אהבה היא אהבה

חשבתי לעצמי למה לא לפנק אתכם באיזה ממתק טוב לאמצע השבוע.

אין צורך להרחיב יתר על פועלו של אחד המוזיקאים המוכשרים והמוערכים בעיניי- ריאן אדמס. רק אציין שאלבומו החמישי Love Is Hell הוא אחד האלבומים האהובים עליי בעולם כולו, שהוא אחד המוזיקאים הפורים והיצירתיים ביותר ששמעתי בחיי- עם מגוון מוזיקלי רחב מאוד ואלבום חדש כל שנה כמעט (ב2005 הוא הוציא שלושה אלבומים!) ואפילו שני ספרי שירה (שיצאו ב2009), ושאני עוקבת אחריו באדיקות אין קץ, מחכה למוצא פיו (או ידיו), ואומדת את צעדיו.

מתוקף היקף היצירה הכל כך נרחב שלו, והאהבה העצומה שלו למוזיקה- ריאן ביצע לא מעט קאברים יפהפיים וייחודיים לשירים של אחרים. המפורסם שבהם הוא הקאבר שעשה לWonderwall של אואזיס.

נחשו כמה הופתעתי לגלות שהוא הקליט השבוע בחדרו ככה סתם עוד שני קאברים (לא אחד, שניים!) שעשה לוומפייר ויקנד? בואו נחסוך בקשקושים ונקשיב רגע:

הנה Oxford Comma:

לריאן יש נטייה יפהפייה שכזאת להפוך שירים לשלו, עד שאי אפשר לדעת שהם נשמעו פעם אחרת. משהו בו תמיד הזכיר לי את אליוט סמית': בגוון הקול המשתנה, בגיטרה הצמודה אליו תמיד, בשירים הפגיעים עד עצמות חשופות, וברוקנרול שמבליח לפרקים.

ובכלל, משהו בעצם זה שהוא ישב בחדר שלו והקליט קאברים לשירים שהוא אוהב- ככה בפשטות: רק הוא, גיטרה ומצלמה, משהו במחווה צנועה שכזו, חשופה ונטולת הצגות, מעורר בי רגש חם ונקי כלפיו- וזה לא רק הקאברים, זה גם מה שהמוזיקה שלו עושה לי. כשהוא שר הוא הופך לילד חסר מסיכות והגנות, ואין משהו יותר כנה מזה.

הנה Mansard Roof:

עוד מישהו חוץ ממני שם לב שזה הרבה יותר יפה ככה?

איזה תענוג לשמוע פתאום דברים כאלה. באמצע כל הבלאגן והמחאות והמהפכות החברתיות, אני מרגישה שהזנחתי קצת את המוזיקה הזאת שמרככת אותי. הרבה מוזיקה רועשת תפסה את האזניות שלי השבוע וממש לא מצאתי חשק לשבת רגע ולנוח עם איזה משהו ללב. אז הנה לנו, קצת ריאן אדמס ללטף את הפינות הכואבות של הראש (למרות שהוא גם יודע להיות כסחן לא קטן).

ומילה לסיום: לכו תרכשו את האלבום Love Is Hell. אני מבטיחה שלא תתחרטו. (ואם אתם כבר בשוונג, אז תנו האזנה גם לDemolition ולEasy Tiger).

–

המשך מאבק מוצלח שיהיה לכולנו!

עלמא