אזהרות לנפש

אני חושבת שאין מוזיקאי- או מוזיקאים ליתר דיוק, שהצליחו ללפות את קרביי באלימות חסרת רחמים, להפוך את חוויית ההאזנה ליותר מרק לשמוע: לתת למנגינה לחדור לי לתוך הורידים בלי מעצורים ובלי חסימות, כמו שאלג'יר הצליחו.

–

–

בתור נערה מתבגרת שלאט לאט לומדת איך לשרוד בתוך בליל של מאבקי כוחות ומעמדים חברתיים כותשי רצון לעבור את התקופה הנוראית שנקראת תיכון (לפחות אצלי היא הייתה גהנום עלי אדמות), פתאום מצאתי את הילדים האבודים האלה שהצליחו לבטא את השומקום שאליו הם נגררו או הובלו – בעל כורחם או מתוקף הסקרנות הטבעית של תהליך הההתבגרות, השיממון והאימה שבלהתמודד עם מה שהחיים נתנו לנו, ולפעמים אלה לא לימונים חמוצים שאפשר להמתיק, אלא חומצה ששורפת כל מה שנקרה בדרכה.

–

–

אלג'יר הצליחו לבעוט החוצה את הכאב ולזקק אותו לכדי נגינת גיטרות מיואשת ומופלאה, לזעקה מכשפת של ייסורים חשופים. ואני ידעתי מהרגע הראשון ששמעתי אותם שהם יודעים דברים עליי שאני עוד לא יודעת, דברים שקיימים לי עמוק עמוק בתוך הבטן. כי הרגשות הגסים והכואבים שלנו מתרכזים אי שם בבטן, משפיעים על שיווי המשקל הנפשי והרגשי שלנו. לשם המוזיקה של אלג'יר מכוונת: לא למוח, לא ללב. לבטן.

–

–

בימי קיומם לא זכיתי לראות אותם על הבמה. את ההופעה החגיגית ההיא בבארבי הפסדתי ואז כבר היה ברור שזו בין האחרונות שלהם. השניים שמרימים את הדגל כבר הותשו עד כלות ורק נותר לי לקוות שאזכה לראות את אחד מהם, מתישהו. האוזניות שלי נחרכו זוג אחר זוג בשמיעה הולכת וחוזרת של אלבומי רכבות השדים הרדופות של גבריאל, כל מילה שהוא הקיא על המיקרופון צרבה לי את הגוף כולו, ופתחה עוד משהו שהיה עצור אי שם. גרתי אז בירושלים, ולא היתה מדיטציה יותר נכונה בשבילי מללכת ברגל על צלע ההר היורד מהעיר רוב ערבי השבוע שלי, שעה שלמה בה האוזניים שלי מתמלאות בזעם של מישהו אחר. ידעתי שאני אראה את גבריאל על במה יום אחד כי זעם זה טוב. זעם הוא רגש של חיים, לא של מוות. צריך להיות מאוד חי כדי לזעום ככה.

–

–

לא טעיתי. פסטיבל ישראל בירושלים הגיע ואיתו גם הופעה מיוחלת כל כך של גבריאל בלחסן. קניתי כרטיס והלכתי עם עוד חבר שחלק איתי את התהפכויות הבטן ולפיתת הקרביים: זו הייתה תופת של שעתיים וקצת עם הרבה אגרופים קמוצים וקצב לב לא סדיר. מעולם לא ראיתי הופעה שעשתה לי את מה שההופעה ההיא לפני חמש שנים בירושלים עשתה לי כשגבריאל עלה עם סיגריה ובקבוק וויסקי על הבמה, עם סטנד תווים ומחברת מילים, ותהום משתוללת תחתיו.

עד אתמול בלילה.

אתמול בלילה אביב גדג' הופיע באוזןבר. חמש שנים אחרי ההופעה בירושלים סוף סוף זכיתי לראות את החצי השני של פסקול הבטן הכואבת שלי. וכמו עם גבריאל, גם כאן נלחצו אצבעותיי ולבי הרקיע. עברו כמה שנים מאז שמעתי לאחרונה צלילים מפי האלג'יראים, מאז הקשבתי למנגינות החרדה של ירושלים. אבל הגוף שלי זכר הכל, והרגשתי איך שוב נלפתים לי הקרביים ואיך הבטן שלי מתפוצצת. אביב כישף את כולנו מחדש כמו עכברים חסרי אונים הנתונים תחת ניגונו של החלילן, עושים דרכנו אל הים אחוזי עיוורון, מוכנים לטבוע יחדיו.

–

–

זה היה חיבוק ענק של הקהל את אביב, ובתמורה הוא שר לנו בקולו המתפלל את כל מאוויי הלב החולה. הגופות ריקדו סביב הבמה, וכולנו קפצנו מסונוורים אל המצולות. שוב, חזרתי הביתה מותשת ומופתעת מחדש כמה כוח יש למוזיקה עליי, כמה כוח יש לה עלינו. לרגע אחד לא היה כלום חוץ מצלילים בלתי נראים ששלטו באוויר וחלחלו פנימה אל הגוף. הלב שלי רעד והבטן שלי זכרה.

קומץ המילים האלה חיכו שנים להכתב, ויש עוד הרבה מהן, אבל לא משנה כמה מילים אוסיף על מה שהם עשו לי לעולם לא יהיה בהן מספיק בכדי לבטא כמה ליוו אותי השניים הללו במשעולים חשוכים, וכמה אמת וכוח הם נטעו בי. כמה אומץ הלב הרועד שלי שאב מהיצירה המטלטלת שלהם.

תודה גבריאל, תודה אביב. אתם הסיבה שבגללה אני מאמינה במוזיקה.