חיבוק צלעות

אני חושבת שאף פעם לא כתבתי על מוזיקה אלקטרונית. מנסה להזכר ולא צץ לי כלום ממגירות הזכרון הקטנות של המוח, וזה מאוד מוזר כי אני שומעת אותה המון. הגיע הזמן לתת לה רגע.

אולי בתור התחלה ניגע במשהו שכן תופס תאוצה והכרה. אני די בטוחה שכולכם שמעתם את השם Purity Ring מתישהו בשנה האחרונה. וזה מצחיק, כי הרכב כזה נוגע לי במקום הרגיש של 'אני הכרתי אותם קודם!' והקנאות הקטנה והנסתרת הזו שלכל אחד מאנשי חקר המוזיקה יש במקום נסתר בתוכו- שמצד אחד רוצה נורא להכיר לעולם את הדבר המדהים הזה שהוא מצא איפשהו במעביי האינטרנט ומצד שני נורא רוצה שיהיה לו את הקרדיט האבסולוטי על להיות הראשון שגילה אותם. ואני יודעת שאתם בטח אומרים לעצמכם 'לא אני', אבל כולנו מחמיצים פנים מעט כשמשהו שאנחנו חושבים שהוא פנינה חבויה פתאום מגיע לרדיו ומחרבן לנו את כל הייחודיות שבחוצפתינו סיגלנו לעצמנו.

 

 

במקרה של Purity Ring הבנתי שהם נחלת הכלל כשאלבום הבכורה הגיע דרך מפיצים בארץ ולא דרך הזמנה עצמאית מחו"ל. בתור אחת שלא שומעת רדיו, ידוע לי שזה החותם הוודאי לכך שהמוזיקה הזאת הולכת להיות משודרת בכל מקום אפשרי ולהפוך ללהיט התורן הבא. יותר מזה, אני חושבת שיש הרבה אנשים שחולקים איתי את הפחד מהלעיסה הבלתי נגמרת של גלגל"צ, והרידוד המוזיקלי שהם עלולים לעשות למוזיקאים לא רעים בכלל, ובלי קשר או עם קשר לתעשיית המוזיקה בארץ יש קונפליקט בעייתי מאוד בין הרצון להשמע ולהגיע ליותר קהל, לבין המאיסות שאורבת בבמה הספציפית הזאת.

אבל עזבו אתכם מדיונים פוליטיים על מיינסטרים, בואו נתעסק קצת במוזיקה.

 

 

בצמד המעולה הזה חברים מייגן ג'יימס וקורין רודיק הקנדים והצעירים להחריד. עוד לא עבר חצי יובל מאז שנולדו וכבר הספיקו להופיע ברחבי העולם בפסטיבלים בינלאומיים, להוציא אלבום בכורה מעולה תחת לייבל משמעותי, ולסמן טריטוריה מלכותית בסצינת האלטרנטיב פופ העולמית.

זכיתי לראות אותם בפסטיבל פרימוורה האחרון בברצלונה: בחורה מתוקה ועדינה עם קול יפהפה ונוכחות בימתית צנועה ונער צנום שמנגן על מקלדות סופר מגניבות דמויות מנורות.

 

 

זו הייתה אחת ההופעות המהנות שהייתי בהן. מייגן הייתה חיננית וחייכנית, והתמסרה למוזיקה לחלוטין. ברגע שהתחילה לשיר נתנה לעצמה להשתחרר ולהעלם אל תוך הצלילים, אבל הדבר שמשך אותי בה היתה בעיקר העובדה שהיא הייתה כל כך בתולית בתקשורת שלה עם הקהל, כאילו עוד לא הפנימה שהיא על הבמה ולא ביניהם. לעומתה, קורין נחבא מאחור אבל באותה עת הפגין בטחון וקרירות של אדם שעסוק בעבודתו. הם סיפקו את הסחורה לחלוטין והשילוב בין השניים האלה היה מרתק.

בכלל, מרשים למצוא כזה מוצר איכותי ומלוטש היטב, עם הפקה מדויקת וסאונד כל כך נקי וחלק, מילדים שזה עתה דרכו רגלם בתוך עולם המוזיקה. השניים האלה מספרים סיפורי בלהות וחלומות אבודים מהילדות, אגדות על פחדים של הבטן ותקוות של הלב, ומייצרים מלודיות שאפתניות שלא מתיימרות להיות משהו אחר מלבד פופ אלקטרוני מושלם. הביטים ממוקססים ברובם מקולה של ג'יימס ומשמרים אווירה מרחפת מעט, עתירת באסים ומורכבת לעיתים, ולפעמים מלאת תמימות ואפילה להחריד בבת אחת.

 

 

איזה קול יש לה, איזה כיף להאזין ליופי הזה.

אתם יכולים להתעדכן באתר שלהם, ואני ממליצה לכם מאוד לרכוש את האלבום הזה. אין בו שיר אחד פחות ממעולה. הוא לא מצליח להמאיס עצמו לרגע, מסוג האלבומים שהאוזן מתענגת עליהם כמו על שוקולד.