תגית: אלבום

רק למסור מבטי לשמיים

אין לי שמץ של מושג איך התחילה ההכרות שלי עם אביב נוימן. איפשהו דרך סמטת פחם-עשן הזמן-לבונטין 7 השם שלו צף אצלי מדי פעם. מקריות היא משהו שתמיד מוטל בספק בעיניי, אבל חיבור של אנשים דרך מוזיקה לעולם לא. מה שאני כן יכולה להגיד זה שאת המוזיקה שלו שמעתי הרבה אחרי שכבר חיבבתי קצת את הבחור: ילד-גבר עם שיער זהב ועיניים טובות, שכל מבוקשו בחיים הוא לצלול פנימה אל המוזיקה, ללמוד ממנה ולרפא איתה את חולות היום יום.

 

 

לא פעם הודיתי שיש לי משהו עם זעקת הלב השבור. מוזיקאים שיורקים את האמת שלהם על דף, בונים את עצמם מחדש עם מוזיקה ומנסים להתמודד דרכה עם העולם, תמיד מצאו את דרכם עמוק אל חדרי הלב שלי. מהסיבה הפשוטה שמעבר להערכה שאני רוכשת למוזיקה טובה, יש הדרת כבוד בלתי ניתנת לערעור למוזיקה שאני מאמינה לה. לצלילים גסים של רגש. ואביב הוא הר געש של רגש וכנות.

הוא נולד וגדל בבאר שבע, לזוג אמנים – פסלת ואמן יודאיקה, שדאגו להשמיע לו מוזיקה קלאסית בינקותו. ילד פרח שכזה שהוקף ביצירה מאז שהוא מכיר את עצמו, ורק אחרי הצבא הוא הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה בעקבות מקרה נהדר שקרה לו:

"ערב אחד אחרי שהשתחררתי מהצבא יצאתי עם חברים לנגן באנדרטה מהדהדת בראש הר מחוץ לבאר שבע. בסוף הניגונים נשארתי לבד עם גיטרה בתוך הכיפה ונגנתי שיר שכתבתי לעצמי.
בזמן שאני מנגן בתוך הצליל המהדהד של האנדרטה, שמעתי בראשי את התפקידים, את המלודיות שצריכות להיות בשיר הזה ובמוזיקה שלי בכלל.
לקח לי זמן להבין שאני לא רק שומע את זה בראשי, שבחורה שלא הכרתי אז – שני ולמן – נכנסה לכיפה של האנדרטה והתחילה לשיר מאחורי גבי.
השיר הזה היה "אלף פעם" ואחריו נוספו עוד ועוד שירים שהניצוץ שלהם ניצת אז באנדרטה. או בעצם בכל חיי עד אז."
 

לא יכולתי לספר את זה יותר יפה. המדבר הזה ניכר במוזיקה של אביב, מוליך אותה לטפס מעל הסלעים והאבנים, למעוד את הלילות השיכורים, לצאת לחקור את המיית הלב המחפש במדבריות החול שטופות השמש.

 

 

והוא מחפש. מחפש כל דבר שיכול לנחם מעט את הראש העמוס, את הכתפיים הכורעות. אלבום הבכורה של אביב נוימן נקרא 'דוד', ואפשר בקלות להצביע על פרשנויותיו: דוד זהו שמו של אביו, או דוד המלך שהיה גם הוא מוזיקאי אדמוני. אבל מכולם אני חושבת שזהו פשוט ערכו של השם התנכ"י הזה, המושרש כל כך בתפיסה התרבותית שלנו, שמסמל אדם פשוט שמנסה לאחוז בחוזקה במשקל הכבד שהוטל עליו, ולהצליח לשאת אותו למרות צניעות מידותיו. דוד הוא מסעו העייף והנחוש של אדם אחד אל המלוכה שראויה לו, אל הנחת והנחלה, אל נשימת הרווחה שכולנו מייחלים לה בסופו של המירוץ הזה.

