קטגוריה: רוק בפארק

כוורת בפארק

את דה הייבז נדמה שהכרתי מאז ומעולם.

הם תמיד היו הרכב שמאוד אהבתי לשמוע בתור נערה (בגילי המתקדם כל כך אני ממש מרשה לעצמי לקרוא לעצמי נערה) , אבל לא בהכרח הקשבתי להם. איזה רעש רקע שכיף לשמוע כשמנקים או עושים איזה משהו פעילותי כזה בבית. משהו שכיף להפסיק לרגע את הכל ולנער את הראש לפי הקצב שלו.

ואז הגיע רוק אים פארק, והם היו ברשימה. כמובן, כחלק מהיותי נרקומנית מוזיקה כבדה, בחודש שלפני התמקדתי בעיקר בלשמוע את כל ההרכבים המעולים שאני הולכת לראות, מוכרים, זרים, חדשים, ישנים, וגם כמה פרה-היסטורים שלא ברור איך הם חיים עדיין. ואז גם קרה, שהקשבתי לדה הייבז בפעם הראשונה.

דה הייבז הוקמו ב93' בהיותם תיכוניסטים שובבים ומשולחי רסן בעיירה קטנה בשם פאגרסטה, שבדיה. האמת היא, שהחברים היו קיימים כהרכב עוד מ89' בצורה לא רשמית ובשם אחר, לכן החלק הזה לא כל כך נזכר בביוגרפיה הרשמית שלהם. חברי ההרכב הם: ניקולאס ארסון על הגיטרה, ויג'ילנטה קרלסטרואם על הגיטרה השניה, דוקטור מאט דיסטרקשן על הבאס, כריס דיינג'רוס על התופים, ופלה 'המיילל' אלמקוויסט בתפקיד הסולן הכה כריזמטי ואנרגטי. השמות בהם מתהדרים חברי ההרכב, יכולים מראש כבר להעיד לאן אתם מכניסים את עצמכם עוד בלי לשמוע את המוזיקה.

בואו נתחיל מרנדי פיצסימונס. חברי ההרכב טוענים שהוא האדם שגילה, הקים, ומנהל את ההרכב, וכותב את השירים, הוא בעצם האדם שמאחורי ההרכב, חבר הכבוד השישי שאינו נראה בציבור לעולם. בכל האלבומים של הלהקה, הקרדיט לכתיבת השירים שמור לו, אבל בתאכלס אין תיעוד לקיומו של האדם. הלהקה מסבירים את זה בכך שהוא אדם פרטי ונשמר מאוד לעצמו, אבל לפי התאוריות והשמועות רנדי פיצסימונס הוא שם העט של גיטריסט ההרכב ניקולאס ארסון, והוא בעצם האדם שהקים וכותב ללהקה. עכשיו קצת מידע שימושי: ב96' יצא EP הבכורה של דה הייבז 'Oh Lord! When? How?', שנה אחר כך יצא בלייבל פאנק שבדי אלבום הבכורה Barely Legal בעקבותיו הם יצאו לסיבוב מוצלח בשוודיה וגרמניה ועשו שמות כמו מטורפים בכל מקום שרק אפשר, אחר כך יצא האי.פי  A.K.A I-D-I-O-T  והם המשיכו להופיע בכל מקום שרק יכלו. ב2000 סוף סוף יצא בוורנר (שהתלהבו מהם קשות) Veni Vidi Vicious, אלבומם השני שפירק לעולם את הצורה עם Main Offender (איתו פתחנו) ועם Hate To Say I Told You So.

