תגית: אלג'יר

רקוויאם לחלום בלהות | פרידה מגבריאל בלחסן

לפני כמה חודשים התחלתי לכתוב על האלבום החדש של גבריאל בלחסן, ולא הצלחתי לסיים את זה. אולי בגלל שכל פעם שאני מנסה לכתוב את מקומו של האדם הזה בחיים שלי האצבעות משתתקות כמעט, מסרבות להקליד, כי אף מילה לא מרגישה מספיק נאמנה לתאר את החסד שניתן לי בחיים האלה בזכות היצירה שלו. אני יושבת וקוראת את מה שכתבתי אז והעיניים משתאות לנוכח המילים. המילים שכתבתי רק לפני כמה חודשים. צורך כמעט אלים כופה אותי להוציא את זה עכשיו, לחלוק לו כבוד ראוי במילים ההן, ובמילים שאני לא יכולה לעצור את עצמי מלכתוב היום. שני החלקים לפניכם. כמה נפש אחת מעונה שינתה בעולם הזה. בעולם של כולנו. כמה האבדן הזה הוא עמוק ופוער ואישי, איכשהו לא רק אצלי.

19.4.13 10:40 רציתי קלונקס

בשקט בשקט פתאום ככה משום מקום גיליתי שגבריאל בלחסן הוציא אלבום חדש. אלבום שמרגיש כמו שליחת הידיים הרחק אל מעבר ל'גם כשעיני פקוחות', עוד גלגול גועש של המילים ההן שהוא כבר לימד אותנו להכיר ב'רכבות'. המילים הכועסות, הכאובות, החותכות באיברים הפנימיים, המדממות לנו בתוך הגוף. עוד הר געש מיני הרבים שמתבשלים אצלו בבטן, איתו הוא הצליח שוב לזקק החוצה את החום האנושי הבוער שמוסיף להתלקח כל פעם כשאלבום חדש שלו רואה אור.


האלבום החדש 'מדרגות' הוקלט יחד עם ידידיה בלחסן, אחיו הצעיר של גבריאל. אני לא יודעת אם זה בזכות נוכחות מערכת היחסים העמוקה שלהם בתהליך יצירת האלבום, אבל יש איזשהי הרגשה נחבאת, איזה שהם ניצנים של אופטימיות מהולה בניקוטין בין תיאורי המציאות חסרת התכלית שגבריאל ממשיך לצייר לנו. משהו בייאוש שלמדנו להכיר ביצירה שלו התרכך מעט, הפינות החדות מרגישות טיפה יותר עגולות. אני שומעת את המילים ואני מצליחה ללקט תקווה זהירה מביניהן, ואולי זו רק אני והרצון העז שלי למצוא מעטי מעט של סימני החלמה.


משהו בי תמיד מקווה שיום אחד המוח של גבריאל יתעייף מכל המלחמות האלה ויספק לו את הנחלה שמגיעה לו. לפני כמה שנים, הייתה כתבה בחדשות על קסדה נסיונית בבית החולים שלוותה שהתחילו לטפל בעזרתה בחולים חשוכי הדכאון, והנה פניו של גבריאל הציצו שם, ובתמימותי הנערית חשבתי הנה, הנה גבריאל, זה מגיע. אבל הנה, הגיע עוד אלבום במקום, ועוד אחד אחריו, ועוד אחד. ואני ידעתי, שכל עוד יצאו אלבומים לא ישקוט המוח חסר הרחמים הזה. אבל פתאום 'מדרגות' גורם לי להרגיש משהו אחר שלא הרגשתי עדיין, משהו בצבע חדש ובהיר יותר.

21.8.13 13:10 אודה לגבריאל

לפני שנה וקצת, רשמתי לראשונה על גבריאל בלחסן. זה היה אחרי הופעה של אביב גדג' שהציפה בי המון מילים שאצרתי. עד אז לא העזתי לתאר אותו במילים מעל גבי האינטרנט, כי העומקים האלה נשמרו ביני לבין הקרובים אליי ביותר. האנשים שהתבגרו איתי נחשפו אליו בעיקר ברגעים שהייתי זקוקה לעזרה והפה שלי לא הצליח לבקש אותה, ברגעים שהאש שהשתוללה בתוכי הייתה כל כך אלימה שרק המילים שלו, של גבריאל, הצליחו ללכוד בדיוק חד את האימה שאחזה בלב שלי. טקסי ההטהרות האלה שהוא מתאר במוזיקה שלו לא היו זרים לי, ההקאות הנפשיות האלה תבעו את זמנן גם אצלי בגיל הנעורים, גיל שבו התהום שהתחבאה תחת רגליי שלי נגלתה לי בכל הדרה, והקלישאה של קרקע הנשמטת מתחת לכל מה שידעתי היא האמת שאליה קמתי יום ביומו.


והמילים שלו היו שם. כל הזמן הזה המילים שלו היו שם, והצילו את הלב שלי מלהתמוטט סופית. זה לא הולך להיות וידוי מרגש וקורע לב על האירועים והתהומות שכלאו אותי בתוך ערסל של סבל פעמים רבות מדי בחיי כי זה לא מעניין. מה שמעניין הוא חבלי ההצלה שנשלחו אליי ואל כולנו, הרגישים מדי, הספוגיים שלוקחים את כל מה שמסביב אליהם פנימה, בדמות של מלאך של מטה כמו שגבריאל קורא לזה. הידיעה שהמציאות המופרעת שהיכתה בי היא אחת מיני מציאויות מופרעות רבות של אחרים, שההתענות והכאב העמוק שמשתק לי כל שריר בגוף, הוא לא רק מנת חלקי. גבריאל שבר פחדים שלפתו לי את המעיים בגלל שהוא העז לספר על הפחדים שלפתו לו את המעיים. על השדים שהשאירו אותו ער לילות וימים, שואל כמו כולנו את האלוהים השתקן למה דווקא אני.


