הרעב של סופי

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, היום נעמיק טיפה ביוצרת שביצעה מחדש את השיר הנהדר של Noir Désir.

 

 

טוב אז היא קולית רצח. בחורה שוויצרית שהספיקה לגור באנגליה ובגרמניה, שרה באנגלית, צרפתית, שווייצרית וגרמנית, הפכה לחלק מסצינת הג'אז העולמית, הופיעה בפסטיבל גלסטונברי הנחשב (ביונסה הופיעה שם!), והקליטה שני שירים עם אריק טרופאז האגדי. מאחוריה כמה אלבומים וכמה הרכבים, ובעיקר הרבה עננים של אבק.

בחורה שאפתנית למדי סופי האנגר. שם הולדתה הוא בכלל אמילי ג'אן סופי וולטי, וכנראה שהיא ידעה מה היא עשתה כששינתה אותו לשם הבמה הקליט שלה. או כשלמדה מיליון שפות, והתקדמה את דרכה באדיקות דרך נקודות ציון חשובות ומועילות בדרכו של כל מוזיקאי צעיר:

 

 

לעיניי יש בה משהו נוקשה וברור. אולי אפילו ברור מדי. בתחילת דרכה עוד הרשתה לעצמה להשתובב מעט, אבל בדרך התגבשה. כעת היא מציגה באופן כמעט תמידי מן דמות נשית חזקה ונטועה שלא ניתן לערער או לזלזל בה, ויש לטעמי משהו כמעט אגרסיבי בנוכחות שלה בתוך המוזיקה. אולי בגלל שאני סאקרית של ייללנים רגשניים, משהו בדייקנות שבה ובשמירה הקנאית הזו על הקווים מייצר אצלי סקרנות לגביה, כי כשאני מאזינה לה אני מרגישה שגם כשהיא פותחת את עצמה בפני המאזין עדיין יש חלק נסתר שהיא שומרת לעצמה.

ואולי בכלל קוראים לזה מקצוענות בעולם של המבוגרים.

 

 

הרבה מהמוזיקאים שמושכים אותי במה שנקרא 'אהבה במבט ראשון' אלה אנשים שמשהו בהם סוער, או חשוף וכנה ברמה האישית או המוזיקלית. הם מזייפים לפעמים, הם מפסיקים איזה שיר באמצע הופעה, הם כותבים את מה שכואב בהם. הם נותנים לנו מבוך של רמזים לסודות הקטנים שלהם, ובצורה כל כך מנוגדת אליהם נמצאת הבחורה הזאת שתפסה אותי בתו אחד.

על אף יכולת הכתיבה שלה, והנושאים האישיים בהם היא מתעסקת, היא עדיין שומרת על מבט חיצוני שכזה על הסיפור אותו היא שרה. יש בה מן הצופה האובייקטיבי מהצד ולאו דווקא הדמות הראשית בעלילה. אפילו כשנדמה לי שאני שומעת את הקול האמיתי שלה כאדם בתוך הדברים, זה עדיין יגיע יחד עם גבולות של בקרה ושליטה עצמית.

 

 

ואולי בגלל זה היא כל כך מוצאת חן בעיניי. בגלל שהיא לא משתפכת על המיקרופון, לא נשברת לרגע אחד בקולה היציב, גם כשהמילים חדות ומכאיבות. בסופי האנגר יש משהו כל כך שונה מהוירטואוזיות הזאת של "המוזיקאי המתוסבך" חסר העקבות.

היא לא נראית כמו הטיפוסים סתורי השיער משתמשי הסמים ופצועי הנפשות. ואולי לחילופין, היא פשוט לא מגלה לאף אחד את הצד הזה, ואולי היא בכלל בחורה משעממת לחלוטין. מה שזה לא יהיה שהיא מעלימה מאיתנו, יש בה משהו חזק ואיתן, שלפחות אותי מרשים במידה שאני לא רגילה אליה. חזות תמירה ויציבה, של הדמות שהולכת רק בדרכים המוארות והראשיות, ולעומת זאת המוזיקה שמקיפה את הקול הזה שלה מחוללת את הסערה הרגשית במידה הכי נכונה שניתן בלי לדלל לרגע אחד מהרגשות או מהאותנטיות של היצירה שלה.

וזה המבחן האמיתי שלה. כי אין ספק שכשרון ורעב יש לה, השאלה אם היא מצליחה לגרום לאנשים להקשיב לה ולהאמין שזה מגיע מבפנים. אותי לפחות היא הצליחה לסקרן, ולו רק בגלל האיפוק מעורר ההערצה הזה.

 

 

למי שרוצה לשמוע עוד יש לה אתר מעודכן, ובנדקאמפ עשיר באלבומים להאזנה!

ממליצה במיוחד על Monday's Ghost הנהדר, הנה שיר מתוכו בו היא משתובבת עם הרעיון של להיות קצת בוב דילן, רגע לפני שהיא התרצנה:

 

 

בקרוב קצת מוזיקה מפה.

שבוע טוב!