גשם מלוכלך

איזה כיף זה בעולם האינטרנטי החדש הזה בו מוזיקאים משתפים את המוזיקה שלהם דרך המחשב ככה בפשטות ובכנות. אחד הדברים שלמדתי להתרגש מהם, הוא העובדה שאני יכולה לאהוב אלבום הרבה לפני שאני מחזיקה אותו פיזית בידיים שלי. שאני יכולה לשמוע אותו אינספור פעמים במחשב שלי, באוזניות הענקיות ולהתאהב בו באינטימיות של החדר שלי גם בלי הטקס הכה אהוב עליי של פתיחת העטיפה והנחת הדיסק בתוך המערכת. אני יכולה ביום יציאת האלבום, או יום אחר כך כבר לשמוע אותו באוזניים בלי לחכות שהוא יגיע לחנות שבועיים מאוחר יותר. איזה יופי זה.

יותר מכך, אם יש משהו שמרגש אותי אלה מוזיקאים שנותנים לי לשמוע את המוזיקה שלהם כי הם רוצים בזה (לא כמו הרבה מחבריי שרצים לאתרי אלבומים חדשים ומורידים כל דבר אפשרי בהתנפלות צרכנית איומה ונוראה, בלי לתת לדברים לשקוע בתוכם), כי הם יודעים שיש מי שמקשיב באשר הם עושים מוזיקה. יש מי שיחכה בסבלנות אין קץ לרגע בו אפשר להניח את העולם בצד רגע, ולתת ללב לשקוע עמוק בנהרות מלודיים שוצפים:

שיר הנושא Ashes & Fire:

החודש ריאן אדמס עשה זאת שוב: פרסם את אלבומו החדש להאזנה מלאה באינטרנט שבועיים לפני תאריך היציאה הרשמי שלו, סתם ככה כי הוא יכול. יש לי עניין איתו מעבר למוזיקה שהוא עושה, שמפעימה אותי: הוא כל הזמן מתקשר. כל פיסת צליל שמופקת תחת ידיו הוא נותן לנו לשמוע, כל תהליך מוזיקלי שמגיע לבשלות משותף יחד איתנו באופן נטול אינטרסים. ויש משהו כל כך יפה, כל כך פגיע וחשוף בלפתוח את עצמך החוצה באופן הכי מלא שיש שגורם לי להעריך אותו כיוצר מעבר למוזיקה.

אז רגע לפני שהאלבום היפהפה Ashes & Fire הגיע לחנויות, ריאן כבר שיתף אותו איתנו, ואיזה חסד נהדר זה. החורף כבר מגיע אלינו בצעדים קטנטנים והאלבום ספוג המים הזה כבר מביא לנו את ריח הגשם עם הרוח הקרירה והעננים ששוחים להם בשמיים.

פופי ככל שיהיה, מלודי להחריד, ודרומי כמעט מדי: הכל תופס אצלו. כי כשריאן אדמס שר, אני מאמינה לקול שלו ולגיטרה שלא נפרדת ממנו כבר שנים. והוא מספר לי סיפורים על בתים שנבנו מאהבה והפכו למשחקי מחבואים, ועל דמעות שמציפות את העולם ומטביעות את בוכיהן ואני עוצמת עיניים ורואה את הסיפורים האלה קמים לחיים, כל פעם מחדש. וכשריאן אומר לאהובתו (בכמעט כל שיר בערך) שתישאר איתו, שתהיה כאן לרגע, שתחזור אליו הביתה- אני יודעת שהוא מתכוון גם אלינו המאזינים. הוא קורא לנו מאי שם, דוחק בנו ממרחק לחזור אל חיק הצלילים, אל שדות של הרמוניות מלטפות, אל העיניים העצומות והלב המתרגש.

Come Home:

יש משהו בקול שלו שתמיד משרה בי שלווה. גם כשהקול הזה זועם את כאבי הגדילה, ושברוני הלב, גם אז הוא נותן בי איזשהו אי של שלום. משהו ביצירה שלו כל כך שלם, כנה ונכון שאין איך להרגיש אחרת מלבד פשוט להיות קיים ובסדר עם זה. ריאן אדמס הוא המסיח. הוא יודע להעלים ממני את כל הקורה מסביב ולשים אותי לרגע בתוך קפסולה שאין כניסה אליה, להסיח אותי מכל דבר תפל ויומיומי ולמקד אותי מחדש בעיקר. במוזיקה.

ועכשיו, אחרי שהסטתי מספיק את המחשבה ממה שהתכנסנו לכבודו, הנה מונח לפניכם האלבום החדש של ריאן אדמס להאזנה מלאה ויותר מכך לא אוסיף:

ואני כל כך אלך איתו עד לקצה עולם התווים. פשוט כך.

עלמא.