אז קרתה הפריצה מחוץ לשוודיה-גרמניה ודה הייבז הפך לשם לגיטימי בסצינת הפאנק-רוק העולמית. אלן מק'גי מפופטונז ראה את הקליפ בטלויזיה הגרמנית והחליט שהוא חייב להחתים אותם אצלו, ב2001 הם הוציאו אוסף של הלהיטים עד כה בשם Your New Favourite band שיועד ליצור את הפריצה הגדולה אל אירופה וארה"ב. זה הצליח. מאוד. הם מוקמו לצד הרכבים כמו הסטרוקס והווייט סטרייפס, יוניברסל החתימה אותם ובאופן כללי, אנגליה הכתירה אותם כדבר החם הבא – ככה זה כשאתה עושה רוק בריטי ואתה בכלל לא מבריטניה, יש בזה גאווה לאומית מנוכסת שכזאת. אחרי סיבוב הופעות מאסיבי בארה"ב ואירופה בעקבות אוסף הלהיטים שלהם, הלהקה חזרה לפאגרסטה להקליט את אלבומם השלישי. Tyrannosaurus Hives יצא ב2004 באירופה וארה"ב כשהסינגל Walk Idiot Walk הגיע למקום ה13 במצעדי הסינגלים בבריטניה. פארל וויליאמס (ההורס) יצר איתם קשר וביקש לעבוד איתם באלבומם הבא, ודה הייבז קפצו על ההזדמנות כמו כלב חרמן על בובה פרוותית ובצדק. אחרי עבודה מאומצת, ב2007 יצא The Black And White Album, אלבומם המצליח ביותר עד היום, שאולי עודן קצת בגראז' רוק שלו והפך מהוקצע יותר, אבל אין ספק שזה ה-אלבום שביסס את מעמדם בסצינת הפאנק-גראז'-רוק-משהו-שכיף-להעיף-את-הראש-איתו-לכל-הכיוונים העולמית.  הסינגל הראשון (וגם הטרק שפותח את האלבום) שימש בפסקולם של סרטים ופרסומות והפך ללהיט שיצא מגדר שליטה כנראה בגלל הסיבה שזה פשוט קטע שכמו השם שלו, מפוצץ את המוח. יש כזה דבר טוב מדי?

השנה גם יצא אי.פי נוסף בשם Tarred & Feathered.

יש שאומרים שעם התפתחותם והכרתם המוזיקלית הם איבדו את המרדנות וכוח הביקורת שלהם, בטענה שהם הפכו להיות חלק מהמכונה שהם מתנגדים לה כל כך. דה הייבז תמיד כתבו על האידיאל החברתי שדוחה כל כך בעיניהם, הממסד החינוכי הלוקה ותרבות הצריכה המסנוורת, ועם האלבומים הבאים לא נעלמה המרדנות והביקורת שבמוזיקה שלהם, אם כי הם התפרסמו יותר, התמקצעו, ואיבדו קצת מחן הנעורים שהיה להם בתור תיכוניסטים מתוסכלים. עכשיו כשהם לועגים לאנשים המטופחים והמעונבים, קצת יותר קשה להאמין להם, אם זה בגלל הפרסום הרב והמכירות, אם זה בגלל שהרבה מאוד שירים שלהם שימשו כפסי קול לפרסומות בעולם הקפיטליסטי שהם נחרצים כלפיו, ויכול להיות שזה גם בגלל הלוק המהודק שלהם- חליפות שחור לבן נצחיות ומראה מצוחצח למשעי. אבל יחד עם זאת, יש משהו מלא בהומור עצמי באיך שהם מתייחסים לפרסום שלהם. המראה החליפתי מנופח החשיבות העצמית, והתסרוקת התואמת.

יותר משדה הייבז נכנסים בממסד על תחלואותיו, הם לועגים לו במן הסתכלות משועשעת לכך שגם הם נולדו בתוך המערכת הזאת. גם הם גדלו בעיירה תעשייתית שכוחת אל וניסו לפרוץ ולקבל הכרה בכל מקום שרק יכלו, גם הם שאפו לחלום הפרסום הגדול, גם הם רצו שישמעו אותם. אז כן, הם שמרו על התדמית הבועטת, אבל הבינו מהר מאוד שכדי להגיע ליותר קהל, צריך גם להיות נגישים יותר, ויכול להיות שמשם באו הגימיקים האופנתיים והעידון המוזיקלי. ועדיין, הם שומרים על הגיחוך התמידי, גם כלפי עצמם.

