הרעב של סופי

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, היום נעמיק טיפה ביוצרת שביצעה מחדש את השיר הנהדר של Noir Désir.

 

 

טוב אז היא קולית רצח. בחורה שוויצרית שהספיקה לגור באנגליה ובגרמניה, שרה באנגלית, צרפתית, שווייצרית וגרמנית, הפכה לחלק מסצינת הג'אז העולמית, הופיעה בפסטיבל גלסטונברי הנחשב (ביונסה הופיעה שם!), והקליטה שני שירים עם אריק טרופאז האגדי. מאחוריה כמה אלבומים וכמה הרכבים, ובעיקר הרבה עננים של אבק.

בחורה שאפתנית למדי סופי האנגר. שם הולדתה הוא בכלל אמילי ג'אן סופי וולטי, וכנראה שהיא ידעה מה היא עשתה כששינתה אותו לשם הבמה הקליט שלה. או כשלמדה מיליון שפות, והתקדמה את דרכה באדיקות דרך נקודות ציון חשובות ומועילות בדרכו של כל מוזיקאי צעיר:

 

 

לעיניי יש בה משהו נוקשה וברור. אולי אפילו ברור מדי. בתחילת דרכה עוד הרשתה לעצמה להשתובב מעט, אבל בדרך התגבשה. כעת היא מציגה באופן כמעט תמידי מן דמות נשית חזקה ונטועה שלא ניתן לערער או לזלזל בה, ויש לטעמי משהו כמעט אגרסיבי בנוכחות שלה בתוך המוזיקה. אולי בגלל שאני סאקרית של ייללנים רגשניים, משהו בדייקנות שבה ובשמירה הקנאית הזו על הקווים מייצר אצלי סקרנות לגביה, כי כשאני מאזינה לה אני מרגישה שגם כשהיא פותחת את עצמה בפני המאזין עדיין יש חלק נסתר שהיא שומרת לעצמה.

ואולי בכלל קוראים לזה מקצוענות בעולם של המבוגרים.

 

 

הרבה מהמוזיקאים שמושכים אותי במה שנקרא 'אהבה במבט ראשון' אלה אנשים שמשהו בהם סוער, או חשוף וכנה ברמה האישית או המוזיקלית. הם מזייפים לפעמים, הם מפסיקים איזה שיר באמצע הופעה, הם כותבים את מה שכואב בהם. הם נותנים לנו מבוך של רמזים לסודות הקטנים שלהם, ובצורה כל כך מנוגדת אליהם נמצאת הבחורה הזאת שתפסה אותי בתו אחד.

על אף יכולת הכתיבה שלה, והנושאים האישיים בהם היא מתעסקת, היא עדיין שומרת על מבט חיצוני שכזה על הסיפור אותו היא שרה. יש בה מן הצופה האובייקטיבי מהצד ולאו דווקא הדמות הראשית בעלילה. אפילו כשנדמה לי שאני שומעת את הקול האמיתי שלה כאדם בתוך הדברים, זה עדיין יגיע יחד עם גבולות של בקרה ושליטה עצמית.

 

 

ואולי בגלל זה היא כל כך מוצאת חן בעיניי. בגלל שהיא לא משתפכת על המיקרופון, לא נשברת לרגע אחד בקולה היציב, גם כשהמילים חדות ומכאיבות. בסופי האנגר יש משהו כל כך שונה מהוירטואוזיות הזאת של "המוזיקאי המתוסבך" חסר העקבות.

היא לא נראית כמו הטיפוסים סתורי השיער משתמשי הסמים ופצועי הנפשות. ואולי לחילופין, היא פשוט לא מגלה לאף אחד את הצד הזה, ואולי היא בכלל בחורה משעממת לחלוטין. מה שזה לא יהיה שהיא מעלימה מאיתנו, יש בה משהו חזק ואיתן, שלפחות אותי מרשים במידה שאני לא רגילה אליה. חזות תמירה ויציבה, של הדמות שהולכת רק בדרכים המוארות והראשיות, ולעומת זאת המוזיקה שמקיפה את הקול הזה שלה מחוללת את הסערה הרגשית במידה הכי נכונה שניתן בלי לדלל לרגע אחד מהרגשות או מהאותנטיות של היצירה שלה.

