כל הזמן קצת יוצאת מעצמי, חוזרת. אני חושבת שאמינות זה מפתח מאוד גדול בכל מה שקשור לאמנות, והרבה פעמים אנחנו יוצרים מתוך מקום של מי היינו רוצים להיות. נורא קל ליפול למקום הזה, ויש לי כזה כל הזמן א.ק.ג של לבדוק ולדייק במי שאני עכשיו. אני חושבת שבכלל בקטע של ליצור יש רצון לתעד את עצמך קצת. אין לי שום כוונה ביצירה להשאיר מאחוריי איזה יומן אישי, זו לא הכוונה, אני כן רוצה שזו תהיה יצירה שיותר גדולה ממני ויותר גדולה ממה שקרה לי היום או מחר, ותעמוד בפני עצמה.

לתפוס רגע בזמן כן, אני פשוט נורא אוהבת את זה. לשמוע את האוויר שהיה בחדר באותו רגע. זה פשוט תופס אותי פנימה.

מלכת אנגליה הרשמית

מי המוזיקאים האהובים עלייך? קודם כל אהבת חיי ומלכת אנגליה הרשמית היא פיג'יי הארווי, ושנים שהייתי אומרת את זה ואי אפשר היה להבין מה הקשר שלה אליי ואל היצירה שלי, וזה מצחיק שעכשיו אחרי אלבום הפסנתר שלה פתאום הקשר יותר ברור. הרגשתי את זה שם מאז ומתמיד. אני מאוהבת בה ובכל מה שהיא עושה. אני בדיוק מנסה להבין איך אני הולכת לראות הופעה שלה בקרוב. אני חושבת שהיא לא מפסיקה להמציא את עצמה מחדש. יש לי כל דיסק שלה, אפילו דמואים שקניתי בחו"ל, הכל. אני שלה. זהו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. למזלי היא עושה דברים ממש טובים, היא כל הזמן פשוט ממציאה את עצמה מחדש וכל פעם זה יותר עמוק ויותר מרגש ויותר מעניין. עכשיו אני עם הדיסק החדש שלה, נטרפת. גם סופיאן סטיבנס, אני משתגעת על האלבום שהוא הוציא שנה שעברה, הוא מדהים, נורא התחברתי. נורא נורא אוהבת את ג'וני קאש, הוא נוגע בי בכל מה שהוא עושה. במסגרת הסטיות יש לי חיבה עזה לננסי ופרנק סינטרה. אני יכולה לשמוע אותם בלי הפסקה ימים שלמים. התזמורים, התמימות, משהו בדבר הזה כל כך יפה. הופעות שאני הכי אוהבת הן של שלומי שבן אבל זו לא חוכמה. אני חושבת שיש לו את ההופעות הכי טובות, כל הופעה היא עולם אחר, אני פשוט ממוגנטת למה שקורה על הבמה. אני חושבת שהוא גם מאוד השראה מבחינתי בכל מה שקשור לאיך זה להיות לבד, מה אתה יכול לעשות עם הלבד שלך, גם כשהוא עם להקה זה מאוד מאוד ברור, איזושהי מחויבות ללבד הזה ולגרעין של מה שהוא עושה. הייתי בהרבה הופעות גם עם להקה וגם בלי, וזה תמיד השראה לראות את זה, זה מרתק ומצחיק, את גם מתרגשת, הוא גם גורם לך לחשוב, גם את רוצה לרוץ לנגן, גם לא רוצה לנגן יותר בחיים. בעיניי זו פשוט הופעה מדהימה. אני נמנעת מלהגיד את כל החברות שלי שאני פשוט מעריצה את כולן אחת אחת. איכשהו יצא שרוב ההופעות שראיתי בשנה האחרונה הן של אנשים שקרובים אליי- רוני אלטר, דניאלה ספקטור, מיכל גבע, נעם נבו, ואיה זהבי פייגלין. כל אחת היא עולם. יש אהבה מאוד גדולה בינינו, זה מאוד כיף. באמת ההופעות הכי טובות שראיתי השנה, לא רק ממקום של לפרגן, אני באמת מאוהבת בזה. וגם עכשיו אני עפה על הדיסק של ג'יימס בלייק אבל זו לא חוכמה. אני באתי לזה כמו שבאתי לאייפון, ממש בחשש 'מה, הדבר הזה שכולם חושבים שהוא מגניב, אני גם אגנב עליו?' ושמעתי את- 'My Brother and My Sister Don't Speak to Me But I Don't Blame Them'. השם של השיר הוא : 'I Never Learnt To Share'. ופשוט הייתי שלולית. אני לא יכולה להסביר את זה, לא יכולתי לעמוד בזה, זו אמת מזוקקת כזאת. ואני שומעת עכשיו גם סיגר רוס, בראד מלדאו, קאט פאוור, איתמר רוטשילד, וקרן אן.