להיות בהופעה של דה הייבז זה משהו שכדאי לעשות פעם בחיים. ראוי לציין כנקודת מוצא, שפלה סולן ההרכב הוא דיווה כריזמטית שלא סופר בכלל את רופוס ויינוורייט ושדנה אינטרנשיונל הייתה משתכנזת לידה רק מלחלוק את אותו קילומטר רבוע. שאלת מיניותו לא מעניינת יותר משאלת היכולת שלו לסחוף את ההמונים בגינוניו הבלתי נגמרים ובקריאות היה! הג'ק ווייטיות שלו, שבלי להגזים, לא משאירים אף אדם בסביבת החמישה רחובות הקרובים אדיש למראה מפלצת הבידור מפוצצת הביטחון עצמי הזאת שלא מפסיקה לזוז מולו. הבנאדם אשכרה מדביק אותך באנרגיות שלו, וגם אני חשתי במהלך ההופעה רצון עז לקפוץ איזה שלושה מטר גובה ממערכת התופים שעל הבמה. הוא מצליח להנהיג את הלהקה בכריזמטיות משתפכת תוך כדי תקשורת מדהימה עם הקהל ויציאות משעשעות ותאטרליות בין השירים. לא סתם אומרים שהם אחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם, הם יודעים לדפוק שואו ולהעיף את ההמונים איתם. פלה המיילל עשה לי את זה לגמרי ואין ספק שכמה עשרות אלפי אנשים הרגישו כמוני באותו רגע.

פלה מקפיץ את הקהל המנומנם של ג'ימי קימל עם אחד הלהיטים הממכרים ביותר שיצאו תחת ידיהם:

אולי הם לא בדיוק כוס התה שלכם, ואולי עפתם מהם קשות, אבל משהו אחד שאפשר בהחלט להגיד על דה הייבז, הם עושים מוזיקה שכיף לשמוע. בזה אין ספק.

הספייס של הלהקה, האתר.

שיהיה סופ"ש רטוב.

עלמא.

גוגל מוגל

ב1999 יוג'ין האץ' שהיגר מאוקראינה לניו יורק אסף חבורה של מוזיקאים ויצר את גוגול בורדלו.

ההרכב מונה 9 חברים, 8 מתוכם מהגרים. סרגיי ריאבטסב על ויולה ויורי למישב על אקורדיון -שניהם מהגרים מרוסיה, תומאס גובינה מאתיופיה על הבס, פמלה ג'ינטאנה ראסין התאילנדית ואליזבת' סאן הסינית-סקוטית בכלי הקשה, פדרו אראזו מאקוודור על שירה וכלי הקשה, אורן קפלן (פורטיס) החוליה הישראלית בהרכב שמנגן על חשמלית, אוליבר צ'ארלס המתופף האיטלקי-שוודי, וכמובן יוג'ין האץ' הרומני-אוקראיני ששר, מנגן בגיטרה ומשוגע באופן כללי.

הם הוציאו עד היום 5 אלבומים, כשהשלישי – gypsy punks: underdog world strike – היווה את פריצת הדרך הגדולה שלהם, והאחרון – transcontinental hotel – שיצא ממש השנה, הגיע למכירות הכי גבוהות בין האלבומים שלהם עד כה, ופחות או יותר מיסד את מקומם כאחת מלהקות הג'יפסי פאנק המובילות בעולם כיום.

גוגול הם אסופה של אנשים אנרגטים ומופרעים (ומעט שיכורים) שהגיעו מרחבי העולם. ככה גם נשמעת המוזיקה שלהם. ג'יפסי פאנק בועט וחסר נימוס שפחות או יותר אונס את הגוף לתזוזה חסרת שליטה. אפשר להגיד שהם סוג של מקבילה זרה לדה גו טים!, סופר גרופ מעורבת שעושה מוזיקה שמלפפת את האיברים הפנימיים בלי רחמים, שמרחיבה את השפתיים אוטומטית, שמשכרת את הלב בעולז מוזיקלי תוך שניות. אי אפשר להתעלם מהם, ובטח שלא לעמוד ככה סתם ולהביט בהוריקן האנושי שמשתולל על הבמה.

Start wearing purple- השיר האהוב עליי של גוגול, ופחות או יותר של כל מי ששמע אותם אי פעם:

הם עושים מוזיקה כיפית, משהו שבין מוזיקת שיכורים של הופעות צהריים- לחגיגות חוות מדבר מאובקות. כיאה להרכב האנושי, הרבה מנושאי השירה שלהם מתעסקים בהגירה, בתרבות זרה, בשייכות, באנרכיזם, וגם, איך לא- בנשים יפות. הם עושים מוזיקה צוענית בה כל האלמנטים כשרים- אקורדיון, רקדניות בטן, ריפים של שירי עם רוסיים, וכנר זקן שלא ברור איך הגיע לעסק הזה, ויחד עם זאת היא מצליחה להוות בחלקה מוזיקת מחאה עם הרבה פאנק וביקורת, והתעסקות בנושאים טעונים.

גוגול עושים מוזיקת הילולים וצהלולים שאם היא לא הייתה כל כך רועשת אני בטוחה שסבתא שלי הייתה שומעת אותם תוך כדי שהיא מבשלת בשישי בצהריים. הם מצליחים לשמר את השורשים הצועניים-רוסיים-דרום אמריקניים שלהם תוך כדי הקפצת האיברים הפנימיים של המאזין בשמן רותח, וזה רבותיי, באמת כשרון. אני שומעת אותם ועולה לי חשק עז ללפחות 4 בירות במערכת ויצירת מעגל 'אחים אחים' עם כל מכריי הקרובים והרחוקים, ואלה שהם לא מכריי בכלל. אולי היכולת שלהם ליצור אחווה זמנית כזאת בין כולם זה בגלל שהם כל כך שונים וזרים, ובאים ממקומות ומתרבויות אחרות לגמרי- אבל איכשהו מצליחים ליצור משהו כל כך בסיסי ומוכר, מוזיקה שיש לה שורשים בכל תרבות ועם, ואם תשימו לב, יש כמה קטעים משירי עם רוסיים שהם משתמשים בהם שבטח תגלו שאתם מכירים.

immigraniada – גם אחד השירים היותר מוכרים ובועטים שלהם, ג'יפסי פאנק ראוי לשמו:

מה שיפה בחבורה המשונה הזאת, היא העובדה שהם לא מפחדים להיות כל כך שונים. להיפך, הם מתגאים בזרות שלהם, בצבעוניות שלהם, בהיותם אנשים עם תרבות אחרת, בשפה השונה. לא מפחיד אותם חוסר ההתאקלמות הזה, אי השייכות הכל כך חדה לעין, להיפך, זה מה שמייחד אותם כל כך והם ממש לא מתכוונים לעדן את זה. יש חשיבות למקום שהם באים ממנו, שלא בהכרח הוא עני או עלוב, או איזה סיפור עצוב ומעורר אמפתיה, אלא פשוט מקום שונה, זר, עם מבטא כבד ומראה אחר, זו להקה אמריקאית שאין בה כמעט דבר אמריקאי. ויש שיגידו שזו האמריקאיות בהדרתה- מדינה חופשית שפתוחה לכולם ומכילה את כולם.

dogs were barking – בביצוע רוסי במיוחד:

אולי בגלל זה הקהל שלהם כל כך אוהב אותם. כי הם עושים קרנבל מוזיקלי מהסוג שהייתם עושים בשכונה עם החברים שלכם כשהייתם בתיכון ולא שמתם על השכנים – חסר סדרים חברתיים או גינונים, פשוט לשמוח ולרקוד ולהשתולל, כי אפשר. הם עממיים כל כך, ולא מתיימרים להיות איזה להקת אמנים מהסוג שעושה מוזיקה טובה אבל לא נעים לצפות בה, הם פשוט עושים מה שהם אוהבים, איך שהם אוהבים, וכמה שיותר. הם אומרים מה שיש להם להגיד- בין אם זה מילות אהבה או מחאה, בין אם זה על במה גדולה או קטנה, בין אם זה בהקלטה או בהופעה, זה לא משנה- הם נותנים את כל מה שיש להם, הם מתמסרים, הם בזה לגמרי.

sally – בין האהובים עליי, (אפילו כיכב כצלצול הטלפון שלי חודשים רבים) בהופעת אולפן:

הרוח החיה של ההרכב כמובן הוא יוג'ין הסולן- מופרע חינני שמתלבש כמעט תמיד באופן מעורר התפעלות. באופן די מפתיע, גם לסרז' הויוליסט בן המאתיים יש התפרצויות אנרגיה סוחפות מדי פעם במהלך הופעה, שלא ברור מאיפה הוא שואב אותן. יכול להיות ששתי הבנות היפהפיות שמתפקדות כזמרות רקע ובעיקר כמעלות מוראל שמצטיינות יתרה בתפקידן, אחראיות בין היתר גם על לא מעט מהאנרגיות שרצות על הבמה.