 

 

אלבום הבכורה הזה הוא אחד מהאלבומים היותר מרגשים ששמעתי בעברית לאחרונה. יותר מלהשתפך על התכווצויות בלבי או דמעות בעיניי, אומר שמכלול היצירה שלו היא לא פחות מחתיכת נשמה שהוא אורז בתוך קופסת קרטון ומגיש לכל בעל אוזניים לשמוע. וככזאת, היא מורכבת, ורגישה, ואכזרית, ועשירה ומלאת רבדים. ואין משהו שאני יותר אוהבת במוזיקה כשמגלים אותה כל פעם מחדש, או שהיא מגלה בנו כל פעם דברים מחדש. וכמו מוזיקאים אחרים שכתבתי בשבחם- גם אביב כותב את כל מה שאני וכל מה שאתם, בלי לפחד מהעירום שלו עצמו.

הוא לא איזה זמר מדהים עם קול משכר, וזו ממש לא מגרעה. הקול שלו כל כך נא ואמיתי שיש בו אנושיות בשר ודם. לא מעודן ולא בהכרח רך, אלא משהו בו רועד ושביר וחסר הגנות לחלוטין, ושם נמצא כל הקסם: ברטט הזה, הלא מחונך, הלא מקצועי, הלא מזוייף. הרטט הזה של הלב הפועם, של המילים הכנות, של הבטן הרעבה, של החול בנעליים.

 

 

אביב נוימן הוא מהמוזיקאים ששרים את הרגשות של כולנו החוצה, את הסיפורים הקטנים והחשוכים שאנחנו שומרים בסוד. הוא מהמוזיקאים האלה שגורמים לנו ולפחדים שלנו להרגיש טיפה יותר בבית. להיות טיפה יותר בשקט עם עצמנו.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש חלום קטן לראות אותו שר את הלב החשוף הזה שלו על במה. ביום שבת ה16 לחודש הזה הוא יופיע במועדון האזור בתל אביב בהופעת השקה לכבוד צאת האלבום, ולרגל המאורע אנחנו נחלק לכם גם כרטיס זוגי וגם אלבום! ההגרלה תמשך עד יום רביעי ומי שרוצה להשתתף יכול לשלוח מייל עם הכותרת 'כרטיס/אלבום'. הזוכים יקבלו מייל ביום רביעי עם כל הפרטים.

עד אז, תשמעו את האלבום הזה. תנו לעצמכם להעלם רגע אל תאטרון החולות של הילד בעל שיער הזהב. לצלול אל הדיונות.

נתראה בשבת?

מודעות פרסומת

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?

מה עשיתי מהחיים

שלומות! בוקר מרגש במיוחד מתחילים במשחקי מחבואים: אז הגעתם אליי כחלק מ'חפש את המטמון' של רני שחר בו תרכיבו פאזל של שירים מתוך אלבום הבכורה המתקרב שלו. איזה נחמד זה.

את רני הכרתי בעקבות מייל שנשלח אליי, והתאהבתי ישר. מלבד העובדה שהוא מנגן בפסנתר ומנהל איתו מערכת יחסים אדוקה (שכשלעצמה כבר נותנת לו נקודת פתיחה טובה אצלי), הוא כותב מילים חשופות ופצועות על הלב השביר שלו. כן כן, אני יודעת מה אתם חושבים, עוד סינגר-סונגרייטר מתוסכל שממרר על אהבות נכזבות. אבל ברני יש יותר מזה: מעבר להתעסקות שלו ב'אני' הוא לא מפחד לגעת ב'אנחנו', הוא מצביע ישירות על הלב השבור של כולנו, מנתח אותנו דק-דק, רושם אותנו בנאמנות ופורק תסכול ששייך לכולנו- אם זה במערכות יחסים, בבטחון עצמי, בתפיסה חברתית, או במירוץ אחרי ____ (השלימו את החסר) והכל מתובל בהרבה ביקורת עצמית נוקבת ובמילים חדות וחסרות התיימרות.

