קטגוריה: מוזיקה

רק למסור מבטי לשמיים

אין לי שמץ של מושג איך התחילה ההכרות שלי עם אביב נוימן. איפשהו דרך סמטת פחם-עשן הזמן-לבונטין 7 השם שלו צף אצלי מדי פעם. מקריות היא משהו שתמיד מוטל בספק בעיניי, אבל חיבור של אנשים דרך מוזיקה לעולם לא. מה שאני כן יכולה להגיד זה שאת המוזיקה שלו שמעתי הרבה אחרי שכבר חיבבתי קצת את הבחור: ילד-גבר עם שיער זהב ועיניים טובות, שכל מבוקשו בחיים הוא לצלול פנימה אל המוזיקה, ללמוד ממנה ולרפא איתה את חולות היום יום.

 

 

לא פעם הודיתי שיש לי משהו עם זעקת הלב השבור. מוזיקאים שיורקים את האמת שלהם על דף, בונים את עצמם מחדש עם מוזיקה ומנסים להתמודד דרכה עם העולם, תמיד מצאו את דרכם עמוק אל חדרי הלב שלי. מהסיבה הפשוטה שמעבר להערכה שאני רוכשת למוזיקה טובה, יש הדרת כבוד בלתי ניתנת לערעור למוזיקה שאני מאמינה לה. לצלילים גסים של רגש. ואביב הוא הר געש של רגש וכנות.

הוא נולד וגדל בבאר שבע, לזוג אמנים – פסלת ואמן יודאיקה, שדאגו להשמיע לו מוזיקה קלאסית בינקותו. ילד פרח שכזה שהוקף ביצירה מאז שהוא מכיר את עצמו, ורק אחרי הצבא הוא הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה בעקבות מקרה נהדר שקרה לו:

"ערב אחד אחרי שהשתחררתי מהצבא יצאתי עם חברים לנגן באנדרטה מהדהדת בראש הר מחוץ לבאר שבע. בסוף הניגונים נשארתי לבד עם גיטרה בתוך הכיפה ונגנתי שיר שכתבתי לעצמי.
בזמן שאני מנגן בתוך הצליל המהדהד של האנדרטה, שמעתי בראשי את התפקידים, את המלודיות שצריכות להיות בשיר הזה ובמוזיקה שלי בכלל.
לקח לי זמן להבין שאני לא רק שומע את זה בראשי, שבחורה שלא הכרתי אז – שני ולמן – נכנסה לכיפה של האנדרטה והתחילה לשיר מאחורי גבי.
השיר הזה היה "אלף פעם" ואחריו נוספו עוד ועוד שירים שהניצוץ שלהם ניצת אז באנדרטה. או בעצם בכל חיי עד אז."
 

לא יכולתי לספר את זה יותר יפה. המדבר הזה ניכר במוזיקה של אביב, מוליך אותה לטפס מעל הסלעים והאבנים, למעוד את הלילות השיכורים, לצאת לחקור את המיית הלב המחפש במדבריות החול שטופות השמש.

 

 

והוא מחפש. מחפש כל דבר שיכול לנחם מעט את הראש העמוס, את הכתפיים הכורעות. אלבום הבכורה של אביב נוימן נקרא 'דוד', ואפשר בקלות להצביע על פרשנויותיו: דוד זהו שמו של אביו, או דוד המלך שהיה גם הוא מוזיקאי אדמוני. אבל מכולם אני חושבת שזהו פשוט ערכו של השם התנכ"י הזה, המושרש כל כך בתפיסה התרבותית שלנו, שמסמל אדם פשוט שמנסה לאחוז בחוזקה במשקל הכבד שהוטל עליו, ולהצליח לשאת אותו למרות צניעות מידותיו. דוד הוא מסעו העייף והנחוש של אדם אחד אל המלוכה שראויה לו, אל הנחת והנחלה, אל נשימת הרווחה שכולנו מייחלים לה בסופו של המירוץ הזה.

 

 

אלבום הבכורה הזה הוא אחד מהאלבומים היותר מרגשים ששמעתי בעברית לאחרונה. יותר מלהשתפך על התכווצויות בלבי או דמעות בעיניי, אומר שמכלול היצירה שלו היא לא פחות מחתיכת נשמה שהוא אורז בתוך קופסת קרטון ומגיש לכל בעל אוזניים לשמוע. וככזאת, היא מורכבת, ורגישה, ואכזרית, ועשירה ומלאת רבדים. ואין משהו שאני יותר אוהבת במוזיקה כשמגלים אותה כל פעם מחדש, או שהיא מגלה בנו כל פעם דברים מחדש. וכמו מוזיקאים אחרים שכתבתי בשבחם- גם אביב כותב את כל מה שאני וכל מה שאתם, בלי לפחד מהעירום שלו עצמו.

הוא לא איזה זמר מדהים עם קול משכר, וזו ממש לא מגרעה. הקול שלו כל כך נא ואמיתי שיש בו אנושיות בשר ודם. לא מעודן ולא בהכרח רך, אלא משהו בו רועד ושביר וחסר הגנות לחלוטין, ושם נמצא כל הקסם: ברטט הזה, הלא מחונך, הלא מקצועי, הלא מזוייף. הרטט הזה של הלב הפועם, של המילים הכנות, של הבטן הרעבה, של החול בנעליים.

 

 

אביב נוימן הוא מהמוזיקאים ששרים את הרגשות של כולנו החוצה, את הסיפורים הקטנים והחשוכים שאנחנו שומרים בסוד. הוא מהמוזיקאים האלה שגורמים לנו ולפחדים שלנו להרגיש טיפה יותר בבית. להיות טיפה יותר בשקט עם עצמנו.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש חלום קטן לראות אותו שר את הלב החשוף הזה שלו על במה. ביום שבת ה16 לחודש הזה הוא יופיע במועדון האזור בתל אביב בהופעת השקה לכבוד צאת האלבום, ולרגל המאורע אנחנו נחלק לכם גם כרטיס זוגי וגם אלבום! ההגרלה תמשך עד יום רביעי ומי שרוצה להשתתף יכול לשלוח מייל עם הכותרת 'כרטיס/אלבום'. הזוכים יקבלו מייל ביום רביעי עם כל הפרטים.

עד אז, תשמעו את האלבום הזה. תנו לעצמכם להעלם רגע אל תאטרון החולות של הילד בעל שיער הזהב. לצלול אל הדיונות.

נתראה בשבת?

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?

הרעב של סופי

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, היום נעמיק טיפה ביוצרת שביצעה מחדש את השיר הנהדר של Noir Désir.

 

 

טוב אז היא קולית רצח. בחורה שוויצרית שהספיקה לגור באנגליה ובגרמניה, שרה באנגלית, צרפתית, שווייצרית וגרמנית, הפכה לחלק מסצינת הג'אז העולמית, הופיעה בפסטיבל גלסטונברי הנחשב (ביונסה הופיעה שם!), והקליטה שני שירים עם אריק טרופאז האגדי. מאחוריה כמה אלבומים וכמה הרכבים, ובעיקר הרבה עננים של אבק.

בחורה שאפתנית למדי סופי האנגר. שם הולדתה הוא בכלל אמילי ג'אן סופי וולטי, וכנראה שהיא ידעה מה היא עשתה כששינתה אותו לשם הבמה הקליט שלה. או כשלמדה מיליון שפות, והתקדמה את דרכה באדיקות דרך נקודות ציון חשובות ומועילות בדרכו של כל מוזיקאי צעיר:

 

 

לעיניי יש בה משהו נוקשה וברור. אולי אפילו ברור מדי. בתחילת דרכה עוד הרשתה לעצמה להשתובב מעט, אבל בדרך התגבשה. כעת היא מציגה באופן כמעט תמידי מן דמות נשית חזקה ונטועה שלא ניתן לערער או לזלזל בה, ויש לטעמי משהו כמעט אגרסיבי בנוכחות שלה בתוך המוזיקה. אולי בגלל שאני סאקרית של ייללנים רגשניים, משהו בדייקנות שבה ובשמירה הקנאית הזו על הקווים מייצר אצלי סקרנות לגביה, כי כשאני מאזינה לה אני מרגישה שגם כשהיא פותחת את עצמה בפני המאזין עדיין יש חלק נסתר שהיא שומרת לעצמה.

ואולי בכלל קוראים לזה מקצוענות בעולם של המבוגרים.

 

 

הרבה מהמוזיקאים שמושכים אותי במה שנקרא 'אהבה במבט ראשון' אלה אנשים שמשהו בהם סוער, או חשוף וכנה ברמה האישית או המוזיקלית. הם מזייפים לפעמים, הם מפסיקים איזה שיר באמצע הופעה, הם כותבים את מה שכואב בהם. הם נותנים לנו מבוך של רמזים לסודות הקטנים שלהם, ובצורה כל כך מנוגדת אליהם נמצאת הבחורה הזאת שתפסה אותי בתו אחד.

על אף יכולת הכתיבה שלה, והנושאים האישיים בהם היא מתעסקת, היא עדיין שומרת על מבט חיצוני שכזה על הסיפור אותו היא שרה. יש בה מן הצופה האובייקטיבי מהצד ולאו דווקא הדמות הראשית בעלילה. אפילו כשנדמה לי שאני שומעת את הקול האמיתי שלה כאדם בתוך הדברים, זה עדיין יגיע יחד עם גבולות של בקרה ושליטה עצמית.

 

 

ואולי בגלל זה היא כל כך מוצאת חן בעיניי. בגלל שהיא לא משתפכת על המיקרופון, לא נשברת לרגע אחד בקולה היציב, גם כשהמילים חדות ומכאיבות. בסופי האנגר יש משהו כל כך שונה מהוירטואוזיות הזאת של "המוזיקאי המתוסבך" חסר העקבות.

היא לא נראית כמו הטיפוסים סתורי השיער משתמשי הסמים ופצועי הנפשות. ואולי לחילופין, היא פשוט לא מגלה לאף אחד את הצד הזה, ואולי היא בכלל בחורה משעממת לחלוטין. מה שזה לא יהיה שהיא מעלימה מאיתנו, יש בה משהו חזק ואיתן, שלפחות אותי מרשים במידה שאני לא רגילה אליה. חזות תמירה ויציבה, של הדמות שהולכת רק בדרכים המוארות והראשיות, ולעומת זאת המוזיקה שמקיפה את הקול הזה שלה מחוללת את הסערה הרגשית במידה הכי נכונה שניתן בלי לדלל לרגע אחד מהרגשות או מהאותנטיות של היצירה שלה.

וזה המבחן האמיתי שלה. כי אין ספק שכשרון ורעב יש לה, השאלה אם היא מצליחה לגרום לאנשים להקשיב לה ולהאמין שזה מגיע מבפנים. אותי לפחות היא הצליחה לסקרן, ולו רק בגלל האיפוק מעורר ההערצה הזה.

 

 

למי שרוצה לשמוע עוד יש לה אתר מעודכן, ובנדקאמפ עשיר באלבומים להאזנה!

ממליצה במיוחד על Monday's Ghost הנהדר, הנה שיר מתוכו בו היא משתובבת עם הרעיון של להיות קצת בוב דילן, רגע לפני שהיא התרצנה:

 

 

בקרוב קצת מוזיקה מפה.

שבוע טוב!

תשוקה שחורה

יש לי קטע שכבר שנים אני נאבקת בו, שהוא לשפוט תוכן על פי הכריכה. כשרק התחלתי לאסוף מוזיקה ולבנות לעצמי ספריה, היה לי משחק כזה עם עצמי ולא פעם הייתי בוחרת אלבומים בחנות לפי העטיפה. כשהיא הייתה תואמת את המוזיקה שחשבתי שהיא תייצג זה פמפם לי מקום של גאווה עצמית, וכשקיבלתי תוכן שונה לחלוטין ממה שדמיינתי לשמוע הופתעתי לא פעם בדברים חדשים ונפלאים. מעט מאוד קרה שבזבזתי את זמני לשווא על אלבום זניח ומשעמם.

מאז, כבר התגברתי על העניין הזה בכל הנוגע לאלבומי מוזיקה, אבל אני חייבת להודות שפספסתי לא מעט סרטים טובים פשוט כי העטיפה לא מצאה חן בעיניי, ולחילופין צפיתי בסרטים משעממים וחסרי עניין רק בגלל התמונה שעל האריזה. ובמקרה שוב יצא שלפני שבועיים ראיתי סרט נחמד ולא זכיר במיוחד אבל ממש כמו אלבום עם עטיפה מטעה, הדבר הנהדר שקיבלתי מהסרט הזה היה שיר אחד יפה נורא מפס הקול שלו שתפס אותי.

ישר יצאתי לחקור.

קודם ביררתי את משמעות שם השיר: The Wind Will Carry Us, ואחר כך גיליתי שזה בכלל קאבר לשיר מאוד מפורסם של הרכב בשם Noir Désir (שבעברית משמעות השם היא 'תשוקה שחורה') הרכב רוק צרפתי שפעל כבר משנות השמונים והתפרק ממש לפני שנתיים, ומרבית עבודתו המוזקילית לא דומה לשירים בסגנון הזה. הלכתי בעקבות היוטיובים ולהפתעתי מצאתי את עצמי צוללת אל תוך עולם אפרורי וטעון של רוק שלעתים עצור ומסוגר ולעתים מתפרץ אבל תמיד כועס. רוק דרמטי וסוער שיוצא מתוך הבטן של סולן-משורר מלא כריזמה, וצל כבד שמלווה את הקול הכל כך רהוט שלו בתוך הכאוס שהצלילים האלה מייצרים. ואם יש משהו שאני אוהבת במוזיקה זה שלא צריך להבין מילה כדי להרגיש את מה שהיא מנסה לבטא.

אז מי הם בכלל?

הלהקה הוקמה על ידי הסולן ברטרנד קנטאט, והגיטריסט סרז' טייסוט-גאי כשהשניים היו בתיכון. לקח להם כמה זמן למצוא בסיסט ומתופף, וכשההרכב יצא לדרך הם כבר הצליחו לחתום עם חברת הקלטות קטנה שלא ציפתה מהם להרבה, וברגע שעותקי האי.פי הראשון אזלו לחלוטין הם הוחתמו לחוזה של שלושה אלבומים. אחר כך היו כבר טורים באירופה, והכרה גדולה בצרפת.

מימד נוסף שמעניק ליצירה שלהם מבט קצת אחר הוא העובדה שקנטאט, הסולן הכריזמטי שהרשים אותי כל כך, היה בעל חיים אישיים לא פחות כאוטיים: הוא נקלע לוויכוח עם בת זוגתו כששניהם היו שיכורים והיכה אותה עד כדי תרדמת. כמה ימים אחר כך היא מתה והוא נכנס לכלא. זה היה ב2003. אחרי ארבע שנים הוא השתחרר וההרכב חזר לפעול עד פירוקו הסופי ב2010 עקב חילוקי דעות משמעותייים. סוער כבר אמרנו?

משהו בהם נורא מזכיר לי את אלג'יר. זה אולי נשמע כמו השוואה משונה, אבל משהו בגסות הזאת, בחוסר ליטוש הבסיסי הזה שקיים במוזיקה שלהם- שלא משנה כמה אסתטית היא אולי יכולה להשמע, עדיין יש בה משהו מפוחד ופנימי שמגיע ממקומות שנמצאים עמוק בגוף שלנו. השם שלהם הולם אותם. משהו במוזיקה שלהם מושך בכוח לתוך פינות חשוכות, חרדה עלומה מציצה מכל ריף גיטרה, ואיזשהו כאב גולמי של גיל הנעורים ושל בליל הרגשות הנוראי הזה שלא מוכן להרפות. מוזיקה של לב שבור ובטן מלאה וזיעה קרה.

 

מי שרוצה לחקור עוד קצת יכול להתפרע ביוטיוב. לצערי אין להם אתר רשמי.

פעם הבאה נדבר על הבחורה הנהדרת שביצעה את הקאבר. עד אז, הנה עוד שיר:

שלטון הזאבים

סיפור אישי קצר לפני שנצא לדרך: בקיץ האחרון נסעתי לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה. יש לי מסורת קטנה ופנאטית משלי, שלפני כל פסטיבל שאני נוסעת אליו, אני חוקרת באדיקות כל שם ברשימה כדי שחס ושלום לא אפסיד את אהבת חיי החדשה מבין עשרות המוזיקאים שאזכה לראות. בסיבוב הנוכחי מצאתי לא מעט אמנים חדשים ומרגשים שפתחו לי את האזניים, אבל אני די בטוחה שג'ורדן קוק מלך מעל כולם, ביד רמה ובגיטרה שלופה.

כמות התשוקה שיש בבחור הקטן הזה מספיק בה כדי להביך את גדולי המוזיקאים. הוא כל כך רעב, הוא כל כך רוצה לקרוע לכם את הבגדים ולנגוס לכם בחתיכה מהתחת ואתם יכולים להרגיש את זה בכל הגוף שלכם. לא סתם שם הבמה שלו הוא Reignwolf, ג'ורדן קוק הוא זאב ערבות משוגע שדוהר את דרכו להחריב את העולם עם ציפורניים שלופות וגרון שואג.