וזה המבחן האמיתי שלה. כי אין ספק שכשרון ורעב יש לה, השאלה אם היא מצליחה לגרום לאנשים להקשיב לה ולהאמין שזה מגיע מבפנים. אותי לפחות היא הצליחה לסקרן, ולו רק בגלל האיפוק מעורר ההערצה הזה.

 

 

למי שרוצה לשמוע עוד יש לה אתר מעודכן, ובנדקאמפ עשיר באלבומים להאזנה!

ממליצה במיוחד על Monday's Ghost הנהדר, הנה שיר מתוכו בו היא משתובבת עם הרעיון של להיות קצת בוב דילן, רגע לפני שהיא התרצנה:

 

 

בקרוב קצת מוזיקה מפה.

שבוע טוב!

מודעות פרסומת

תשוקה שחורה

יש לי קטע שכבר שנים אני נאבקת בו, שהוא לשפוט תוכן על פי הכריכה. כשרק התחלתי לאסוף מוזיקה ולבנות לעצמי ספריה, היה לי משחק כזה עם עצמי ולא פעם הייתי בוחרת אלבומים בחנות לפי העטיפה. כשהיא הייתה תואמת את המוזיקה שחשבתי שהיא תייצג זה פמפם לי מקום של גאווה עצמית, וכשקיבלתי תוכן שונה לחלוטין ממה שדמיינתי לשמוע הופתעתי לא פעם בדברים חדשים ונפלאים. מעט מאוד קרה שבזבזתי את זמני לשווא על אלבום זניח ומשעמם.

מאז, כבר התגברתי על העניין הזה בכל הנוגע לאלבומי מוזיקה, אבל אני חייבת להודות שפספסתי לא מעט סרטים טובים פשוט כי העטיפה לא מצאה חן בעיניי, ולחילופין צפיתי בסרטים משעממים וחסרי עניין רק בגלל התמונה שעל האריזה. ובמקרה שוב יצא שלפני שבועיים ראיתי סרט נחמד ולא זכיר במיוחד אבל ממש כמו אלבום עם עטיפה מטעה, הדבר הנהדר שקיבלתי מהסרט הזה היה שיר אחד יפה נורא מפס הקול שלו שתפס אותי.

ישר יצאתי לחקור.

קודם ביררתי את משמעות שם השיר: The Wind Will Carry Us, ואחר כך גיליתי שזה בכלל קאבר לשיר מאוד מפורסם של הרכב בשם Noir Désir (שבעברית משמעות השם היא 'תשוקה שחורה') הרכב רוק צרפתי שפעל כבר משנות השמונים והתפרק ממש לפני שנתיים, ומרבית עבודתו המוזקילית לא דומה לשירים בסגנון הזה. הלכתי בעקבות היוטיובים ולהפתעתי מצאתי את עצמי צוללת אל תוך עולם אפרורי וטעון של רוק שלעתים עצור ומסוגר ולעתים מתפרץ אבל תמיד כועס. רוק דרמטי וסוער שיוצא מתוך הבטן של סולן-משורר מלא כריזמה, וצל כבד שמלווה את הקול הכל כך רהוט שלו בתוך הכאוס שהצלילים האלה מייצרים. ואם יש משהו שאני אוהבת במוזיקה זה שלא צריך להבין מילה כדי להרגיש את מה שהיא מנסה לבטא.

אז מי הם בכלל?

הלהקה הוקמה על ידי הסולן ברטרנד קנטאט, והגיטריסט סרז' טייסוט-גאי כשהשניים היו בתיכון. לקח להם כמה זמן למצוא בסיסט ומתופף, וכשההרכב יצא לדרך הם כבר הצליחו לחתום עם חברת הקלטות קטנה שלא ציפתה מהם להרבה, וברגע שעותקי האי.פי הראשון אזלו לחלוטין הם הוחתמו לחוזה של שלושה אלבומים. אחר כך היו כבר טורים באירופה, והכרה גדולה בצרפת.

מימד נוסף שמעניק ליצירה שלהם מבט קצת אחר הוא העובדה שקנטאט, הסולן הכריזמטי שהרשים אותי כל כך, היה בעל חיים אישיים לא פחות כאוטיים: הוא נקלע לוויכוח עם בת זוגתו כששניהם היו שיכורים והיכה אותה עד כדי תרדמת. כמה ימים אחר כך היא מתה והוא נכנס לכלא. זה היה ב2003. אחרי ארבע שנים הוא השתחרר וההרכב חזר לפעול עד פירוקו הסופי ב2010 עקב חילוקי דעות משמעותייים. סוער כבר אמרנו?

