כולכם שחקו נא איתי

ווידוי:

אני לא מספיקה.

יש כל כך הרבה מידע ומעט מדי זמן, כל כך הרבה מוזיקה ומעט מדי אצבעות לכתוב איתן. בחור שאני מכירה נכנס כל שבוע לאוזן השלישית וקונה כמה אלבומים, באופן עקבי. הבדיחה הקבועה שלנו היא ש'אתה לא תספיק'. קוואמי כתב שיר על זה, גיאחה רץ כבר כמה שנים בעונג שבת עם זה, ורבים וטובים מקימים תחנות רדיו, בלוגים, ופודקאסטים כדי לנסות לנצח את הזמן. אבל אף אחד לא באמת יכול להספיק לשמוע את כל הדברים הטובים שמציצים בעולם המוזיקה, ולפעמים אני מתייאשת כל כך עד שזה מוציא ממני את כל הסקרנות.

בניגוד להקדמה המדכאת הזאת, העובדה כרגע היא שאני שומעת בממוצע כעשרים אלבומים חדשים כל שבוע, ויותר מזה המוח שלי אוגר אינסוף שמות חדשים שנחים בפינות הזכרון ליום גשום. פתקים צפופים בכל פינה אפשרית, לינקים דחוסים במייל, והרבה מאמץ לזכור לשמוע ולא להזניח. אני סופגת. וזו חוויית הקיום הכי נכונה ובריאה שאני מכירה, לחיות עם פסקול מתמשך.

הרבה זמן לא כתבתי. בין העבודה לחברים להופעות, הפינה הקטנה והנהדרת הזו שבניתי כאן נדחקה הצידה לאפרוריות השכחה. נדחקה והצטמקה עד כדי כך שכמעט נשכחה מראשי ככל שהזמן האיץ והחיים המשיכו. הספקתי לעשות הרבה דברים בחודשים האחרונים, אבל העמודים שנכתבו בבלוג הזה קפאו בזמן והמתינו. ואני רוצה כל כך לכתוב בהם, ורוצה כל כך לשתף אותם עם אנשים אחרים שאוהבים מוזיקה. ואני בעיקר מתגעגעת.

התחילה שנה חדשה, ביונסה ילדה בת בכורה, נפלו טילים על תל אביב, קרח 9 התאחדו, הריאליטי ריהאב סנטר פתחו מקום חדש, והשמיעה שלי עדיין לקויה. אז למה לא בעצם?

אולי לעולם לא אספיק, אבל זה המירוץ הכי טוב שהייתי יכולה לבחור לעצמי. ואני יודעת כבר שלא אנצח את המשחק, אבל לפחות יהיה כיף חיים בדרך.

או בקיצור: היי! בואו לשחק איתי? הנה טעימה מהפוסט הבא: