קטגוריה: סרטים

שיר אשיר בגשם

לכבוד הקליפ החדש והמושקע של פאניק! אט דה דיסקו החביבים עליי כל כך, בו הם עושים מחווה נחמדת לשלושה מחזות זמר פופולריים, חשבתי לעשות מחווה משל עצמי, ולהמליץ לכם על שלושה מחזות זמר קלאסיים שגדלתי עליהם ואני מוקירה מאוד (בזכות סבתי הנהדרת ז"ל) שכנראה לא ראיתם, וחבל מאוד שכך.

___

הראשון הוא 'הרימו עוגן' משנת 1945, בו כיכבו פרנק סינטרה וג'ין קלי (שהתאהבתי בו עמוקות מהפעם הראשונה שצפיתי בסרט- גיל 6 לערך: הכריזמה המשתפכת, החיוך היפהפה, היכולות הקומיות המפילות, והנוכחות האדירה שמאפילה כל כך בקלות על פרנק סינטרה).

File:Anchors aweigh.jpg

עלילת הסרט מתמקדת בשני מלחים בחיל הים שמגיעים לחופשה בת כמה ימים בהוליווד. בדרך הם פוגשים את דונלד הקטן שמעריץ את חיל הים, בהמשך את דודתו היפהפיה סוזי -בה דמותו של פרנק סינטרה מתאהבת. השניים מבטיחים להפגיש בינה לבין מפיק מוזיקלי חשוב בהוליווד (אותו הם טוענים שמכירים היטב) כדי לעזור לה לקדם את קריירת השירה שלה. לאט לאט שניהם מתאהבים בה, וכמובן שמכאן הסיפור רק הולך ומסתבך בשורה של טעויות קומיות מלאות בשירה וריקוד.

והנה עובדה מדהימה- זהו הסרט הראשון אי פעם ששילב שחקנים ואנימציה מונפשת (בסצינה בה ג'ין קלי משוויץ ביכולת הסטפס המדהימה שלו):

עוד קטעים מובחרים מהסרט: סצינת הפתיחה (בה השניים נפרדים ב'עצב' מחבריהם המלחים) השיר על סוזי (השניים מנסים לדחות מחזר של סוזי על ידי המצאת שיר עליה שכביכול ידוע לכל מלח), ריקוד המיטות (ג'ין ופרנק עושים דואט סטפס נהדר), ואחרון חביב, הריקוד המקסיקני (ג'ין קלי בריקוד יפהפה ומשמח עם ילדה קטנה ועצובה).

*למטיבי לכת: ג'ין קלי עושה סטפס על רולר סקייטס.

הסרט זכה בפרס האוסקר לפס הקול הטוב ביותר, והיה מועמד בעוד 3 קטגוריות.

___

השני הוא 'הנס כריסטיאן אנדרסן' משנת 1952, בו כיכב דני קיי המוכשר מלהכיל.

עלילת הסרט נוצרה בהשראת חייו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן (שכתב בין היתר את הברווזון המכוער, הנסיכה על העדשה, בגדי המלך החדשים, ובת הים הקטנה). בסרט מתואר מסעו של החייט הצעיר מעיירתו הענייה אל קופנהאגן הגדולה, הצטרפותו כחייט לבלט המלכותי, והתאהבותו הנואשת בבלרינה הראשית -שהולידה את הסיפור 'בת הים הקטנה'. כל אלה מלווים במפגשיו של הנס עם ילדי המקום ונטייתו החולמנית והכה מקסימה לשיר להם סיפורים ושירים כדי לעודד את רוחם.

חשוב לציין שהסרט לא דבק בסיפור המקורי. אמנם הוא הגיע לקופנהאגן ושם סלל קריירה מצליחה (במסלול שונה מהמתואר בסרט), אבל הנס עצמו היה ילד עני (בן לחייט וכובסת) שגדל והיה לאדם מדוכא ואומלל שכתב סיפורי אגדה מטרידים ומורכבים.

עוד קטעים מובחרים מהסרט: הנס כריסטיאן אנדרסן (שיר הנושא המדבק), בגדי המלך החדשים (הנס מספר ושר לילדי העיירה בצורה קומית ומשעשעת), אצבעונית (השיר טמבולינה המקסים בגרסתו המקורית), שיר החתונה (הנס והבלרינה בסצינה יפהפיה החותמת את הסרט).

*למטיבי לכת: דני קיי בדואט מעיף עם לואיס ארמסטרונג.

הסרט היה מועמד לאוסקר ב6 קטגוריות.

___

השלישי הוא 'יום אחד בניו יורק' משנת 1949 בו כיכבו הצמד סינטרה וקלי (שגם ביים) יחד עם ג'ולס מאנשין, ובטי גארט ואן מילר הנהדרות.

File:On the Town poster.jpg

שוב מלחים בחיל הים, שוב בחופשה: הפעם בת 24 שעות בעיר ניו יורק. שלושת הבחורים שלנו פוגשים בשלוש בחורות עצמאיות ויפהפיות שמבטיחות להראות להם את העיר בזמן הקצוב שיש להם. דמותו של ג'ין קלי מתאהבת בנערת פוסטר והחברים מנסים לעזור לו למצוא אותה. במקביל החבורה מטיילת באתרים מוכרים, הולכת לאיבוד, ומסתבכת עם החוק -כל אלה מלווים בשירים קומיים נהדרים ושירי אהבה ממיסי לבב (במיוחד תכול העיניים סינטרה).

חשוב לציין שזה הסרט הראשון אי פעם בו צולמו גם לוקיישנים מקוריים (ג'ין קלי התעקש שהוא יצולם בעיר ניו יורק) בתקופה בה כל הסרטים צולמו בתוך אולפני ענק.

לצערי הרב יוטיוב חסמו כל אפשרות להטמיע קליפים אחרים מהסרט הזה כאן, לכן תאלצו להסתפק בקישורים לקטעים המובחרים: סצינת הפתיחה ושיר הנושא (ניו יורק ניו יורק הכה ממכר), גבר פרהיסטורי (החבורה משתטה ואן מילר בריקוד סטפס שכמעט מבייש את יכולותיו של ג'ין קלי), אל העיר (ריקוד משותף של כל השישייה לאחר שרק נפגשו לכבוד צאתם אל העיר) סמוך עלינו (השיר המלא של הקליפ שלמעלה- החברים מנסים לעודד את ג'ין קלי המאוהב בנערת הפוסטר), את נוראית (פרנק סינטרה ובטי גארט בשיר האהבה הכי יפה שאי פעם הושר במחזות זמר).

הסרט זכה באוסקר לפס הקול הטוב ביותר.

*למטיבי לכת: אן מילר באחד מריקודי הסטפס הזכורים ביותר שלה, ויש כל כך הרבה כאלה.

___

שנות החמישים העליזות, איזה תקופה נהדרת לראות בה קולנוע.

אבל אין על ג'ין קלי. אך, איזה גבר נאה.

___

כל כך נהניתי לכתוב את זה, שייתכן ויהיה המשך.

עלמא

אל תקראו לזה קאמבק

טוב אז רגע לפני הפרק הבא בסדרת מכת בכורות הייתי חייבת להכניס את זה:

הנה הוא מוכן מפתיע ומשעשע כצפוי, (ומתארח בו כל קומיקאי שעדיין בחיים ואפילו סוזן סרנדון!), הקליפ-סרט החדש של הביסטי בויז!! אהההה

הפצצה מוזיקלית. הוליפאקינגשיט.

___

תיכף עוד פרק במכת בכורות.

לשבת לקום

אוי אלכס טרנר. מה אני אגיד מה. אין משפט הערצה נדוש שלא השתמשי בו כבר אז כל שנותר הוא להקשיב לקול הזה.

קליפ חדש לקופיפי הקוטב- Don't Sit down 'Cause I've Moved Youre Chair:

מושלמים כבר אמרתי?

___

kutiman

וגם סינגל חדש מהאלבום המתקרב של קותי וסאבו!

אני שומעת את זה וחושבת על מלא טוסיקים זזים.

___

קצת אחרי שקניה התלהב יתר על המידה מעצמו, TV On The Radio עושים את זה בעצמם עם האלבום החדש. והרבה יותר טוב:

יש פה כמה נקודות מעניינות.

___

ורגע לפני כניסתו, מאחלת לכולנו חג חירות שמח.

מחר מתחילים את פרויקט ההפתעה לרגל חגיגות יום התקליט שחלו בשבת, לרגל חג הפסח הבא עלינו לטובה, ולרגל האפשרות לעשות פרויקטים מוזיקליים נחמדים סתם כי בא לי.

עלמא

מתוק התפוח

המילה Alma בעלת כמה פרשנויות:

בספרדית משמעותה נשמה, בהונגרית תפוח, ובעברית יש לה שלוש משמעויות שונות:

עלמה: נערה צעירה.

עלמא: עולם (בארמית).

אלמה: שם אירופאי מעוברת.

פעם לא היו עלמות אחרות בעולם (זק, זהר) ולשאת את השם הזה לא היה דבר פשוט בתור ילדה. עכשיו אני נושאת אותו בגאון ואהבה, וכמה הופתעתי כשעידו שלח לי סרט אנימציה קצרצר ומקסים בשם Alma, שפשוט שבה את לבי. כל כך אהבתי אותו (הוא קצת קורליין ודלת הקסמים על רגל אחת כזה) שחשבתי לחלוק אותו איתכם.

הבמאי הוא רודריגו בלאאס, אנימטור מוכשר מספרד וזהו סרטו הראשון. את הסרט הוא יצר עם כמה חברים מופלאים מפיקסאר, והוא זכה כבר בשישה פרסים בפסטיבלים ברחבי העולם.

___

יש גם אתר צנוע לסרט.

זהו. עוד כמה ימים פרויקט קטן ומיוחד לרגל יום התקליט!

עלמא

על ראש הגנב רוקד הכובע

יס דוקו הולכים ותופסים בעיניי מקום יותר ויותר מכובד לצד ערוץ 8 המיתולוגי של הכבלים. לפני כמה ימים שודר הסרט התיעודי עם השם הפשטני 'Copyright Criminals' שאם לא הייתי בודקת את האינפו שלו, כנראה שהייתי מפסידה את הפנינה הכל כך מעניינת הזאת, ובעקבות כל האירועים האחרונים (זילבר VS. הדג נחש) הופך לנושא שמתחיל להיות רלוונטי גם לארצנו הקטנה.

'גנבי זכויות היוצרים' בשמו המתורגם, מביא מבט מרתק על התפתחות הסימפול והמאש אפ, תולדיו של הרמיקס המוזיקלי שנולד בשנות ה90 והפך לאמנות מן המניין רק בשנים האחרונות. הסרט עוסק ברבדים רבים שעוטפים את נושא הסימפולים: ממאבק על זכויות יוצרים, דרך תפיסת אמני הפטיפון כמוזיקאים החדשים, ועד השאלה האם זו בכלל אמנות חלוצית או שמה העתקה בוטה של חומר מקורי. במהלכו מתראיינים בין היתר חברים מבומב סקוואד ופאבליק אנמי, דיגיטל אנדרגראונד, ביסטי בויז, סול ויליאמס, קולדקאט, דה לה סול, הויג'ייז אלקטריק מתוד, המפיק סטיב אלביני (שעבד עם ניוורנה ופיקסיז), ואפילו קלייד סטבלפילד המתופף האגדי של ג'יימס בראון.

כל אמני הפטיפון שהתראיינו במהלך הסרט תופסים את הסימפול כאמנות וככלי מוזיקלי לגיטימי ליצירה מקורית וחדשה. עצם העובדה שנמצא לפטיפון שימוש חדש ואינסופי שהיכולת הטכנית לתפעל אותו ולהפיק ממנו מוזיקה היא כשרון המקביל לכשרון נגינה על גיטרה או תופים, הופכת אותו לכלי נגינה ובעצם, כלי הנגינה החדש ביותר שנוצר. דיג'ייז תופסים את עצמם כמוזיקאים לכל דבר, בעיניהם פירוק והרכבה מחדש של חומר קיים הוא יצירה העומדת בזכות עצמה.

http://vimeo.com/8104271

המוזיקה היא שפה שממשיכה להתפתח וליצור לעצמה מושגים חדשים כל הזמן, בהיפהופ למשל, פאבליק אנמי שלקחו נאומים של מלקולם אקס והפנתרים השחורים ודרך המוזיקה יצרו 'תקליט מציאות' כדבריהם. הנסיון לתעד מציאות ולהפוך אותה לאמנות מחאתית. לקיחת קיים והפיכתו למשהו אחר, קולאז' של זכרון משמעותי שמקבל פרשנות חדשה אבל שומר על הכבוד למסורת ההיסטורית, איזשהו נסיון ליצור משהו שהוא תרכובת של זכרונות שעוברת למאזין בצורה חדשה, מן פאזל מוזיקלי שבסיסו מוכר. יש כמה סיפורים מרתקים על תהליכי יצירה של כמה מהשירים המסומפלים המפורסמים והאהובים בהיסטוריה.

למשל דיינג'ר מאוס והאלבום האפור, שלווה בנסיון נואש של חברות התקליטים להפציץ אותו בתביעות ואיומים במטרה להפיל אותו כלכלית ולהשמיד לו את הקריירה, בסופו של דבר הפך לאחד האלבומים המבוקשים והמוערכים אולי בגלל העובדה שדיינג'ר מאוס לא נלחם בהם ופשוט הפיץ את האלבום המצוין הזה להורדה חינמית ברשת. כמובן יחד עם זה מגיעה גם שאלת זכויות היוצרים, התמלוגים, ובבסיס כל אלה הקרדיט ליצירה. מוזיקאי קלאסי שיורק דם ומוציא את הנשמה שלו אל התווים ואחר כך מגלה שמישהו לקח את יציר כפיו והשחית לו את הצורה לחלוטין, ומול זה מוזיקאי פטיפון שנובר ומחפש תקליטים ועובר תהליך מדהים מתוך אהבה למוזיקה רק כדי למצוא את הבית ההוא שעליו הוא יבנה ארמון מוזיקלי מרהיב או לחלופין מייצר מוצר מפעל שטחי ופופולארי שמשטח לחלוטין את נפש השיר המקורי. האימונים והזיעה הנדרשת ממוזיקאי קלאסי כדי ללהטט על כלי הנגינה שלו, מול מוזיקאי חדר השינה שיושב על המחשב ובונה בו פאזלים ממוחזרים. זה תחום מאוד אפור ובעייתי שמתלכלך קשות בכסף ואגו, והרבה פעמים מסרס לחלוטין את המוזיקה.