ואת כל זה אני אומרת לאחר התפרעות מטורפת ברוק אים פארק בה כל הגרמנים המנומסים האלה איבדו לרגע את היכולת לעמוד כמו זומבים ולמחוא כפיים בקצב אחיד, אלא פשוט נתנו לשרירים שלהם לזוז קצת בלי בקרת תנועה מיותרת. היה צהריים, היה בירות, והיו הרבה אנשים חצי ערומים שמהזיעו אחד על השני בריקודי עם משונים כאלה, שלא ברור איך הם הרשו לעצמם להפסיד את הפרק של תקומה שמספר את הקמת המדינה שחציו מלא באנשים רוקדים ריקודי עם עד שכרון חושים ברחובות תל אביב הישנה.

גוגול היו פה לפני שנה, בפעם השניה כבר, אולי בזכות הקשר הישראלי  אורן קפלן ואולי פשוט כי הישראלים עשו להם את זה. אם כך ואם כך, הופעה שלהם היא חוויה מוזיקלית צבעונית במיוחד, חגיגת אברים חסרת שליטה, הם יודעים לגרום לקהל להיות ברגע ופשוט להנות, והם יודעים להרגיש בבית כאילו כאן הם גדלו וכל הקהל הזה היה שכן שלהם או גדל איתם בתיכון. אם הם יבואו שוב, ואני מאמינה שזה יקרה לא רחוק כל כך, תגיעו. אל תרשו לעצמכם להפסיד הילולה מוזיקלית מדהימה שכזאת, זאת באמת תהיה החמצה.

ועד הדיסק הבא, או עד הגעתם, נשאיר אתכם עם משהו מתוק:
מדונה מארחת את יוג'ין וסרז' בביצוע משותף של la isla bonita שלה, וpala tute מהאלבום האחרון של גוגול:

אתר ההרכב, ספייס (עם 19 שירים!):

שבוע מעולה!

עלמא

ג'ינגל בלז

סליי בלז יצרו לי אי סדירות בלב כשהייתי בהופעה שלהם, או בקיצור- פירקו לי את הצורה.

נתחיל מזה שבחיים לא הייתי מאמינה שיצא לי לראות אותם בהופעה, ובטח שלא בשורה הראשונה באמצע כשהשיער של אלכסיס מעיף לי כאפות בפנים. חוויה חוץ גופית זה לא מילה, זה משפט שמתאר בדיוק כמעט מוחלט את מה שקרה לי שם. אבל מספיק עם השנינויות הפילוסופיות, בואו נתחיל בדברים החשובים.

ב2008 דרק מילר כבר עזב את להקת ההארדקור שהיה גיטריסט בה ועבד לבדו על כמה פרויקטים מוזיקליים בשביל הנשמה, ובמקביל עבד במסעדה ברזילאית בברוקלין בשביל הכסף. אלכסיס קראוס התבגרה כבר מלהקת הבנות ששרה בה לפני כמה שנים ובאה לאכול שם עם אמא שלה. בתור המלצר שלהן התפתחה שיחה והוא זרק שהוא עובד על פרויקט נסיוני ומחפש זמרת, כמו כל אמא שגאה בבת שלה אמא של אלכסיס הגיבה מהר והשניים תוך שניה בערך הפכו לצמד נויז-פופ-אלקטרו-פוסט-פאנק בשם Sleigh bells.

הדבר הבא שקרה הוא כמה דמואים שהם הקליטו אצל דרק, מלא הופעות, והייפ מטורף בכל מקום אפשרי. כל ניו יורק דיברה עליהם, הרולינג סטון הכריזו עליהם כ'הדבר החם הבא', ניו יורק טיימס סיקרו הופעות שלהם, אנ.אמ.אי עפו עליהם בסדרות צילומים, הבלוגים התפרעו בשבחים והכתרות ולא לקח הרבה זמן עד שמ.י.ה החתימה אותם בלייבל שלה. ב2009 פיצ'פורק סגרו את Crown on the ground במקום 57 במצעד השירים הכי טובים של אותה שנה, שלושה חודשים אח"כ שוחרר לרשת (להורדה חינמית) הסינגל הראשון Tell 'Em מהאלבום המתקרב.

אלבום הבכורה המעולה Treats יצא לאוויר העולם במאי 2010.

וכמובן כל העולם עף עליו מעוף אדיר, הוא דורג גבוה במצעדים וקיבל ביקורות מהללות.

