על ראש הגנב רוקד הכובע

יס דוקו הולכים ותופסים בעיניי מקום יותר ויותר מכובד לצד ערוץ 8 המיתולוגי של הכבלים. לפני כמה ימים שודר הסרט התיעודי עם השם הפשטני 'Copyright Criminals' שאם לא הייתי בודקת את האינפו שלו, כנראה שהייתי מפסידה את הפנינה הכל כך מעניינת הזאת, ובעקבות כל האירועים האחרונים (זילבר VS. הדג נחש) הופך לנושא שמתחיל להיות רלוונטי גם לארצנו הקטנה.

'גנבי זכויות היוצרים' בשמו המתורגם, מביא מבט מרתק על התפתחות הסימפול והמאש אפ, תולדיו של הרמיקס המוזיקלי שנולד בשנות ה90 והפך לאמנות מן המניין רק בשנים האחרונות. הסרט עוסק ברבדים רבים שעוטפים את נושא הסימפולים: ממאבק על זכויות יוצרים, דרך תפיסת אמני הפטיפון כמוזיקאים החדשים, ועד השאלה האם זו בכלל אמנות חלוצית או שמה העתקה בוטה של חומר מקורי. במהלכו מתראיינים בין היתר חברים מבומב סקוואד ופאבליק אנמי, דיגיטל אנדרגראונד, ביסטי בויז, סול ויליאמס, קולדקאט, דה לה סול, הויג'ייז אלקטריק מתוד, המפיק סטיב אלביני (שעבד עם ניוורנה ופיקסיז), ואפילו קלייד סטבלפילד המתופף האגדי של ג'יימס בראון.

כל אמני הפטיפון שהתראיינו במהלך הסרט תופסים את הסימפול כאמנות וככלי מוזיקלי לגיטימי ליצירה מקורית וחדשה. עצם העובדה שנמצא לפטיפון שימוש חדש ואינסופי שהיכולת הטכנית לתפעל אותו ולהפיק ממנו מוזיקה היא כשרון המקביל לכשרון נגינה על גיטרה או תופים, הופכת אותו לכלי נגינה ובעצם, כלי הנגינה החדש ביותר שנוצר. דיג'ייז תופסים את עצמם כמוזיקאים לכל דבר, בעיניהם פירוק והרכבה מחדש של חומר קיים הוא יצירה העומדת בזכות עצמה.

http://vimeo.com/8104271

המוזיקה היא שפה שממשיכה להתפתח וליצור לעצמה מושגים חדשים כל הזמן, בהיפהופ למשל, פאבליק אנמי שלקחו נאומים של מלקולם אקס והפנתרים השחורים ודרך המוזיקה יצרו 'תקליט מציאות' כדבריהם. הנסיון לתעד מציאות ולהפוך אותה לאמנות מחאתית. לקיחת קיים והפיכתו למשהו אחר, קולאז' של זכרון משמעותי שמקבל פרשנות חדשה אבל שומר על הכבוד למסורת ההיסטורית, איזשהו נסיון ליצור משהו שהוא תרכובת של זכרונות שעוברת למאזין בצורה חדשה, מן פאזל מוזיקלי שבסיסו מוכר. יש כמה סיפורים מרתקים על תהליכי יצירה של כמה מהשירים המסומפלים המפורסמים והאהובים בהיסטוריה.

למשל דיינג'ר מאוס והאלבום האפור, שלווה בנסיון נואש של חברות התקליטים להפציץ אותו בתביעות ואיומים במטרה להפיל אותו כלכלית ולהשמיד לו את הקריירה, בסופו של דבר הפך לאחד האלבומים המבוקשים והמוערכים אולי בגלל העובדה שדיינג'ר מאוס לא נלחם בהם ופשוט הפיץ את האלבום המצוין הזה להורדה חינמית ברשת. כמובן יחד עם זה מגיעה גם שאלת זכויות היוצרים, התמלוגים, ובבסיס כל אלה הקרדיט ליצירה. מוזיקאי קלאסי שיורק דם ומוציא את הנשמה שלו אל התווים ואחר כך מגלה שמישהו לקח את יציר כפיו והשחית לו את הצורה לחלוטין, ומול זה מוזיקאי פטיפון שנובר ומחפש תקליטים ועובר תהליך מדהים מתוך אהבה למוזיקה רק כדי למצוא את הבית ההוא שעליו הוא יבנה ארמון מוזיקלי מרהיב או לחלופין מייצר מוצר מפעל שטחי ופופולארי שמשטח לחלוטין את נפש השיר המקורי. האימונים והזיעה הנדרשת ממוזיקאי קלאסי כדי ללהטט על כלי הנגינה שלו, מול מוזיקאי חדר השינה שיושב על המחשב ובונה בו פאזלים ממוחזרים. זה תחום מאוד אפור ובעייתי שמתלכלך קשות בכסף ואגו, והרבה פעמים מסרס לחלוטין את המוזיקה.