משהו בהם נורא מזכיר לי את אלג'יר. זה אולי נשמע כמו השוואה משונה, אבל משהו בגסות הזאת, בחוסר ליטוש הבסיסי הזה שקיים במוזיקה שלהם- שלא משנה כמה אסתטית היא אולי יכולה להשמע, עדיין יש בה משהו מפוחד ופנימי שמגיע ממקומות שנמצאים עמוק בגוף שלנו. השם שלהם הולם אותם. משהו במוזיקה שלהם מושך בכוח לתוך פינות חשוכות, חרדה עלומה מציצה מכל ריף גיטרה, ואיזשהו כאב גולמי של גיל הנעורים ושל בליל הרגשות הנוראי הזה שלא מוכן להרפות. מוזיקה של לב שבור ובטן מלאה וזיעה קרה.

 

מי שרוצה לחקור עוד קצת יכול להתפרע ביוטיוב. לצערי אין להם אתר רשמי.

פעם הבאה נדבר על הבחורה הנהדרת שביצעה את הקאבר. עד אז, הנה עוד שיר:

שלטון הזאבים

סיפור אישי קצר לפני שנצא לדרך: בקיץ האחרון נסעתי לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה. יש לי מסורת קטנה ופנאטית משלי, שלפני כל פסטיבל שאני נוסעת אליו, אני חוקרת באדיקות כל שם ברשימה כדי שחס ושלום לא אפסיד את אהבת חיי החדשה מבין עשרות המוזיקאים שאזכה לראות. בסיבוב הנוכחי מצאתי לא מעט אמנים חדשים ומרגשים שפתחו לי את האזניים, אבל אני די בטוחה שג'ורדן קוק מלך מעל כולם, ביד רמה ובגיטרה שלופה.

כמות התשוקה שיש בבחור הקטן הזה מספיק בה כדי להביך את גדולי המוזיקאים. הוא כל כך רעב, הוא כל כך רוצה לקרוע לכם את הבגדים ולנגוס לכם בחתיכה מהתחת ואתם יכולים להרגיש את זה בכל הגוף שלכם. לא סתם שם הבמה שלו הוא Reignwolf, ג'ורדן קוק הוא זאב ערבות משוגע שדוהר את דרכו להחריב את העולם עם ציפורניים שלופות וגרון שואג.

גיבור הגיטרה הזה נולד מהתבנית הקלאסית: הוא שמע הרבה בלוז בבית, ובגיל שנתיים במקום להזיל ריר וללעוס צעצועים הוא החל באופן קבוע להכות במיתרים של הגיטרת פנדר של אביו ללא רחם, וכדי להציל את חייה קנו לו אחת משלו. במהרה הוא התחיל לנגן, וכשכל הילדים בשכונה שיחקו כדורגל הוא שיחק במרתף. הוא נולד וגדל בקנדה, יצא לטור עצמאי בסין, הופיע בכמה פסטיבלים ויצא לצוד את העולם עד שהגיע לסיאטל. שם נזקפו כמה אזניים של אנשים רלוונטיים לעתידו המוזיקלי, שם הקליט את אלבום הבכורה שלו, מופיע באופן קבוע, ולאחרונה גם עבר להתגורר בעיר האם של הגיטרות.

זה יכול להתפרש בדרכים שונות, אבל לג'ורדן קוק אין להיטים. הוא לא 'פרץ' לסצינה העולמית פשוט כי אין לו עם מה 'לפרוץ', אין איזה להיט מצעדים לדחוף בריפיטים ברדיו כל היום, כך שהוא מותיר לנו רק לתפוס את המוזיקה שלו בכללותה, לצלול פנימה אל ריקוד הגיטרה והגרון הניחר ולהיות שם איתו. הוא מסוג האמנים שכובשים את העולם עם הרגליים, עם לצבור עוד ועוד מאמין בכל מועדון או מגרש חניה אפשרי. וזה חלק גדול מהקסם שלו.

כל הופעה שלו היא כמו האחרונה. בין אם זה עם הלהקה שלו, ובין אם זה הוא הגיטרה והבייסדראם הזה שלוכד כמות אנרגיה חסרת רסן בכל פעימה. כשהגעתי לפסטיבל גיליתי שחיית הפרא הזה קיבל את הבמה הכי קטנה, ותהיתי מה יקרה כשהוא יתחיל להשתולל. כשריינוולף עלה לבמה היו מספר ספור מאוד של אנשים מסביב, וברגע שהוא חשף שיניים והחל ליילל כך גם הקהל החל לגדול. לא משנה מה שקרה מסביב, טורנדו התחולל על הבמה ושאב לתוכו את כל מי שהיה בטווח שמיעה.

IMG_5200

הדבר הכי טוב שיכול לקרות לרוקנרול זה להיות גס ככל האפשר. להיות מלוכלך וחושף קרביים, כי זה מה שהופך אותו לאמיתי. הכל טוב ויפה כשמלטשים את אלבום האולפן מיליון ושתיים פעם כדי לשמר את הסאונד הייחודי של מוזיקאי כזה או אחר. זה לגיטימי בעיניי, ואני לא רואה את זה כחוסר אותנטיות. אבל כשאדם וגיטרה עולים יחד לבמה, חורכים אחד את השני- מיתרים ואצבעות, מעזים להזיע ולהסריח ולתת לאש לצאת החוצה, לא משנה כמה לא אסתטי זה נראה, אז אני יודעת שאני מאמינה להם. כי בסרטים סקס אולי נראה יפה, אבל במציאות מזיעים המון. וזה מה שריינוולף עושה, הוא מזיין לנו את הצורה.

ג'ורדן קוק עדיין נמצא בשלב שאפשר להביא אותו לארץ בדיוק רגע לפני שהוא יהיה חשוב מדי, ואני קוראת מעל דפי המרשתת לכל מי שרוצה לקחת יד או יכול לעזור בלקדם את הגעתו להופיע בארץ הקטנה והצחיחה שלנו, צרו איתי קשר במייל. מעבר לרצון שעוד אנשים יזכו לראות את הטינופת הזאת בהופעה, זו תהיה בשבילי התגשמות של חלום.

בינתיים אתם יכולים לתפוס אותו בהופעות בחו"ל (בסופ"ש הוא הכריז כי ישתתף בקואצ'לה השנה: ותהיו בטוחים שיהיה ביוטיוב לייב סטרימינג לזה), או להתעדכן באתר שלו. ועד שנצליח להביא אותו לאחת הבמות כאן, אשאיר אתכם עם הופעה שלו ברדיו Jet City Stream.

המלצה להאזנה: פול ווליום.

שבוע טוב!

עלמא.

 

כולכם שחקו נא איתי

ווידוי:

אני לא מספיקה.

יש כל כך הרבה מידע ומעט מדי זמן, כל כך הרבה מוזיקה ומעט מדי אצבעות לכתוב איתן. בחור שאני מכירה נכנס כל שבוע לאוזן השלישית וקונה כמה אלבומים, באופן עקבי. הבדיחה הקבועה שלנו היא ש'אתה לא תספיק'. קוואמי כתב שיר על זה, גיאחה רץ כבר כמה שנים בעונג שבת עם זה, ורבים וטובים מקימים תחנות רדיו, בלוגים, ופודקאסטים כדי לנסות לנצח את הזמן. אבל אף אחד לא באמת יכול להספיק לשמוע את כל הדברים הטובים שמציצים בעולם המוזיקה, ולפעמים אני מתייאשת כל כך עד שזה מוציא ממני את כל הסקרנות.

בניגוד להקדמה המדכאת הזאת, העובדה כרגע היא שאני שומעת בממוצע כעשרים אלבומים חדשים כל שבוע, ויותר מזה המוח שלי אוגר אינסוף שמות חדשים שנחים בפינות הזכרון ליום גשום. פתקים צפופים בכל פינה אפשרית, לינקים דחוסים במייל, והרבה מאמץ לזכור לשמוע ולא להזניח. אני סופגת. וזו חוויית הקיום הכי נכונה ובריאה שאני מכירה, לחיות עם פסקול מתמשך.

הרבה זמן לא כתבתי. בין העבודה לחברים להופעות, הפינה הקטנה והנהדרת הזו שבניתי כאן נדחקה הצידה לאפרוריות השכחה. נדחקה והצטמקה עד כדי כך שכמעט נשכחה מראשי ככל שהזמן האיץ והחיים המשיכו. הספקתי לעשות הרבה דברים בחודשים האחרונים, אבל העמודים שנכתבו בבלוג הזה קפאו בזמן והמתינו. ואני רוצה כל כך לכתוב בהם, ורוצה כל כך לשתף אותם עם אנשים אחרים שאוהבים מוזיקה. ואני בעיקר מתגעגעת.