כל זה היה יכול להיות הגיוני למדי, אלמלא העובדה הקטנה והמשעשעת ששורשיהם של הצמד נמצאים בשני ניגודים (אם לא לומר יריבים שותתי דם) מעולם המוזיקה- להקת בנות מתקתקה מנגד והארדקור משסע מצד שני. זה מביא אותי לשתי תובנות חשובות מאוד:

א. הפכים אכן נמשכים.

ב. המזרח התיכון קטן עלינו.

הסליי בלז עשו לי את זה לגמרי מהשנייה הראשונה ששמעתי אותם, איפשהו באיזה בלוג נידח כשהם עדיין היו שם חדש ומפתיע עם דמו או שניים ברשת וקהל שצמא (במובן ערפדי כמעט) לעוד. נראה לי שהדבר הראשון שתפס לי את האוזן כששמעתי אותם זה פעימות הקצב הקבועות, כמו פעימות לב, משהו שנקלט תוך שנייה בגוף- זה לא עובר אפילו דרך האזניים זה ישר נכנס למחזור הדם. הריפים החוזרים האלה שאפשר להשתגע מהם בכמה שזה פשוט וגאוני באותה מידה שמשתלבים בכזה דיוק עם הקול המטריף של אלכסיס וכמובן, איך לא, הגיטרה של דרק שקושרת ביחד את כל הרעש הנפלא הזה. בהתחלה חשבתי לעצמי שיש בהם משהו שנורא מזכיר לי את דה גו! טים (בלי שום מילה על הווייט סטרייפס או היה יה יהז), בזכות היכולת לייצר רעש אדיר שמצליח להזיז את הנימים בעין ולחדור ממש אל הגוף, רק בגרסא אפלה יותר ועם ארבעה חברי להקה בלתי נראים. אחרי כמה שמיעות הבנתי שאין בכלל על מה לדבר, זו ספירה אחרת לגמרי.

יש משהו ממכר ברפטטיביות הזאת בשירים שלהם, ומשהו מדליק לגמרי בשירה של אלכסיס. נכון, המוזיקה שלהם כמעט אלימה, מאוד צורמת, אבל יש משהו מקסים בצרימה הזאת עם הקול הסקסי של אלכסיס, משהו שגורם לשערות לסמור, למוח להכבות, ולשרירים להתחיל לזוז באוטומטיות. אי אפשר להאבק בזה, הקצב והריפים פונים למקומות הכי פרימיטיביים בגוף, כמו תופי טם-טם שברור מה התפקיד שלהם, גם לאלכסיס ודרק ברור לגמרי מה הם באים לעשות. הם באים לעשות פירמוט לכל המערכת, לכבות הכל, לנקות מתוכן ולפעול על ריק. לא להאמין שמפלצת הקצב נוטפת הסקס הזאת היא בחורה חמודה למדי ששרה פעם שירי פופ מתוקים ודביקים לנערות צעירות, ולא רק זה, יש לה אפילו חיוך קייט נאשי כזה, תמים וחלבי.

ועוד לא אמרתי מילה על ההופעות.

דרק מקליט את כל הכלים בבית עם סינתיסייזר ומק, כך שבהופעה הדבר היחיד שלא בפלייבק זו הגיטרה שלו והקול של אלכסיס. כשהלכתי לראות אותם בגרמניה הייתי בטוחה שיהיה מפוצץ באולם הקטן שהם היו אמורים להופיע בו, אבל טעיתי כי היה כמעט ריק. הבמה הייתה אפופת עשן ומוארת באור כחול כשאלכסיס ודרק עלו לבמה, והקהל לא שם לב יותר מדי להרכב שעלה להופיע הרגע. כל זה תקף עד לרגע שהמוזיקה התחילה, כי זה לקח בדיוק שניה עד שיכולתי להריח זיעה של אחרים, לחטוף עשן סיגריות לעיניים, ולחטוף מרפקים מגרמניות שיכורות. עד שלא נכנסה בך גרמניה שיכורה לא חווית הופעה בחיים שלך. באחריות.

