איך זה שאני עוד כאן

יש שיח מתמשך על הטובות והרעות של הרשתות החברתיות. בלי להכנס לעובי הקורה בדיון הזה, אגיד שאני מאוד שמחה על היכולת ליצור קשר עם מוזיקאי עלום (או מוכר) אי שם ולהצליח להודות לו אישית (עד כמה שאינטרנט זה אישי) על מה שהמוזיקה שלו עושה לי. לפעמים זה כמעט אירוני כמה המוזיקאי הזה קרוב אליי בעצם.

 

 

קרה לי יום אחד לפני איזה שנה שפתאום בשיטוטיי האינסופיים מצאתי את אדם כהן. מכירים את זה שמוזיקה היא נס? שאתם נחשפים לגילוי שפשוט לא מרפה מכם? איזה נס זה שערימה של צלילים שאי אפשר להרגיש אותם או לחוש בהם, גלים של קול שמבחינת קיומם בעולם הם בעלי צורה כמו הרוח, רק האוזניים אומרות לנו שהם שם, כמו העלים שזזים על העץ שמיידעים אותנו שאיזשהו כוח בלתי נראה משחק בהם. ואיכשהו משהו בחיבור הבלתי נראה הזה – תו ועוד תו, מצליחים לעורר בנו מחשבות, רגשות, ותגובות פיזיות. איך אפשר לקרוא לדבר כזה אם לא בנדושות מחרידה- קסם?

 

 

משהו במוזיקה של אדם מצמצם לחלוטין את כל מה שציינתי מקודם, וכשאני אומרת מצמצם אני מתכוונת לכך שהיא כמו גלעין. היא כל כך קטנה ונחבאת אל הכלים, ועדיין אם תביטו מקרוב תוכלו לראות את תווי הפנים הצנועות שלה ואת הסיפור השלם שהיא מסתירה. אדם כהן פותח לנו עולם של חשיכה ועירום ומנורה אחת קטנה שמאירה את חלל החדר ומטילה צללים על הקירות, ועל שיפולי הגוף החשוף. אלומה שעוזרת לנו לזכור שעירום זה גם דבר יפה ומקרב ואינטימי, ושחשיכה היא גם שמיים מכוסים שמיכה של גלקסיות רחוקות ועולם פרוש ומלא חלומות.

 

 

הוא בורר את המילים ובוחר במדויקות שביניהן כדי לשרטט בקווים דקים וברגישות קנאית חוסר בטחון, משאלה, בדידות, או המיית לב. כמה קשה לשרטט המיית לב. והמילים האלו, המילים הכל כך פנימיות וסודיות שנמצאות אצל כל אחד, ושייכות לכולנו יחד, פתאום נשמעות והופכות לאמת. הן אמת צרופה של רגע אחד מזוקק ורוטט ואנושי. והן עבות בשר וכבדות משקל ובאותה נשימה עדינות ולוטפות ומזמינות, ובהינד עפעף מייסרות את הנפש.

נדמה לפעמים שמוזיקאים מסוימים, יותר מאשר היותם מוזיקאים- הם חייטים או סנדלרים. עובדי עבודת יד כלשהי איטית ומתישה, שאוספים חומרים שונים וטווים איתם איזשהו פלא קטן. מחווה נדירה של עליונות אנושית. כמו שחוטים ומחט ואצבעות זהירות יודעים ליצור יחד בד, משהו חדש שלא היה קיים לפני כן, כך גם אדם משתמש בכל כלי שיש ברשותו, מילים, לחן, ידיים ומיתרי קול כדי להדליק זיקוקים קטנים של אש, של חדווה קיומית, של בערת חיים. בערת חיים שנבראת מסך החלקים השרופים, שהופכת לנס קטן של כנות בתוך געש של עולם משתולל.

 

 

סיפור אישי קטן: כשראיתי לראשונה את השם הזה חשבתי שאני מכירה אדם כהן אחד, מגלגול קודם של החיים של שנינו, אבל הייתי מסופקת אם אכן זה אותו אדם. סקרנותי הרבה דחפה אותי למצוא אותו בפייסבוק. והנה, הבחור המקסים והמשונה שהכרתי בשנות התיכון עוד כשעיטרו את ראשו ראסטות עגולות והתגלגלנו אחד לתוך החיים של השני מפעם לפעם, נוגעים-לא נוגעים, פתאום שוב מבליח לחיי בדרך חדשה כלשהי.

משהו יפה כל כך שהוא אמר לי כשדיברנו על המוזיקה שלו, מזכיר לי כמה דרך הלכנו מאז אותו היום בו הכרנו, כמה הרחקנו. כמה משאלותינו משותפות, וכמה דרך כולנו הולכים כדי למצוא את שליבנו חפץ בו: "את הכל אני עושה בשביל אישתי העתידית, החברה האנושית הפשוטה, שתקרא ותקשיב ותבוא להגיד 'שלום' סוף סוף, יום אחד."

 

הנה מונחת לפניי ולפניכם יצירתו של נווד אחד ששר, מנגן, ומלחין את מסע החיפוש המרתק והמשוגע שלו. הרצון לאהוב, הצורך להיות נאהב, המאבק להכיל, היכולת לנשום. נימי נימיו של עולם אישי ונסתר שמתגלה לנו ומזדכך לנו בכל שמיעה, ולא גורע לרגע. מצבת זכרון של מי שאנחנו ומי שנהיה, ומי שחלמנו להיות.

אני חושבת שאני מרשה לעצמי להגיד שאלבום הבכורה של אדם כהן 'בין רעש לקול' הוא לא פחות מיצירת מופת. לא יצירת מופת מהסוג של פרסים ודגלים והילולה ברחובות, אלא ניצחון יחיד ופרטי של הרוח שמשחקת בעלים, של האוקיינוס הבלתי נראה. זהו זיכוך יוצא דופן של קיום, וככזה הוא גם משמש כתרופה לקיום הזה. כי מאז ומתמיד מוזיקה נתנה תשובה והיוותה מרפא, וזה כל מה שאנחנו מחפשים בעצם לא?

 

אתם יכולים לרכוש ולתמוך, וכמובן להאזין לשני האלבומים שהוציא עד כה במלואם בבנדקמפ: אלבום הבכורה 'בין רעש לקול', והאלבום השני 'ריקוד' שיצא לפני כחודש.

אשאיר אתכם עם שיר חדש שיצא אתמול:

 

 

שבת שקטה לכולם.