מי זאת זאתי

בגיל צעיר נחשפתי לארון התקליטים של אחי הגדול ומאז נדבקתי במחלה, אלבומים על המדפים וחורים בכיסים. כל חבריי יודעים להרחיק במהירות כשמתקרבים לחנויות מוזיקה -כמו נרקומן מאש- ומספיק עם המטאפורות החמודות, הבעיה היחידה היא שאני עובדת בשכר מינימום לא מספק בכלל באחת כזאת, לכן המאמצים לא באמת משנים לאף אחד. העיניים יוצאות לי כל שני וחמישי, היופי הוא שהאזניים עובדות שעות נוספות גם כן, אז האומללות בלהיות מוקפת בכל העושר המוזיקלי הזה בלי היכולת לקבל אותו מטשטשת מעט כששומעים אותו (וגם כשמפנטזים ש"יום אחד בני, כל זה יהיה שלך"). הבלוג הזה התחיל כתפוצת מייל לחברים וקיבל חיים משלו וכאן הוא מצא בית.

היי ואם אתם רוצים לשלוח לינקים, מכתבי אהבה, או סתם להגיד שלום, אפשר במייל.

נעים להכיר, בואו כל יום. עלמא.