כחלק מהפאזל המוזיקלי שהרכבנו בשבילכם תוכלו לאסוף שיר בכל תחנה בדרך! בתחנה הזו תוכלו לשמוע ולהוריד את 'מה עשיתי מהחיים':

כמה מילים של רני על 'מה עשיתי מהחיים':

"גדול יותר מהחשש מפני חרטה אפשרית על דברים שעשיתי, הוא החשש שאתחרט על מה שלא הספקתי לעשות. 'מה עשיתי מהחיים' הוא אחד מאותם שירים שלי שלא נכתבו ביום אחד. הסתובבתי עם התחושה של השיר במשך מספר חודשים, אוסף שורה לשורה, חוויה לחוויה."


(כאן תוכלו להוריד את השיר ישירות אליכם)

אלבום הבכורה 'אל תחזרי' עתיד לצאת בקרוב תחת הפקתו המופלאה של יהוא ירון, ואני מצפה ומחכה בסבלנות אין קץ.

שלושה שירים נוספים תוכלו למצוא אצל החברים אפרכסת, בבלוג של יובל אראל, ובעמוד הפייסבוק של רני.

רני שחר יופיע בפסטיבל הפסנתר האגדי ב25 לנובמבר. הופעת השקה חגיגית לאלבום הבכורה תתקיים ב29 לדצמבר באוזןבר. אני שם, בואו גם אתם.

גשם מלוכלך

איזה כיף זה בעולם האינטרנטי החדש הזה בו מוזיקאים משתפים את המוזיקה שלהם דרך המחשב ככה בפשטות ובכנות. אחד הדברים שלמדתי להתרגש מהם, הוא העובדה שאני יכולה לאהוב אלבום הרבה לפני שאני מחזיקה אותו פיזית בידיים שלי. שאני יכולה לשמוע אותו אינספור פעמים במחשב שלי, באוזניות הענקיות ולהתאהב בו באינטימיות של החדר שלי גם בלי הטקס הכה אהוב עליי של פתיחת העטיפה והנחת הדיסק בתוך המערכת. אני יכולה ביום יציאת האלבום, או יום אחר כך כבר לשמוע אותו באוזניים בלי לחכות שהוא יגיע לחנות שבועיים מאוחר יותר. איזה יופי זה.

יותר מכך, אם יש משהו שמרגש אותי אלה מוזיקאים שנותנים לי לשמוע את המוזיקה שלהם כי הם רוצים בזה (לא כמו הרבה מחבריי שרצים לאתרי אלבומים חדשים ומורידים כל דבר אפשרי בהתנפלות צרכנית איומה ונוראה, בלי לתת לדברים לשקוע בתוכם), כי הם יודעים שיש מי שמקשיב באשר הם עושים מוזיקה. יש מי שיחכה בסבלנות אין קץ לרגע בו אפשר להניח את העולם בצד רגע, ולתת ללב לשקוע עמוק בנהרות מלודיים שוצפים:

שיר הנושא Ashes & Fire:

החודש ריאן אדמס עשה זאת שוב: פרסם את אלבומו החדש להאזנה מלאה באינטרנט שבועיים לפני תאריך היציאה הרשמי שלו, סתם ככה כי הוא יכול. יש לי עניין איתו מעבר למוזיקה שהוא עושה, שמפעימה אותי: הוא כל הזמן מתקשר. כל פיסת צליל שמופקת תחת ידיו הוא נותן לנו לשמוע, כל תהליך מוזיקלי שמגיע לבשלות משותף יחד איתנו באופן נטול אינטרסים. ויש משהו כל כך יפה, כל כך פגיע וחשוף בלפתוח את עצמך החוצה באופן הכי מלא שיש שגורם לי להעריך אותו כיוצר מעבר למוזיקה.

אז רגע לפני שהאלבום היפהפה Ashes & Fire הגיע לחנויות, ריאן כבר שיתף אותו איתנו, ואיזה חסד נהדר זה. החורף כבר מגיע אלינו בצעדים קטנטנים והאלבום ספוג המים הזה כבר מביא לנו את ריח הגשם עם הרוח הקרירה והעננים ששוחים להם בשמיים.

פופי ככל שיהיה, מלודי להחריד, ודרומי כמעט מדי: הכל תופס אצלו. כי כשריאן אדמס שר, אני מאמינה לקול שלו ולגיטרה שלא נפרדת ממנו כבר שנים. והוא מספר לי סיפורים על בתים שנבנו מאהבה והפכו למשחקי מחבואים, ועל דמעות שמציפות את העולם ומטביעות את בוכיהן ואני עוצמת עיניים ורואה את הסיפורים האלה קמים לחיים, כל פעם מחדש. וכשריאן אומר לאהובתו (בכמעט כל שיר בערך) שתישאר איתו, שתהיה כאן לרגע, שתחזור אליו הביתה- אני יודעת שהוא מתכוון גם אלינו המאזינים. הוא קורא לנו מאי שם, דוחק בנו ממרחק לחזור אל חיק הצלילים, אל שדות של הרמוניות מלטפות, אל העיניים העצומות והלב המתרגש.

Come Home:

יש משהו בקול שלו שתמיד משרה בי שלווה. גם כשהקול הזה זועם את כאבי הגדילה, ושברוני הלב, גם אז הוא נותן בי איזשהו אי של שלום. משהו ביצירה שלו כל כך שלם, כנה ונכון שאין איך להרגיש אחרת מלבד פשוט להיות קיים ובסדר עם זה. ריאן אדמס הוא המסיח. הוא יודע להעלים ממני את כל הקורה מסביב ולשים אותי לרגע בתוך קפסולה שאין כניסה אליה, להסיח אותי מכל דבר תפל ויומיומי ולמקד אותי מחדש בעיקר. במוזיקה.

ועכשיו, אחרי שהסטתי מספיק את המחשבה ממה שהתכנסנו לכבודו, הנה מונח לפניכם האלבום החדש של ריאן אדמס להאזנה מלאה ויותר מכך לא אוסיף:

ואני כל כך אלך איתו עד לקצה עולם התווים. פשוט כך.

עלמא.

גופים חמים בתנועה

כן כן אני יודעת, עוד לא קניתי את ספנסר ב' ולכן אני מתקשה לכתוב בזמן האחרון. אבל, תראו מה קרה עכשיו! ממש הרגע בטעות הכרתי הרכב חדש ונהדר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא משתפכת עליהם אינסוף במיידי. אז הנה זה קורה.

Hot Bodies In Motion או בקיצור HBIM הם הרכב של ארבעה בנים מסיאטל שמנגנים ביחד כמעט יומיים וחצי או בקיצור, לא הרבה זמן. בן קרסון הסולן לומד רפואת ילדים כשהוא לא שר, זאק פלוארי הבסיסט הוא חיית פרויקטים מוזיקליים ומנגן בכל מקום אפשרי, סקוט פול ג'ונסון הגיטריסט בונה ומוכר גיטרות למחייתו, וטים לופרסטו המתופף מחזיק כרגע הכי הרבה וותק בהתעסקות במוזיקה (הוא היחיד שהיה בלהקה לפני).

זה ככה קצת על רגל אחת (כי אין עליהם כלום בשומקום) בואו תשמעו משהו לפני שנמשיך:

השיר המעולה הזה הוא שיר הנושא והסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של ההרכב שנקרא Old Habits ויצא בינואר השנה. החבורה הנהדרת הזאת מביאה את הבלוז רוק של פעם בטעם עדכני, קצת כמו מה שהבלאק קיז המופלאים עושים (רק בניחוח יותר פופי) – סנכרון כזה של משהו מוכר וקלאסי לכאן ועכשיו, להביא את כל היסודות הידועים ולתבל אותם מחדש: למרות שהקול של בן לפעמים נע בין הבחור עם האוקטבות המוגזמות ממארון פייב אל הסולן של קינגז אוף ליאון זה עדיין תופס פשוט כי יושב עליו מספיק גרוב כדי להתחמק מההשוואה הדי מביכה הזאת:

גם אתם חשבתם שמלוכלך יושב עליו יותר טוב? גם אני. החברים האלה עושים אחלה מוזיקה, ואין ספק שהם בשיאם כשהם נשמעים יותר כמו להקת גאראז' מטונפת ולא כמו להקת שירים-רגישים-לבנות-בתיכון, אבל, מה לעשות: אמריקאים הם עם מטומטם. לכן יש בהחלט איזה שיר או שניים באלבום ששוכחים אינטילגנציה מוזיקלית מהי, ופונים יותר אל גילאי הטיפש עשרה. אכן טיפשי. לכו תסבירו להם שבלדות מלודיות הרבה פחות מעניינות, או יותר נכון לכו תסבירו את זה לנערות שטופות הורמונים שחושבות שכל העולם שונא אותן ורק בן קרסון מבין אותן.

הנה שיר שתפס אותי מהרגע הראשון, ואם לא שיר הנושא הבאמת חסר-יכולת-התעלות, ללא ספק היה האהוב עליי באלבום:

סטיבי וונדר היה מתגאה: כמה סול וגרוב, איזה יופי זה! אין, אני סאקרית של גיטרות ואינני מתביישת להודות בכך. יום יבוא ואתחתן עם אחת.

אז יש לנו ארבעה ילדודס מוכשרים ברמות, שעושים מוזיקה מעולה וכל מה שנותר זה רק להסביר להם שהם חייבים יותר צחנה וטינופת במוזיקה שלהם והם מסודרים. אז הנה כל הדרכים להגיד להם את זה: פייסבוק, טוויטר, ואפילו  אתר חביב למדי (עם כמה ג'אמים אדירים שצולמו והועלו). יאללה תפציצו בהם.

ורגע לפני סיום: פה אתם יכולים לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו תמורת 6 דולרים חדשים. לא רע בכלל.

נפרד עם ביצוע מעולה מתוך הופעה איזוטרית לחלוטין:

אחלה המשך לשבוע ילדים, בקרוב רשומה חדשה ומדליקה בנושא קצת יותר מקומי. הפתעות הפתעות!

עלמא

אום-לה-לה פא-פא-דה-פאם

את אומללה ראיתי פעם ראשונה באיזה הופעה מקרית בתל אביב. אני לא זוכרת איפה זה היה אפילו, אבל את החבורה הזאת לא יכולתי לשכוח. ערימות הכריזמה, ההומור העצמי והקהל המשולהב נחרתו לי בצורה חמורה בזכרון.

ברגע הקרוב ביותר שהגעתי למחשב רצתי לחפש מי המופלאים האלה. הגעתי למלא סרטוני יוטיוב מהופעות באיכות שלא הייתה מביישת פלאפון נוקיה ישן עם מסך ירוק. בקיצור- לא משהו בכלל. חיכיתי הרבה זמן שיצא להם משהו מוקלט, כדי שהם לא יישכחו לי בין בליל הלהקות הצעירות הרבות שצובאות את אזניי במוזיקה המקומית.

השיר הראשון שנתקע לי במוח מאותה הופעה (והאהוב עליי עד היום מכל השירים שלהם) הוא My PDF Files שיצא כסינגל השני שלהם. לפני שהיה לו שם רשמי הוא נקרא בפי 'השיר הזה עם הPDF' (ודאגתי להשמיעו לכל חבר עם אוזניים) שפשוט העיף לי את הראש ושעשע אותי באותה מידה שהוא העציב אותי:

כמויות הציניות שפושה בשירים שלהם לא חוסכת מאיתנו אמיתות כאובות מהשתעבדות האדם בעולם המודרני: תרבות צריכה חונקת, אידאל יופי בלתי מושג, הגדרת ייחודיות ה'אני' החמקמקה, צמצום מושג המציאות אל תוך צג המחשב, קהות חושים, ניכור, וחוסר סיפוק מתמשך. My PDF Files הוא נושא הדגל במצעד הפזמונים המעולים שלהם: אל תטעו- לא מדובר פה בשירים, מדובר בפזמונים קצביים ומהוקצעים שעצם ההמשגה שלהם ככאלה לא מורידה מערכם בשום צורה. אומללה לא מתביישים לעשות מוזיקה בועטת, חדה, מזיזת איברים ומלאת ביקורת עצמית ואומללות קיומית, בלי להתבייש או להסס.