גם שלומי פה! (צילם: עודד קרני)

מה האלבום האחרון שקנית? אני קונה לעיתים רחוקות, בהופעות שאני הולכת. מגדל הפזמון, של שלומי. זה האחרון שקניתי.

אמן חדש ומרגש שגילית לאחרונה? אלון עדר. אני חושבת שהוא מוזיקאי אין סופי. מהדברים האלה שאני לא מצליחה להבין. יש לו ניחוח של משהו מזמן אחר לגמרי, והוא באמת חי בזמן הזה, הוא לא איתנו לגמרי. זה מדהים. הוא נמצא באיזשהו מקום, זה אחר כל כך מהכל, הוא מקסים ושובה והופעה שלו ממלאת השראה. שירי משוררים, באיזה רוח אחרת ועם זאת לא מרוחקת, ישר זה נגע בי.

הופעה שריגשה אותך לאחרונה שהיית בה קהל? הופעה של מאיה בלזיצמן. אני שנים מאוהבת בה. היא הבנאדם הראשון שניגן איתי אי פעם, היא גם מעורבת באלבום והיא אחת המוזיקאיות הכי מדהימות שאני מכירה. איך שהיא מתפתחת וגדלה בזמן האחרון לראות את זה זה.. כל מי שהיא מנגנת איתו- וזה המון אנשים, כולנו עומדים מהצד וקצת מרגישים הורים גאים. יש לה הופעה שלה שכבר עלתה פעם שלישית לפני איזה שבועיים, סוג של מאיה עושה מחווה לשירי רוקסן, וזה אחד הדברים הכי מפעימים שראיתי אי פעם. היא במרכז עם הצ'לו, ואם דיברנו על וירטואוזיות של כלי- מישהו שהוא מרגיש את הסנטר ומחויב אליו גם מהמקום של כלי קלאסי. זה באמת מפעים. ובנוסף יש איתה גם שני נגנים מפעימים, מתן אפרת ואיתמר גרוס והיא שרה, אני יצאתי נפעמת. באמת אחת ההופעות הכי טובות שראיתי אי פעם, ובטח בתקופה האחרונה.

הגענו לשאלה האחרונה. אנחנו נעשה פה קריאה ברשת. בארץ, עם מי נורא היית רוצה להופיע, תמיד חלמת אבל לא חשבת שיש לך סיכוי? חווה אלברשטיין. אני אגיד לך למה. אני לא מאלה שגדלו על חווה, היא לא הייתה בילדות שלי, וגיליתי אותה מאוד מאוחר. לא מזמן, לפני שנתיים וחצי איזה חברה קלטה שאני לא מכירה. הכרתי את הלהיטים. אז היא עשתה לי אוסף גאוני עם שירים, מחולק- לא לפי אלבומים, אלא נגיד תיקיית 'שירים שעושים לי לבכות', תיקיית 'שירים שעושים לי לצחוק', תיקיית 'שירים שכתובים כל כך טוב שבא למות'. מלא תיקיות כאלה. זה היה ללמוד את חווה דרך מישהו שאוהב אותה אהבת אמת. התאהבתי ממקום לא נוסטלגי, אלא ממקום של להתאהב במשהו חדש שאני שומעת. אנשים אומרים עליה 'היא גיבורת ילדותי', ובשבילי היא גיבורה שלי עכשיו, בהווה.

_________________

עינב, תודה. יש לך מקום שמור היטב בחדרי לבי.

_________________

ביום שלישי ה15 לחודש תתקיים בתמונע השקת 'עץ נופל ביער'. בואו.

האתר של עינב, 'עץ נופל ביער' להורדה בבנדקאמפ, חלק א' למי שהפסיד.

___

עלמא.

מודעות פרסומת

5 תגובות ל-“הנסיכה על העדשה חלק ב', או: ניתוח לב פתוח

  1. שוב תודה מרגשת לשתיכן.
    קשה לי כרגע לבחור תגובה קצרה
    לכן רק אוסיף : מזמן לא זוכר עצמי מרותק וגומע בשקיקה ראיון ככ מופלא ונוגע.
    כה מדויק.אינטימיות וחופש .. איזה יופי יש בשיחה הזו. כמו מנגינה שלא רוצים שתיגמר.
    עינב האלבום יפהפה קסום והעיקר הכי הכי את עצמך. יש לך עתיד ילדונת והוא כבר כאן.
    הי איז היר טו סטיי.
    יואב ב"י.

  2. תודה, לשתיכן. ראיון מרתק ומרגש

  3. פינגבק: הנסיכה על העדשה חלק א’, או: עץ נופל ביער | 15% חירשות

  4. פינגבק: ככה זה מרגיש « עינב ג'קסון כהן

  5. פינגבק: מאחורי כל גבר עומדת פיונה (3/10) | 15% חירשות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s