לא להאמין שהשניים האלה לא זוג עם כל הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם ועם הקהל. האנרגיות היו מופרעות, משהו על גבול העל טבעי. מהר מאוד תחושת הזמן הלכה לקיבינימאט, האורות התעקמו בחלל החדר, ונבלעתי בתוך המוזיקה. שכחתי, נעלמתי, התרוקנתי מכל מה שהיה שם באותו רגע. מכונת שרירים בטייס אוטומטי. קלטתי שוב שאני בהופעה כשהשיער של אלכסיס עף לי לפרצוף כי עד אותו זמן פחות או יותר הייתי עם עיניים עצומות ובלי תודעה סביבתית בשום צורה. כשההופעה נגמרה הרגשתי כאילו עברתי עכשיו סדנת מדיטציה מהסוג למתקדמים במיוחד.

זאת הייתה ההופעה הכי טובה שחוויתי בחיים שלי.

ההרגשה הזאת החזיקה כמובן עד ההופעה הבאה שהלכתי לראות, שהייתה אחרי 20 דקות בערך. אבל, אין ספק שכשמוזיקה גורמת לך להעלם, להרגיש תחושות חיות כאלה חזקות, אתה לא שוכח את זה בכזאת קלות.

ספייסאתר, וממתק קטן- הופעה קצרה (23 דקות) שלהם להורדה!

איך אני אפרד בלי תמונה של אלכסיס מחייכת?

שבוע מעולה

זהבה ושלושת הדובים

אלנה ג'יין גולדינג נולדה בהרפורד אנגליה, ב30 בדצמבר 1986.

בגיל 15 למדה לנגן בגיטרה, והתחילה לכתוב שירי פולק פשוטים,

כמה שנים אחר כך, למדה דרמה ומוזיקה אלקטרונית באוניברסיטת קנט, ונדלקה על המוזיקה של הדיג'יי סטארסמית' שיותר מאוחר הפיק את האלבום שלה.

היא הוחתמה בפולידור רקורדס בספטמבר שנה שעברה, אחרי שסטארסמית' פרש עליה את חסותו.

הסינגל Under the sheets יצא בנובמבר (עם ציפיות גבוהות במיוחד) בנאון גולד רקורדס- לייבל עצמאי ופחות מוכר כדי לא להפעיל עליה לחץ:

במהלך אותו זמן, יצאה לסיבוב הופעות יחד עם ליטל בוטס ברחבי אנגליה.

בדצמבר היא הוציאה את Wish i stayed עם פרנקמיוזיק, כשחודשיים אחר כך, זכתה בפרס המבקרים לאמן חדש של הבי.בי.סי ושל הבריטס- היא השנייה שזכתה יחדיו בשני הטקסים אחרי אדל שזכתה שנה לפניה.

כמובן, הפרסים שמחולקים (בעיקר בבריטס) לאמנים החדשים בדרך כלל מגשימים את עצמם (פיגמליון מישהו?) ומכתירים את האמן המבטיח של השנה הקרבה.

בפברואר יצא הסינגל השני Starry eyed מאלבום הבכורה המתקרב, שאני אישית מעדיפה אותו בגרסא הזאת:

שגם הכיר אותה לקהל הישראלי.

אלבום הבכורה של אלי גולדינג, Lights יצא בראשון במרץ השנה

וכמובן ישר הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האנגלי.

במאי יצא הסינגל השלישי Guns and horses

שמיקם אותה סופית כזמרת אלקטרו פופ מצליחה ומוכרת מן השורה.

באותו זמן הופיעה כחימום למסע ההופעות של ג'ון מאייר באנגליה, ובקיץ הגיעה לכמה פסטיבלים (ביניהם גלסטונברי, וי, וכמובן רוק אים פארק), כתבה שלושה שירים לדיאנה ויקרס- יוצאת אקס-פקטור, ועשתה עוד כמה ליוויים קוליים ושיתופי פעולה.

כרגע אלי עובדת על אלבומה השני.

להמשיך לקרוא

The Green Fairy

טוב אז אחרי ששכח הזעם היום נשמע משהו שונה קצת.

קצת עובדות על אבסינת' מיינדד

ב1999 ברט אוסטין הופיע לבדו עם הגיטרה בכמה פאבים בבלגיה, אחר כך הקליט דמו ראשון ופעם ראשונה שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים -כך נוצר ההרכב טאו צה צה.

ב2002 ההרכב עם השם משונה הקליטו דמו ראשון ביחד שנקרא oblivion וישר יצאו לסיבוב הופעות, לא לפני שהם שינו את שמם לאבסינת' מיינדד קוורטט.

ב2003 סוף סוף יצא אי.פי ראשון לאבסינת'  History makes Science Fiction EP  הצטרף מתופף, והושמט הקוורטט.