התחילה שנה חדשה, ביונסה ילדה בת בכורה, נפלו טילים על תל אביב, קרח 9 התאחדו, הריאליטי ריהאב סנטר פתחו מקום חדש, והשמיעה שלי עדיין לקויה. אז למה לא בעצם?

אולי לעולם לא אספיק, אבל זה המירוץ הכי טוב שהייתי יכולה לבחור לעצמי. ואני יודעת כבר שלא אנצח את המשחק, אבל לפחות יהיה כיף חיים בדרך.

או בקיצור: היי! בואו לשחק איתי? הנה טעימה מהפוסט הבא:

ממזרים חסרי כבוד

יותר מדי להקות ויותר מדי מוזיקה מטביעה אותי בזמן האחרון, ואני מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים עייפה ועצלה מכדי לשבת מול המסך ולכתוב את מה שאני חושבת על כל המוזיקה הנהדרת הזאת. זה קשה, להיות אדם אחד עם זוג אזניים וכל כך הרבה שפע. אבל מדי פעם אני מתעשתת ומחליטה שהנה- מזה אני לא יכולה להתעלם יותר, והגיע הזמן להושיב רגע בשקט את הטוסיק הזה על הכסא ולטבוע שעתיים בכתיבה.

הייתי השנה בפסטיבל יערות מנשה בפעם השנייה שלי, כשאני באה עם ידע מקדים כבר מהבית. את רוב הלהקות הכרתי, וידעתי כבר פחות או יותר מה אני רוצה לראות. אני מניחה שיש הרבה אנשים שהגיעו לפסטיבל עם ראש פתוח לגבי לאן שהאזניים שלהם ייקחו אותם באותו הרגע, ובדרך גילו דברים מפתיעים ומרגשים. אז חשבתי לי, למה לא להקדיש כמה שורות למוזיקה חדשה שאולי שמעתם או לא שמעתם בפסטיבל (ואולי סתם כי זה תירוץ מעולה להזכיר כמה מדהים פועלו של הפסטיבל- למרות שכולם כבר כתבו עליו, ולכתוב על כמה להקות שוליים שעושות מוזיקה מדהימה) שבהחלט שווה להקדיש לה רגע גם אחרי שקסם היערות התפוגג?

את I Was A Bastard ראיתי לפני כמה זמן בקונטיינר. אין ספק שלשמוע אותם בהקלטה עושה עוול לאנרגיות המדהימות שיש להרכב הזה. הם צמחו מאותו כר בו צמחו Tiny Fingers, הBootsman ו2013, והוכחה יותר טובה היא שהם פשוט עושים מוזיקה מעולה. כמו חבריהם הצפוניים (מה לעזאזל קורה שם?) גם הם חוטאים בגלים אלקטרוניים שמשתלטים על המוח, בגיטרות יללניות וברוקנרול כועס. לכו בדחוף לראות הופעה שלהם (הזדמנות קרובה היא היום!! בשמאן גרוב פסטיבל שמארגנים הריאליטי ריהאב סנטר).

לאי.פי. הבכורה ניתן להאזין (ולהוריד חינמית) בבנדקאמפ.

את Flora לא הספקתי לראות ביערות מנשה, אבל ראיתי אותה פעמיים לפני זה בתמונע ובאוזןבר. מה גם שטחנתי כל דבר אפשרי שהיא העלתה לרשת וזו הזדמנות מצוינת לכתוב עליה. לירון משולם היא בחורה צנומה ומלאת חן שמנגנת על קלידים ועל הלב של המאזין, פופ חלומי ויפהפה. אין שום דבר בינוני או מתייפייף במוזיקה שלה- מלאת עומק ומילים בעלות משקל היא מגישה לנו ברוך ועוטפת בקול היציב הזה שלה.

לאלבום הבכורה ניתן להאזין (ולפרגן כלכלית) בבנדקאמפ.