הסאונד שלהם מורכב מרבדים של גיטרות, תופים מדויקים וצלילי אייטיז אופייניים- משהו בין סינתי במשבר גיל העשרה, למיס פקמן על טריפים: בקיצור, זה עובד רצח. לא פעם הם גורמים לי לחשוב על להקות מעולות כמו וומפייר וויקנד או טי.וי און דה רדיו, ועל העובדה שהם לא נשמעים כמו שום דבר שיצא מהארץ, בעיקר בגלל הסאונד הכל כך חו"לי שלהם והמבטא הספק בריטי-ספק ברוקלינאי של ג'וזף הסולן.

הנה הקליפ Please שיצא כסינגל הראשון:

אומללה היא להקה ירושלמית המורכבת מחמישה חברים: ג'וזף ליימון על שירה, יובל גורן על בס, אוראל תמוז על גיטרה, ניר יצקן על קלידים, ועומרי בלאו על תופים. הם לא מזמן השתתפו בGlobal Battle Of The Bands או בקיצור- GBOB, תחרות בינלאומית למציאת להקות צעירות ומצליחות מרחבי העולם לקידום פריצתן מחוץ לגבולות המקומיים. אומללה אמנם לא זכו, אבל הגיעו לגמר המכובד לא פחות שהתקיים בלונדון.

בהתאם למוזיקה שהם עושים, גם התדמית שלהם כמוזיקאים היא עניינית, מקצועית ואסתטית. לא פעם היינו מדברים על העובדה שסקיני וחולצות פסים הן סממן קבוע בלבוש הלהקה, שהופעות שלהם תמיד בעלות רף סאונד גבוה ונוכחות בימתית חזקה, ואיך אפשר שלא להזכיר את בובת המין המתנפחת שמתארחת אצלם קבוע.

ביום חמישי הקרוב- ה4.8, ייצא לאוויר העולם אלבום הבכורה ותתקיים בבארבי הופעת השקה חגיגית ומרגשת. האלבום נקרא Stand Go Show Shout, בהחלט שם שמסכם בתוכו את פועלה של הלהקה. לכבוד המאורע המרשים והמשמח אנחנו מחלקים כרטיס זוגי להופעה ושני אלבומים! איזה תפנוקים לשבת, פשוט נחת. כל שנדרש מכם לעשות הוא לשלוח מייל אליי עם הכותרת הפשוטה- 'אומללה כרטיס'/'אומללה אלבום', ולהכנס להגרלה! אלון, דניאל וערן זכו בכרטיס זוגי ושני אלבומים! מזל טוב חברים, תהנו!

כמה מילים על האלבום: שמעתי אותו במשך שלוש שעות ברצף, ונשאלת השאלה אם זה עניין של סיבולת שמע או עניין של איכות- נראה לי שנלך על האיכות. מילים שנונות וסאונד רקיד ומורכב במקביל, איזושהי התכה של כלים וסגנונות מוזיקליים שונים שיוצרת משהו ייחודי ומפתיע: כן, יש מימד של הפתעה במוזיקה של אומללה, מעבר חד בין סאונד אייטיז מובהק, לרוק, לאלקטרוני, וכל זה באותה רצועה, התעסקות בנושאים ספק חברתיים ספק אישיים, ובעיקר הרבה הרבה כיף מוזיקלי טהור. האלבום עומד כאבן פינה מרשימה ללהקה צעירה שכזאת, נקודת פתיחה עם רף גבוה שיכולה בקלות להציב אותה בראש ההרכבים הישראליים המעולים שאנחנו מייצאים לחו"ל.

