איך זה שאני עוד כאן

יש שיח מתמשך על הטובות והרעות של הרשתות החברתיות. בלי להכנס לעובי הקורה בדיון הזה, אגיד שאני מאוד שמחה על היכולת ליצור קשר עם מוזיקאי עלום (או מוכר) אי שם ולהצליח להודות לו אישית (עד כמה שאינטרנט זה אישי) על מה שהמוזיקה שלו עושה לי. לפעמים זה כמעט אירוני כמה המוזיקאי הזה קרוב אליי בעצם.

 

 

קרה לי יום אחד לפני איזה שנה שפתאום בשיטוטיי האינסופיים מצאתי את אדם כהן. מכירים את זה שמוזיקה היא נס? שאתם נחשפים לגילוי שפשוט לא מרפה מכם? איזה נס זה שערימה של צלילים שאי אפשר להרגיש אותם או לחוש בהם, גלים של קול שמבחינת קיומם בעולם הם בעלי צורה כמו הרוח, רק האוזניים אומרות לנו שהם שם, כמו העלים שזזים על העץ שמיידעים אותנו שאיזשהו כוח בלתי נראה משחק בהם. ואיכשהו משהו בחיבור הבלתי נראה הזה – תו ועוד תו, מצליחים לעורר בנו מחשבות, רגשות, ותגובות פיזיות. איך אפשר לקרוא לדבר כזה אם לא בנדושות מחרידה- קסם?

 

 

משהו במוזיקה של אדם מצמצם לחלוטין את כל מה שציינתי מקודם, וכשאני אומרת מצמצם אני מתכוונת לכך שהיא כמו גלעין. היא כל כך קטנה ונחבאת אל הכלים, ועדיין אם תביטו מקרוב תוכלו לראות את תווי הפנים הצנועות שלה ואת הסיפור השלם שהיא מסתירה. אדם כהן פותח לנו עולם של חשיכה ועירום ומנורה אחת קטנה שמאירה את חלל החדר ומטילה צללים על הקירות, ועל שיפולי הגוף החשוף. אלומה שעוזרת לנו לזכור שעירום זה גם דבר יפה ומקרב ואינטימי, ושחשיכה היא גם שמיים מכוסים שמיכה של גלקסיות רחוקות ועולם פרוש ומלא חלומות.

 

 

הוא בורר את המילים ובוחר במדויקות שביניהן כדי לשרטט בקווים דקים וברגישות קנאית חוסר בטחון, משאלה, בדידות, או המיית לב. כמה קשה לשרטט המיית לב. והמילים האלו, המילים הכל כך פנימיות וסודיות שנמצאות אצל כל אחד, ושייכות לכולנו יחד, פתאום נשמעות והופכות לאמת. הן אמת צרופה של רגע אחד מזוקק ורוטט ואנושי. והן עבות בשר וכבדות משקל ובאותה נשימה עדינות ולוטפות ומזמינות, ובהינד עפעף מייסרות את הנפש.

נדמה לפעמים שמוזיקאים מסוימים, יותר מאשר היותם מוזיקאים- הם חייטים או סנדלרים. עובדי עבודת יד כלשהי איטית ומתישה, שאוספים חומרים שונים וטווים איתם איזשהו פלא קטן. מחווה נדירה של עליונות אנושית. כמו שחוטים ומחט ואצבעות זהירות יודעים ליצור יחד בד, משהו חדש שלא היה קיים לפני כן, כך גם אדם משתמש בכל כלי שיש ברשותו, מילים, לחן, ידיים ומיתרי קול כדי להדליק זיקוקים קטנים של אש, של חדווה קיומית, של בערת חיים. בערת חיים שנבראת מסך החלקים השרופים, שהופכת לנס קטן של כנות בתוך געש של עולם משתולל.

 

 

סיפור אישי קטן: כשראיתי לראשונה את השם הזה חשבתי שאני מכירה אדם כהן אחד, מגלגול קודם של החיים של שנינו, אבל הייתי מסופקת אם אכן זה אותו אדם. סקרנותי הרבה דחפה אותי למצוא אותו בפייסבוק. והנה, הבחור המקסים והמשונה שהכרתי בשנות התיכון עוד כשעיטרו את ראשו ראסטות עגולות והתגלגלנו אחד לתוך החיים של השני מפעם לפעם, נוגעים-לא נוגעים, פתאום שוב מבליח לחיי בדרך חדשה כלשהי.

משהו יפה כל כך שהוא אמר לי כשדיברנו על המוזיקה שלו, מזכיר לי כמה דרך הלכנו מאז אותו היום בו הכרנו, כמה הרחקנו. כמה משאלותינו משותפות, וכמה דרך כולנו הולכים כדי למצוא את שליבנו חפץ בו: "את הכל אני עושה בשביל אישתי העתידית, החברה האנושית הפשוטה, שתקרא ותקשיב ותבוא להגיד 'שלום' סוף סוף, יום אחד."

 

הנה מונחת לפניי ולפניכם יצירתו של נווד אחד ששר, מנגן, ומלחין את מסע החיפוש המרתק והמשוגע שלו. הרצון לאהוב, הצורך להיות נאהב, המאבק להכיל, היכולת לנשום. נימי נימיו של עולם אישי ונסתר שמתגלה לנו ומזדכך לנו בכל שמיעה, ולא גורע לרגע. מצבת זכרון של מי שאנחנו ומי שנהיה, ומי שחלמנו להיות.