את Kriminal Project ראיתי לפני שנה לדקה וחצי בערך בלבונטין. הכיר לי אותם חבר שהתעקש שאל לי להפסיד שוב הופעה שלהם אם מזדמנת לי אחת כזאת, ויהי מה. אז ביערות מנשה נדנדתי קשות לחברים לבוא לראות את האירוע המכונן. ואכן, הוא צדק. איזה מוזיקה נהדרת עושה החבורה הזאת- עצובה ושמחה גם יחד בלי חרטות ובלי פשרות. חגיגה רוסית-צוענית עם כבוד לשפה (ולרגע חשבתי על סבתי שהייתה כל כך נהנית מהם), ובעיקר כבוד לתרבות הרוסית. כמה אמיתי וכמה יפה, הלב שלי רקד מבפנים.

לאי.פי ניתן להאזין בסאונדקלאוד.

את Sun Tailor רציתי לראות בהופעה כבר הרבה זמן, בוודאי אחרי ששמעתי את האלבום ולבי יצא אליו אבל לא הזדמן לי. בפסטיבל הספקתי לראות מחצית הופעה וכמה נהדר זה היה. בחור וגיטרה וקול עדין עדין. ישובים על הקרקע ועינינו נישאות אליו, ארנון נאור ליטף את כולנו בחמלה ועשה שהכל יהיה בסדר, לקח אותנו לרגע למקום שקט בו הלב הפועם לא מהסס להתאהב ללא בושה. רגעים של נחת צרופה.

לאלבום ניתן להאזין (ולפרגן כלכלית) בבנדקאמפ.

את לטאות הענק מכוכב הניבירו לא יצא לי לראות עדיין. חפרתי את הבנדקאמפ שלהם עד כלות וכל כך התרגשתי שראיתי שצפויה להם הופעה בפסטיבל, אבל לא הספקתי כיוון שהם הופיעו ב3 בלילה ואחרי תומר יוסף אני התמוטטתי לחלוטין לשינה מעורפלת למדי (חנונית אני, זה נכון). אבל הו בוי, כמה שאני רוצה לראות את הדבר הזה מתרחש על במה. אם טירוף היה מוזיקה (ויש אומרים שזה כך) הלטאות היו הטריפ הכי מפגר ועצבני שיכולתם להכנס לתוכו.

לאלבום ניתן להאזין (ולהוריד חינמית) בבנדקאמפ.

חייבת לציין גם את אבי עדאקי שהרג מצחוק, דניאלה ספקטור החלומית, סיסטם עאלי שהקפיצו את הקהל, ורוצי בובה שנתנו אחלה שואו והיו מבין להקות הרוק הצעירות היחידות בפסטיבל (מה נסגר עם זה? תוסיפו קצת רוק שנה הבאה מה יש?). וכמובן אלקטריק זו להטוטני הגיטרות, דראנק מאשין שדפקו הופעה רוצחת, ומיכל לוטן המשכרת והמקסימה שכבר כתבתי עליהם בעבר.

ותומר יוסף. ברור.

כולי אוזן, חלק ח' ואחרון: תן לי אבן דרך ואדע איך להמשיך

פרק אחרון בהחלט בסדרה החדשה והמרגשת של ראיונות קצרים ואישיים לכבוד יום ההולדת ה25 לחנות האוזן השלישית בתל אביב שקרב ובא בצעדי ענק (מחר מתחילים!!)

במסגרת הראיונות, כמה מן המוזיקאים שיופיעו באירוע משתפים את חווייותיהם וזכרונותיהם האישיים וגם הפחות אישיים לגבי חלקה של האוזן השלישית בחייהם. מסתבר שיש הרבה סיפורים על האוזן, וכמה מתוכם הם לא פחות מאוצר היסטורי (לפחות בעיניי). בכל פרק ישתתף מוזיקאי אחר, ושני כרטיסים לאירוע יוגרלו לאורך כל הסדרה. ההגרלה נגמרה!

הזוכים המאושרים בכרטיס הם תומר ונעמי, מזל טוב! נתראה ביום שישי באוזן.

רוקפור קיימים מאז שאני זוכרת את עצמי. בתחילת גיל ההתבגרות, רגע לפני שהפסקתי לשמוע מוזיקה ישראלית ונפלתי שדודה לרגלי קורט, הייתי שבויה בידיהם (ובידי רוק השוליים שצמח פה), ורגע אחרי שהתחלתי לגלות מחדש כמה מוזיקה נהדרת יש לנו, חזרתי לספוג אותם שוב. מתוך כל הראיונות, זהו הארוך והמעמיק ביותר. והאמת, התרגשתי מאוד.