הופעות שלהם הן שואו מוזיקלי במיטבו, שבסופן סביר להניח שתצאו עם כאב גב תחתון חמור ביותר מכל תנועות האגן שלא תוכלו להתחמק מלעשות. קפיצות משותפות חסרות פשר וידיים מונפות באוויר הן מראה שכיח בקהל של אומללה, ומשפטים ספק מתוסכלים ספק משעשעים בין השירים הן חלק ממשנתו השנונה של ג'וזף ליימן. בקיצור, למי שלא ראה אותם עדיין (למרות שהם מופיעים באמת בכל מקום אפשרי) המלצה חמה- בואו להשקה. הולך להיות בלתי נשכח.

חשבתם שהיא לא תופיע כאן?

שלחו לי מייל

נתראה בבארבי!

עלמא

כמו פרח בשדה אחר: קוד הזכרון של טליה

מחר בשעה טובה סוף סוף יראה אור אלבומה החדש של טליה אליאב. הציפייה אליו מרטה את עצביי והגעתי כבר לקצה סבלנותי לקראת 'קוד הזכרון'.

כך קרה ששמעתיו סוף כל סוף בימים האחרונים וכל רגע ביום שאני לא שומעת אותו אני חווה תסמיני גמילה. לא, עכשיו ברצינות: זה באמת קשה להפסיק.

שתבינו, אין אמצע אצל טליה, או שמתעלפים מהמוזיקה שלה או שלא סובלים אותה (נחשו על מי אני נמנית?), הדבר נכון גם למוזיקאים נדירים כמו יהוא ירון, גבריאל בלחסן, ורות דולורס וייס בין היתר. אלה מוזיקאים שכמו טליה מותחים את הגבולות שחשבנו שיש למוזיקה בכלל. כאלה שעושים מוזיקה שהיא לא רק מוזיקה; שהיא גם רעש, גם שקט, גם סכינים חדות או משי לוטף. מוזיקה שכמעט חוצה את הגבולות הפיזיקליים המוגדרים לה והופכת למשהו מוחשי, משהו שאפשר להחזיק ביד או לחוש בגוף. מוזיקה שמאיימת לחנוק אותנו, להכאיב לנו, להרחיב לנו את הצלעות, לעצור לנו את הלב, לחשוף לנו את השיניים. מוזיקה ששואגת אלינו פנימה ומפעילה מנגנונים שאנחנו לא מכירים, כאלה שנדחקו עמוק אל השכחה, שורשיים וחשוכים שלשחרר אותם מפחיד אותנו. היופי שבאמנות שכזאת, הוא לא רק הרגע הראשוני בו היא לופתת אותנו בלי מחשבה בכלל: פורעת כל שריר בגוף, כל פעימה בלב, אלא גם הרגע שאחר כך: הרגע בו היא חודרת לנו למחזור הדם, הרגע בו האזניים מקלפות לאט לאט את הרבדים שמסתתרים בתוך הבלאגן המרהיב הזה, הבלאגן שהוא אנחנו. מוזיקה שהיא מראה.

'קוד הזכרון'. לא יכול להיות שם יותר הולם לאלבום הזה. משהו באלבום הזה הוא חיפוש ומסע בתוך תהומות המוח הבלתי מודעות, בתוך המקומות הפרימיטיביים ביותר. נסיון למצוא את מה שמפעיל אותנו. טליה מוציאה מתוך עצמה את כל הדברים שמפחידים אותה, שמרגשים אותה, שגורמים לה לעמוד על הרגליים האחוריות, וזה כל כך יפה שבא לבכות. זה כל כך חשוף ועירום ובודד ועם זאת מטורף וגרנדיוזי וביחד: מוזיקה שנשמעת כמו בליל של סערת רגשות. 'קוד הזכרון' הוא רשימת המרכיבים שלנו כבני אדם, נסיון לתפוס גרעין של המהות שלנו, של המורכבות הבלתי נגמרת שלנו ושל הגרוטסקיות מעוררת הגיחוך שלנו. של היופי והכיעור, העומק והשטחיות, הבדידות והיחד.