קחו לדוגמא את קלייד סטבלפילד שגילה יום אחד שמלא מוזיקאים משתמשים בהקלטות שלו לחומרים שלהם. אף אחד מהם לא פנה אליו (חוץ מאחת), אף אחד מהם לא הזכיר אותו בחומר המוגמר ובטח שלא קיבל את רשותו. אבל לא כאן העניין, קלייד, כמו מוזיקאים רבים אחרים רק רוצה שיכירו בעבודה שלו. הרבה דיג'ייז הקימו לתחייה קריירות מדשדשות של אמני עבר או נתנו פוש רציני לאמני שוליים, הרבה פשוט לא ידעו של מי הקטע המקורי וגם לא דאגו לברר, ורובם פיתחו טכניקות הסוואה לחומרים המקוריים כדי לא להתבע על זכויות יוצרים. חברות התקליטים מגבילות ומחמירות כל כך עם מוזיקאים שרוצים לסמפל עד שיצירות לא רואות אור פשוט בגלל כסף. מבחינה חוקית, הרבה יותר קל לעשות קאבר מאשר לקנות 3 שניות של חומר מקורי, ובכלל כל הכימות הכלכלי של אבן דרך מוזיקלית רק כדי למנוע ממישהו לסמפל אותו בחינם, שואב מהמוזיקה את כל תוכנה בעיניי והופך את כל תהליך היצירה למשהו קר ונוקשה.

ובכלל, בסרט מדובר גם על וולט דיסני או אמני ג'אז כמסמפלים, לקיחת סיפור קיים או אקורדים מוכרים ואלתור שלהם כפרשנות חדשה. הרי בת הים הופכת לקצף הגלים כי הנסיך מתאהב במישהי אחרת, והאקורדים שתשתמש בהם הומצאו על ידי מישהו אחר, אז האם יש בכלל מוזיקה מקורית יותר? יכול להיות שכולנו מסמפלים משהו ששמענו ונחרת לנו איפשהו בזכרון? ובסופו של דבר מה מקומו של המוזיקאי בכלל, אם המפיצים, המפיקים, חברות התקליטים, ובעצם כל מי שאינו המוזיקאי עצמו אבל נתן יד הם בעצם אלה שמרוויחים על גבם של אגדות על כמו קלייד סטבלפילד שפירק את הבמות עם ג'יימס בראון ועכשיו כל תמלוגיו הולכים לכל מיני אנשים אחרים שמוכרים את חומרי ההקלטה שלו?

__

'גנבי זכויות היוצרים' מעלה הרבה שאלות נוקבות בנוגע לזכות ראשונים, מהי יצירה מקורית, מיהו מוזיקאי, ובכלל למה אפשר לקרוא מוזיקה. כל הסרט מלווה ברצועות מסומפלות מעולות, חלקן מוכרות יותר חלקן פחות, ובעיקר במוזיקאים משני צידי המתרס שאוהבים מוזיקה ורק רוצים לחלוק אותה עם העולם בדרכם שלהם.

אם תשאלו אותי, זו אמנות מדהימה בעיניי, וכבר אמרתי זאת כשכתבתי על דיגיטל מי. מעבר לכך אני חושבת שחלק בלתי נפרד מהתפתחות היא בין היתר חזרה לשורשים, חלוקת כבוד לאמנים שגדלת עליהם או שנגעו בך ולחלוק אותה דרך יצירה עצמאית עם אנשים אחרים. ליצור קולאז' נוסטלגי ולשלב בו את מי שאתה עכשיו, להמשיך ליצור כלים חדשים ליצירת מוזיקה, ולחלוק הערכה לאמנים המקוריים ולא סתם להדביק את השם שלך עליהם.

זו מהפכה מרגשת בה המאזינים הופכים למוזיקאים בעצמם, והיא תהיה חיובית רק אם היא תנבע מאהבה כנה למוזיקה.

__

נשאיר אתכם עם ממתק שהרבה זמן ניסיתי למצוא תירוץ מספיק טוב לשים אותו בבלוג, פשוט כי אני מאמינה למילים האלה ומאוד אוהבת את השיר הזה. אז הנה, וויל איי אם וחברים מסמפלים את ברק אובמה.

ונשאלת השאלה מתי התפוחים, קותימאן, דיגיטל מי, סוליקו ואחרים יככבו בסרט משלנו. (זילבר כבר פרץ את הדרך)

אתר הסרט, לצפייה ביס דוקו.

עלמא.

___

מאוד בקרוב פרק ב' לבמותם ציוו (או מת בטרם עת כפי שאתם נוהגים לכנותם).