אני חושבת שאני מרשה לעצמי להגיד שאלבום הבכורה של אדם כהן 'בין רעש לקול' הוא לא פחות מיצירת מופת. לא יצירת מופת מהסוג של פרסים ודגלים והילולה ברחובות, אלא ניצחון יחיד ופרטי של הרוח שמשחקת בעלים, של האוקיינוס הבלתי נראה. זהו זיכוך יוצא דופן של קיום, וככזה הוא גם משמש כתרופה לקיום הזה. כי מאז ומתמיד מוזיקה נתנה תשובה והיוותה מרפא, וזה כל מה שאנחנו מחפשים בעצם לא?

 

אתם יכולים לרכוש ולתמוך, וכמובן להאזין לשני האלבומים שהוציא עד כה במלואם בבנדקמפ: אלבום הבכורה 'בין רעש לקול', והאלבום השני 'ריקוד' שיצא לפני כחודש.

אשאיר אתכם עם שיר חדש שיצא אתמול:

 

 

שבת שקטה לכולם.

חיבוק צלעות

אני חושבת שאף פעם לא כתבתי על מוזיקה אלקטרונית. מנסה להזכר ולא צץ לי כלום ממגירות הזכרון הקטנות של המוח, וזה מאוד מוזר כי אני שומעת אותה המון. הגיע הזמן לתת לה רגע.

אולי בתור התחלה ניגע במשהו שכן תופס תאוצה והכרה. אני די בטוחה שכולכם שמעתם את השם Purity Ring מתישהו בשנה האחרונה. וזה מצחיק, כי הרכב כזה נוגע לי במקום הרגיש של 'אני הכרתי אותם קודם!' והקנאות הקטנה והנסתרת הזו שלכל אחד מאנשי חקר המוזיקה יש במקום נסתר בתוכו- שמצד אחד רוצה נורא להכיר לעולם את הדבר המדהים הזה שהוא מצא איפשהו במעביי האינטרנט ומצד שני נורא רוצה שיהיה לו את הקרדיט האבסולוטי על להיות הראשון שגילה אותם. ואני יודעת שאתם בטח אומרים לעצמכם 'לא אני', אבל כולנו מחמיצים פנים מעט כשמשהו שאנחנו חושבים שהוא פנינה חבויה פתאום מגיע לרדיו ומחרבן לנו את כל הייחודיות שבחוצפתינו סיגלנו לעצמנו.

 

 

במקרה של Purity Ring הבנתי שהם נחלת הכלל כשאלבום הבכורה הגיע דרך מפיצים בארץ ולא דרך הזמנה עצמאית מחו"ל. בתור אחת שלא שומעת רדיו, ידוע לי שזה החותם הוודאי לכך שהמוזיקה הזאת הולכת להיות משודרת בכל מקום אפשרי ולהפוך ללהיט התורן הבא. יותר מזה, אני חושבת שיש הרבה אנשים שחולקים איתי את הפחד מהלעיסה הבלתי נגמרת של גלגל"צ, והרידוד המוזיקלי שהם עלולים לעשות למוזיקאים לא רעים בכלל, ובלי קשר או עם קשר לתעשיית המוזיקה בארץ יש קונפליקט בעייתי מאוד בין הרצון להשמע ולהגיע ליותר קהל, לבין המאיסות שאורבת בבמה הספציפית הזאת.

אבל עזבו אתכם מדיונים פוליטיים על מיינסטרים, בואו נתעסק קצת במוזיקה.

 

 

בצמד המעולה הזה חברים מייגן ג'יימס וקורין רודיק הקנדים והצעירים להחריד. עוד לא עבר חצי יובל מאז שנולדו וכבר הספיקו להופיע ברחבי העולם בפסטיבלים בינלאומיים, להוציא אלבום בכורה מעולה תחת לייבל משמעותי, ולסמן טריטוריה מלכותית בסצינת האלטרנטיב פופ העולמית.

זכיתי לראות אותם בפסטיבל פרימוורה האחרון בברצלונה: בחורה מתוקה ועדינה עם קול יפהפה ונוכחות בימתית צנועה ונער צנום שמנגן על מקלדות סופר מגניבות דמויות מנורות.

 

 

זו הייתה אחת ההופעות המהנות שהייתי בהן. מייגן הייתה חיננית וחייכנית, והתמסרה למוזיקה לחלוטין. ברגע שהתחילה לשיר נתנה לעצמה להשתחרר ולהעלם אל תוך הצלילים, אבל הדבר שמשך אותי בה היתה בעיקר העובדה שהיא הייתה כל כך בתולית בתקשורת שלה עם הקהל, כאילו עוד לא הפנימה שהיא על הבמה ולא ביניהם. לעומתה, קורין נחבא מאחור אבל באותה עת הפגין בטחון וקרירות של אדם שעסוק בעבודתו. הם סיפקו את הסחורה לחלוטין והשילוב בין השניים האלה היה מרתק.

בכלל, מרשים למצוא כזה מוצר איכותי ומלוטש היטב, עם הפקה מדויקת וסאונד כל כך נקי וחלק, מילדים שזה עתה דרכו רגלם בתוך עולם המוזיקה. השניים האלה מספרים סיפורי בלהות וחלומות אבודים מהילדות, אגדות על פחדים של הבטן ותקוות של הלב, ומייצרים מלודיות שאפתניות שלא מתיימרות להיות משהו אחר מלבד פופ אלקטרוני מושלם. הביטים ממוקססים ברובם מקולה של ג'יימס ומשמרים אווירה מרחפת מעט, עתירת באסים ומורכבת לעיתים, ולפעמים מלאת תמימות ואפילה להחריד בבת אחת.

 

 

איזה קול יש לה, איזה כיף להאזין ליופי הזה.

אתם יכולים להתעדכן באתר שלהם, ואני ממליצה לכם מאוד לרכוש את האלבום הזה. אין בו שיר אחד פחות ממעולה. הוא לא מצליח להמאיס עצמו לרגע, מסוג האלבומים שהאוזן מתענגת עליהם כמו על שוקולד.