איסר טננבאום, מתופף הלהקה:

מהי האוזן השלישית בעיניך, מה היא מסמלת ואיזה מקום היא תופסת בתרבות לדעתך?

"האוזן כגוף וכמכלול זה בית. בית לאומנים, להקות, מוזיקאים, במאים צעירים, ואלטרנטיבה למיינסטרים עבור צרכני אומנות ככלל, והמוזיקה והסרטים כפרט. יש שם טעם אישי עם נגישות פיזית ווירטואלית להמון חומרים מקשת של סגנונות וז׳אנרים שאני אוהב או רוצה לאהוב. צרכתי הרבה מהמוכרים שם רק בזכות דעתם האישית. ובכל פעם שהימרתי על הידע של מדעני המוזיקה המנוסים שם, אהבתי.

בית האוזן השלישית הוא גם לטעמי אחד המקומות היחידים מסוגו, בארץ ובעולם, ששם לעצמו לדגל תמיד להתעדכן ולהשתדרג על פי רוח הזמן והטכנולוגיה, תוך שהוא כל הזמן משאיר לעצמו ולנו מקום של כבוד לתקליט הויניל ולקלטת הווידאו.

השם האוזן השלישית מסמל בעיניי את החלק בגופנו שמקשיב ומאזין, האוזן השלישית שחסרה לנו. מישהו שיעזור לנו למקד את ההקשבה שלנו אל הדבר הנכון, האמיתי, המיוחד, החדש והנשכח, מתוך בליל הרעש סביבנו, רעש ששתי אוזניים בריאות יספיקו לנו, לעכל בקושי רב, רק אותו.

אני צריך את האוזן השלישית כדי לדעת מה קורה סביבי שלא שמעתי עליו. את האוזן אני צריך בשביל למצוא תמיד זיכרון וחומרים מהעבר למחשבה על העתיד."

ספר על אלבום משמעותי שקנית שם. האם אי פעם קיבלת המלצה משמעותית מאחד העובדים בחנות?

"פעמים רבות נכנסתי לחנות האוזן השלישית, ללא כל החלטה מבוססת מראש מה אני עומד לקנות. פשוט נכנסתי וביקשתי שימליצו לי על-עיוור. רני ׳הילד׳ הכיר לי את ההרכב הבועט UMPH, שבחיים לא הייתי יודע לקחת מבחירה. אורן ׳האח הגדול׳ הכיר לי את פלאפל אוונגרד האלמותיים והרבה פרוג נשכח, ׳דוד׳ ג׳וזה דחק בי מוזיקת עולם נדירה ואם-כלתום, ׳אבא׳ אלי נתן לי מREM ורובין היצ׳קוק, וברוך (׳האח הקטן׳ מרוקפור – כן, היו זמנים יפים כשעבד בחנות) שידרג לי את כל הביץ׳ בויז, הניל יאנגים והפליימינג ליפס למיניהם.

זכור לי במיוחד היום שבו מיהרתי לחנות האוזן עוד בימיה העליזים בשינקין, וביקשתי את כל אוסף הביטלס שהיה בחנות לקראת מופע קאברים שעמדנו להעלות בבארבי. כמעט כולם נמצאו על המדפים, חוץ משניים אולי נדירים יותר או מבוקשים פחות, אך מיד שלף צחי ׳המדען הראשי׳ עבורי את מחברת ההזמנות. ׳אין בחנות׳ היה אומר. ואם אין אז מזמינים. אהבתי.

אך אולי האלבום המשמעותי ביותר (עבורי) שקניתי באוזן היה האלבום של רוקפור הנושא את תמונת אבי המנוח, בשני עותקים עבור אימי."

חוויה או זכרון חיובי או שלילי מהחנות?

"בפעם הראשונה בה הגעתי לחנות האוזן השלישית בשינקין, הוזמנתי בעצם לסרט. הכניסה היתה אחורית לחנות, והשעה היתה ממש מאוחרת אני זוכר. אנשים הסתובבו בתוך החנות הקטנה וקנו תקליטים, אחרים ישבו על הבר בחוץ בחצר וצפו בסרט קצר שהוקרן על הקיר הלבן של הבניין מתוך מקרן סלילים. הייתי אז בן 17, והדייט שלי בת 18 כבר ידעה איפה דברים קורים בתל אביב. אני לא זוכר כבר את שם הסרט, אבל את האוזן של אז אני זוכר עד היום."