ב2004 יצא בחברת ההפקה הבריטית אמי אלבום הבכורה הרשמי של אבסינת' מיינדד המגובשים סוף סוף ושמו acquired taste

ב2005 יצא new day אלבומם השני בהפצה בבלגיה גרמניה ופורטוגל. מהאלבום השני גם יצא הסינגל הראשון שלהם

שהביא להם פרסום באירופה.

ב2007 יצא there is nothing אלבומם השלישי

ב2009 יצא אלבומם הרביעי Absynthe Minded כשם הלהקה מתוכו יצאו הסינגלים moodswing baby המקסים וenvoi הממכר.

אחרי יציאת אלבומם הרביעי אבסינת' הוחתמו בלייבל צרפתי להפצה רחבה מחוץ לאיזור בלגיה וגרמניה.

חברי ההרכב הם:

ברט אוסטין- שירה וגיטרה

רנאוד ז'ילבט- כינור

איאן דאטוי- אורגן ופסנתר

סרגיי ואן באוול- קונטרבאס ובאס

ג'ייקוב נאכטרגיל- תופים

בפעם הראשונה ששמעתי אותם זה היה בכלל בטעות, חיפשתי שיר של האדיטורז ומסתבר שגם להם יש שיר בעל אותו שם, וחשבתי לעצמי שלהקה עם שם כזה חייבת להציע משהו. קודם כל הם מבלגיה, ושומעים את זה. יש כזו נינוחות בשירה של ברט ורוגע שאפשר לרכוש רק אם אתה גדל בארץ כזו מרוחקת וירוקה באירופה.  התוספת של הכינור מכניסה איזושהי נוגות בשירים שלהם, ורק מחזקת את הקול של ברט. בכלל, הם נשמעים מאוד נעימים לאוזן, כאילו הכרת אותם כבר, או כאילו יכולת לכתוב את המוזיקה הזאת בעצמך. משהו מוכר כזה כמו מישהו שיודע בדיוק איך להכין את הקפה שלך, אבל מרוחק באותה מידה, מרוחק כמו לשבת על מרפסת עץ בסתיו מול שדות ירוקים ושמיים מעוננים ולהתכסות בשמיכת צמר כחולה.

אפשר להרגיש את מזג האוויר החורפי הבלגי במוזיקה שלהם, רחוק גשום וירוק עד, ובניגוד מוחלט ועם זאת מתאים כל כך, הקול של ברט מזמין אותך הביתה אל הדירה המוסקת, לשתות משהו חם ולהתייבש.

הם שבו את לבי מהרגע הראשון, לא כי הם מצמררים או מועכים לי את הלב, לא כי הם גאונים מבחינה מוזיקלית. פשוט כי הם כל כך פשוטים, כי זה קול וגיטרה שלא צריכים מעבר לזה, לא צריכים לחנים מפותלים או ליריקה מאתגרת, איכשהו כבר יש להם את זה. איכשהו הם מחבקים לך את הלב בלי ללפות או להמיס. הם כמו החדר הישן שלך, לא מתוחכם יתר על המידה ולא חדשני ברמות על, פשוט מקום שאתה יודע שאתה יכול להניח בו את הראש מתי שתרצה.

ברוק אים פארק הם הופיעו בקלאבסטייג' שזו הבמה הקטנה מכולן והיחידה שנמצאת בתוך אולם. ואחרי כל מה שכתבתי מקודם, בהופעה התרגשתי כמו בחורה בת גילי שמוצאת מתחת למיטה את הציורים הראשונים שציירה, תזכורת ישנה לאדם הקטן והראשוני שהייתה פעם. הופעה במקום סגור וחשוך התאימה להם כמו שאדים מהבילים מתאימים לשוקו, והאווירה הייתה אינטימית ומעושנת במידה מדויקת. נלפת לי הלב בכזו חמימות ורוב הזמן היה חיוך לא ברור מתוח לי על הפנים, לא בשונה מהאנשים שהצטופפו לצידי ומלמלו ביחד את המילים במקהלה שקטה של לבבות סמוקים.

עכשיו כשקיץ משוקץ פושה בארצנו, אין ספק שזו מוזיקה שכיף לברוח אליה.

אתר הלהקה, ספייס.

לסיום, השיר בזכותו הכרנו:

עלמא