גיבור הגיטרה הזה נולד מהתבנית הקלאסית: הוא שמע הרבה בלוז בבית, ובגיל שנתיים במקום להזיל ריר וללעוס צעצועים הוא החל באופן קבוע להכות במיתרים של הגיטרת פנדר של אביו ללא רחם, וכדי להציל את חייה קנו לו אחת משלו. במהרה הוא התחיל לנגן, וכשכל הילדים בשכונה שיחקו כדורגל הוא שיחק במרתף. הוא נולד וגדל בקנדה, יצא לטור עצמאי בסין, הופיע בכמה פסטיבלים ויצא לצוד את העולם עד שהגיע לסיאטל. שם נזקפו כמה אזניים של אנשים רלוונטיים לעתידו המוזיקלי, שם הקליט את אלבום הבכורה שלו, מופיע באופן קבוע, ולאחרונה גם עבר להתגורר בעיר האם של הגיטרות.

זה יכול להתפרש בדרכים שונות, אבל לג'ורדן קוק אין להיטים. הוא לא 'פרץ' לסצינה העולמית פשוט כי אין לו עם מה 'לפרוץ', אין איזה להיט מצעדים לדחוף בריפיטים ברדיו כל היום, כך שהוא מותיר לנו רק לתפוס את המוזיקה שלו בכללותה, לצלול פנימה אל ריקוד הגיטרה והגרון הניחר ולהיות שם איתו. הוא מסוג האמנים שכובשים את העולם עם הרגליים, עם לצבור עוד ועוד מאמין בכל מועדון או מגרש חניה אפשרי. וזה חלק גדול מהקסם שלו.

כל הופעה שלו היא כמו האחרונה. בין אם זה עם הלהקה שלו, ובין אם זה הוא הגיטרה והבייסדראם הזה שלוכד כמות אנרגיה חסרת רסן בכל פעימה. כשהגעתי לפסטיבל גיליתי שחיית הפרא הזה קיבל את הבמה הכי קטנה, ותהיתי מה יקרה כשהוא יתחיל להשתולל. כשריינוולף עלה לבמה היו מספר ספור מאוד של אנשים מסביב, וברגע שהוא חשף שיניים והחל ליילל כך גם הקהל החל לגדול. לא משנה מה שקרה מסביב, טורנדו התחולל על הבמה ושאב לתוכו את כל מי שהיה בטווח שמיעה.

IMG_5200

הדבר הכי טוב שיכול לקרות לרוקנרול זה להיות גס ככל האפשר. להיות מלוכלך וחושף קרביים, כי זה מה שהופך אותו לאמיתי. הכל טוב ויפה כשמלטשים את אלבום האולפן מיליון ושתיים פעם כדי לשמר את הסאונד הייחודי של מוזיקאי כזה או אחר. זה לגיטימי בעיניי, ואני לא רואה את זה כחוסר אותנטיות. אבל כשאדם וגיטרה עולים יחד לבמה, חורכים אחד את השני- מיתרים ואצבעות, מעזים להזיע ולהסריח ולתת לאש לצאת החוצה, לא משנה כמה לא אסתטי זה נראה, אז אני יודעת שאני מאמינה להם. כי בסרטים סקס אולי נראה יפה, אבל במציאות מזיעים המון. וזה מה שריינוולף עושה, הוא מזיין לנו את הצורה.

ג'ורדן קוק עדיין נמצא בשלב שאפשר להביא אותו לארץ בדיוק רגע לפני שהוא יהיה חשוב מדי, ואני קוראת מעל דפי המרשתת לכל מי שרוצה לקחת יד או יכול לעזור בלקדם את הגעתו להופיע בארץ הקטנה והצחיחה שלנו, צרו איתי קשר במייל. מעבר לרצון שעוד אנשים יזכו לראות את הטינופת הזאת בהופעה, זו תהיה בשבילי התגשמות של חלום.

בינתיים אתם יכולים לתפוס אותו בהופעות בחו"ל (בסופ"ש הוא הכריז כי ישתתף בקואצ'לה השנה: ותהיו בטוחים שיהיה ביוטיוב לייב סטרימינג לזה), או להתעדכן באתר שלו. ועד שנצליח להביא אותו לאחת הבמות כאן, אשאיר אתכם עם הופעה שלו ברדיו Jet City Stream.

המלצה להאזנה: פול ווליום.

שבוע טוב!

עלמא.