* רוקפור יופיעו בבארבי ביום שבת ה24 לחודש כמופע פותח לרובין היצ'קוק!

תודה לכל המשתתפים הנהדרים בסדרה, על הזמן והנכונות לכתוב (גם אם רק כמה מילים).

ואל תשכחו: לונג וויקנד זה בעצם חמשוש.


כולי אוזן, חלק ז': מה שבטוח שהייתי ילד, ונורית אפשטיין היתה יפה

ממשיכים בסדרה החדשה והמרגשת של ראיונות קצרים ואישיים לכבוד יום ההולדת ה25 לחנות האוזן השלישית בתל אביב שקרב ובא בצעדי ענק.

במסגרת הראיונות, כמה מן המוזיקאים שיופיעו באירוע משתפים את חווייותיהם וזכרונותיהם האישיים וגם הפחות אישיים לגבי חלקה של האוזן השלישית בחייהם. מסתבר שיש הרבה סיפורים על האוזן, וכמה מתוכם הם לא פחות מאוצר היסטורי (לפחות בעיניי). בכל פרק ישתתף מוזיקאי אחר, ושני כרטיסים לאירוע יוגרלו לאורך כל הסדרה. ההגרלה נגמרה. (נתראה שם בכל זאת?)

גדלתי על מוניקה סקס ולנצח יהיה להם מקום בלב המתבגר שלי. את האלבום 'פצעים ונשיקות' שמעתי לראשונה בכיתה ו' אחרי שמצאתי אותו זרוק ויתום מקופסא בארון הדיסקים של אחי הגדול. זה דרש ממני להקשיב כפליים ללא חוברת המילים. יכול מאוד להיות שבגלל המקרה הזה סיגלתי לי את טקס ההאזנה לאלבום ללא החוברת קודם. רק להקשיב בעיניים עצומות.

יהלי סובול, סולן הלהקה:

מהי האוזן השלישית בעיניך? מה היא מסמלת? או איזה מקום היא תופסת בתרבות לדעתך?

"האוזן השלישית בשבילי היא משרד החינוך. למשפחה שלי יש מנוי בספריית הוידאו מאז שאני בן עשר בערך, חלק די גדול מהאמנות ששמעתי וראיתי בחיי הגיע אלי דרך האוזן."

ספר על אלבום משמעותי שקנית שם, האם אי פעם הייתה המלצה של הזבנים שהייתה משמעותית?

"אלבום משמעותי שקניתי באוזן – the natural bridge של ה silver jews
דייויד ברמן סולן הלהקה, הוא אחד האמנים האהובים עלי, אני עוקב אחריו באדיקות ויש לו דרך אגב בלוג מצויין mentholmountains ששוה להיכנס אליו. הייתה תקופה שפשוט סמכתי על אורן אדר בורלא הגדול שיקצר לי את הדרך לאלבומים הטובים שיצאו. בין ההמלצות שלו שזכורות לי לטובה, אלבום שליווה אותי הרבה זמן the delgados – the great easter"

חוויה או זכרון חיובי או שלילי מהחנות?

"זכרון מיוחד מהחנות – בשנת 96 חיממנו את סוניק יות בסינרמה. הביאו אותנו לפגוש אותם במסיבת עיתונאים, ואיך שהיא נגמרה טרסטון מור שהוא אספן תקליטים שאל אותנו אם יש חנות תקליטים טובה שאנחנו יכולים להמליץ לו עליה. לקחנו אותו ואת סטיב שלי לאוזן בשינקין. זה היה די משעשע, היו שם כמה פרצופים אלטרנטיבים שרצו למות באותו רגע כשראו את מוניקה סקס המיינסטרימית נכנסת עם אלוהים לאוזן. הוא חיטט באלבומים ישראלים ושאל אם יש לי המלצה, הצעתי לו את זקני צפת הראשון, הוא היסס רגע ובחר אלבום אחר – של רמי קליינשטיין."

* מוניקה סקס יופיעו ביום חמישי ה22 לחודש באוזןבר לאחר ההופעה של רובין היצ'קוק!

ואל תשכחו: לונג וויקנד זה בעצם חמשוש.