קחו לדוגמא את קלייד סטבלפילד שגילה יום אחד שמלא מוזיקאים משתמשים בהקלטות שלו לחומרים שלהם. אף אחד מהם לא פנה אליו (חוץ מאחת), אף אחד מהם לא הזכיר אותו בחומר המוגמר ובטח שלא קיבל את רשותו. אבל לא כאן העניין, קלייד, כמו מוזיקאים רבים אחרים רק רוצה שיכירו בעבודה שלו. הרבה דיג'ייז הקימו לתחייה קריירות מדשדשות של אמני עבר או נתנו פוש רציני לאמני שוליים, הרבה פשוט לא ידעו של מי הקטע המקורי וגם לא דאגו לברר, ורובם פיתחו טכניקות הסוואה לחומרים המקוריים כדי לא להתבע על זכויות יוצרים. חברות התקליטים מגבילות ומחמירות כל כך עם מוזיקאים שרוצים לסמפל עד שיצירות לא רואות אור פשוט בגלל כסף. מבחינה חוקית, הרבה יותר קל לעשות קאבר מאשר לקנות 3 שניות של חומר מקורי, ובכלל כל הכימות הכלכלי של אבן דרך מוזיקלית רק כדי למנוע ממישהו לסמפל אותו בחינם, שואב מהמוזיקה את כל תוכנה בעיניי והופך את כל תהליך היצירה למשהו קר ונוקשה.

ובכלל, בסרט מדובר גם על וולט דיסני או אמני ג'אז כמסמפלים, לקיחת סיפור קיים או אקורדים מוכרים ואלתור שלהם כפרשנות חדשה. הרי בת הים הופכת לקצף הגלים כי הנסיך מתאהב במישהי אחרת, והאקורדים שתשתמש בהם הומצאו על ידי מישהו אחר, אז האם יש בכלל מוזיקה מקורית יותר? יכול להיות שכולנו מסמפלים משהו ששמענו ונחרת לנו איפשהו בזכרון? ובסופו של דבר מה מקומו של המוזיקאי בכלל, אם המפיצים, המפיקים, חברות התקליטים, ובעצם כל מי שאינו המוזיקאי עצמו אבל נתן יד הם בעצם אלה שמרוויחים על גבם של אגדות על כמו קלייד סטבלפילד שפירק את הבמות עם ג'יימס בראון ועכשיו כל תמלוגיו הולכים לכל מיני אנשים אחרים שמוכרים את חומרי ההקלטה שלו?

__

'גנבי זכויות היוצרים' מעלה הרבה שאלות נוקבות בנוגע לזכות ראשונים, מהי יצירה מקורית, מיהו מוזיקאי, ובכלל למה אפשר לקרוא מוזיקה. כל הסרט מלווה ברצועות מסומפלות מעולות, חלקן מוכרות יותר חלקן פחות, ובעיקר במוזיקאים משני צידי המתרס שאוהבים מוזיקה ורק רוצים לחלוק אותה עם העולם בדרכם שלהם.

אם תשאלו אותי, זו אמנות מדהימה בעיניי, וכבר אמרתי זאת כשכתבתי על דיגיטל מי. מעבר לכך אני חושבת שחלק בלתי נפרד מהתפתחות היא בין היתר חזרה לשורשים, חלוקת כבוד לאמנים שגדלת עליהם או שנגעו בך ולחלוק אותה דרך יצירה עצמאית עם אנשים אחרים. ליצור קולאז' נוסטלגי ולשלב בו את מי שאתה עכשיו, להמשיך ליצור כלים חדשים ליצירת מוזיקה, ולחלוק הערכה לאמנים המקוריים ולא סתם להדביק את השם שלך עליהם.

זו מהפכה מרגשת בה המאזינים הופכים למוזיקאים בעצמם, והיא תהיה חיובית רק אם היא תנבע מאהבה כנה למוזיקה.

__

נשאיר אתכם עם ממתק שהרבה זמן ניסיתי למצוא תירוץ מספיק טוב לשים אותו בבלוג, פשוט כי אני מאמינה למילים האלה ומאוד אוהבת את השיר הזה. אז הנה, וויל איי אם וחברים מסמפלים את ברק אובמה.

ונשאלת השאלה מתי התפוחים, קותימאן, דיגיטל מי, סוליקו ואחרים יככבו בסרט משלנו. (זילבר כבר פרץ את הדרך)

אתר הסרט, לצפייה ביס דוקו.

עלמא.

___

מאוד בקרוב פרק ב' לבמותם ציוו (או מת בטרם עת כפי שאתם נוהגים לכנותם).