האלבום נפתח עם 'בהרים' שמכניס אותנו בהילוך איטי אל תוך העולם של טליה, לנוף הגלילי ולרוח הקפואה, לאהבה אבודה חסרת קץ, ואז 'חזור' עוצר הנשימה שמפיל את את הרוח אל האדמה, ברגליים יחפות ובית חם, מחכה לו עד סוף הימים. 'קוד הזכרון' מגיע מטריד ומרהיב, כולא אותנו ומשחרר אותנו לכל רוחות השמיים באותה עת, ו'פשוט' ממשיך משם ומאיץ אותנו לסופת ברד משתוללת, שפוצעת לנו את העור ומשאירה אותנו מדממים עם טליה ב'איזיס ואוזיריס', מוטלים בין שמיים וארץ.

ואז, הו אז מגיח לו מתוך החשיכה 'דם שחור' שהוא השיר של טליה שהכי אהוב עליי: לא נותן לנו להתאושש מרצועת השירים שקדמה לו, 'דם שחור' מגיע ושובר את כל הכלים בתהלוכת מכשפות קרקסית ומטורללת בדיוק במידה.

'לא להקשיב ללב' מרגיע את הבעבוע שאחז בדם והטירוף נרדם מעט ומפנה מקום לתקווה יתומה, כש'טנגו שברים' נאחז בה בציפורניים שלופות ואין סוף מודעות עצמית ו'עשר שנים' המצמרר מיד אחריו ממשיך את השיטוט (או נסיון הבריחה) בין חומות העיר הצהובה הזאת, מותיר את התקווה ההיא מצומקת וחולה. 'מחזיקה חזק' לופת אותנו ולא מרפה כשכבר לא נותר למה לקוות פתאום מחלחל שיר אהבה אחר שכזה שכולו עור חשוף, והעירום ממשיך אל 'הרחוב' בו השחפים מרקדים לנו מעל הראש והשמש מאירה לנו בעיניים, ומתגנבת ללטף לנו את הגב ב'בואי אליי', בן הזוג היפהפה והציורי של 'חזור' (זה לא רק הדמיון, שניהם שירים שתוחמים את שירי הפתיחה והסיום של האלבום). והנה מגיע השיר החותם את האלבום הנהדר הזה: 'דמעות גדולות', שאיכשהו מרחיק אותנו מחוץ להתרחשות הכנה והכואבת, מסתכל לאחור בעצב ומשאיר אותנו מקווים קדימה.

Kod Hazikaron קוד הזיכרון Cover Art

במשך האלבום טליה לא מפחדת להקיא עלינו את כל כולה החוצה, ייאוש ושמחה זה לצד זה, השתוללות כללית בכל צורה שרק אפשר. טליה הופכת לגדולה יותר מהגוף הקטן הזה שהיא כלואה בו, היא לא מתפשרת, וזה מה שיפה בה. הוא מאוד שונה מהאלבום הראשון שלה ולטוב ולרע פשוט לא רואה אותו ממטר. אלה שני קצוות שונים: אם האלבום הקודם היה לבן, אז זה שחור, אם הקודם היה מתוק זה מר, אם הקודם היה עדין אז זה בוטה וגס, ואם הקודם היה מוגדר מוזיקלית באיזשהי צורה (סול וג'אז אולי) אז לזה אין צורה, ואתם יכולים להמשיך עם משחק ההפכים הזה לנצח. כמו המוזיקאים שציינתי בהתחלה, גם טליה מגדירה מחדש את הצורות המוכרות לנו, מרחיבה את המושג 'מוזיקה' כמו שאנחנו מכירים אותו והופכת אותו לאמנות. בין אם אתם אוהבים אותה ובין אם לא, על זה אי אפשר להתווכח.

___

'קוד הזכרון' להאזנה מלאה!

ועוד משהו לפנק אתכם: ב1 ליוני יתקיים בתמונע מופע ההשקה החגיגי ל'קוד הזכרון' ואנחנו מחלקים זוג כרטיסים מתנה! איך משתתפים בהגרלה? פשוט מגיבים פה למטה (ואם בא לכם אז אתם יכולים לכתוב מילה או שתיים על הופעת השקה שפירקה לכם את הצורה נגמרה ההגרלה, נסו פעם אחרת!

בהצלחה עם להפסיק לשמוע את האלבום.

נתראה

עלמא