באומץ לב ובזעם איום ונורא שרק אדם שרוצה להמשיך לחיות ולהלחם יכול לאחוז בקרבו, הוא צרח את כל מה שלא בסדר, את המחלה הארורה, את השמיים השחורים והאדמה המבוקעת, את המדרכה הקרה והנאון האפור, בתיאורים גרפיים של במאי סדיסט ומשורר מחונן הוא שר ודיבר על אוננות והתאבדות ושיתוק וחיים, נלחם ברעל שמתפשט בקירות, במליצות, במילים מוקאות ולא ערוכות, במילות קודש. זו לצד זו הוא חילל את שבת ופיאר אותה בו בזמן. ואני הקשבתי. ואם יש משהו אחד שאני יכולה להגיד על האדם והמוזיקאי הזה, הוא שהמוזיקה שלו ריפאה אותי. שבלילות אחוזי הבלהות, כשאי אפשר ללכת לישון כי לא מצליחים לנשום, כשסכינים חורכות את הגרון ואת הבטן, שאי אפשר לאכול כי הבחילות הן לא רק בתוך תוכי הנפש שלי, הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה להקשיב למילים האלה, זו אחר זו, ולהרגיש אותן מרפאות לי הגוף בעדנה, נושקות לי אחת אחת על הפצעים הפתוחים ומגלידות אותם בסבלנות אין קץ.


היצירה הזועקת והגסה של הנשמה המיוסרת והמופלאה הזו החלימה אותי. רק הוא ידע איך ללטש את התחלואות לכדי רפואה, איך להשתמש במוזיקה ככלי מגן במלחמה הנצחית הזאת  בהרי הגעש. במאבקו שלו גבריאל נטע בי את הניצנים של היכולת להתבגר, להשלים, להאמין שהחיים לא נגמרים כשהמוות פולש אליהם באין מפריע, לדעת שאפשר לצמוח גם בעולם שלפעמים הכל בו נובל ומת. להרגיש את הבטן ולקבל את זה שהיא כואבת ושהיא תמשיך לכאוב תמיד כי החורים שנפערו בה לא יחלימו לעולם, וללמוד התחזק מכך. להתחזק מהחדלון הצהוב הזה שלעולם לא יפסיק לנעוץ ציפורניים בנו החיים.

אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה והידיים שלי רועדות והעיניים שלי שוטפות והלב שלי שבור לרסיסים כי הכאב הזה על חסרונו של אדם שזכיתי לראות עומד על במה פוצע את עצמו מחדש בכל פעם שהוא פותח את הפה מול עיניי בהופעה האחרונה אז בירושלים, אדם שראיתי כל כך הרבה פעמים באוזן נכנס מבויש להגיד שלום ולא הצלחתי להביא את עצמי להתקרב אליו ולהגיד לו עם העיניים שלי כמה שאני אוהבת אותו, מוקירה אותו ורוצה בשלומו צורב לי את כל הגוף.

17040_108033265880348_4717337_n

אז, בהופעה היא בירושלים

אין לי דרך נכונה יותר להפרד ממוזיקאי נדיר שהציל את החיים שלי תוך שניסה להציל את חייו שלו, שהמטיר עליי חסד אינסוף דרך האימה בה הוא חי, שאלוהי העצבים הרופפים לקח לנו אותו בלעג אכזרי כשדומם את ליבו העייף בלי אזהרה מוקדמת, דווקא כשהדברים החלו לקבל צבע שוב, כשנדמה היה לרגע שהמאבק הבלתי נגמר של גבריאל בגורלו החרוט מראש נח ומקבל חיים חדשים. והבור הפעור מאיים לבלוע הכל. המילים שלו הן אולי היחידות שיכולות לתאר בדייקנות מצמררת את הטלטלה הרגשית שאוחזת בעולם הזה בלכתו של האטלס שנשא אותו על כתפיים:

"איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול והמוצל והמציל שלי שצמח לו בן יום תחת ראשי וימינה חבקני וליטפה לי את כל השני הרעות והפסולות הולך שוקע שוקע וצולל"

ומה נשאר עוד להגיד גבריאל, מלבד ההלם שמותח את השרירים כולם, מלבד העצב שאוכל את הגוף ברעבתנות מחרידה? נער לב חרסינה גוף פחם, עכשיו אתה מלאך של מעלה. היה שלום ושלווה. המילים המרפאות שלך ימשיכו להחלים את הפצועים של מטה.

תודה שנלחמת כל השנים האלה. תודה על הכל.

צילום: דניאל צ'צ'יק

אזהרות לנפש

אני חושבת שאין מוזיקאי- או מוזיקאים ליתר דיוק, שהצליחו ללפות את קרביי באלימות חסרת רחמים, להפוך את חוויית ההאזנה ליותר מרק לשמוע: לתת למנגינה לחדור לי לתוך הורידים בלי מעצורים ובלי חסימות, כמו שאלג'יר הצליחו.

בתור נערה מתבגרת שלאט לאט לומדת איך לשרוד בתוך בליל של מאבקי כוחות ומעמדים חברתיים כותשי רצון לעבור את התקופה הנוראית שנקראת תיכון (לפחות אצלי היא הייתה גהנום עלי אדמות), פתאום מצאתי את הילדים האבודים האלה שהצליחו לבטא את השומקום שאליו הם נגררו או הובלו – בעל כורחם או מתוקף הסקרנות הטבעית של תהליך הההתבגרות, השיממון והאימה שבלהתמודד עם מה שהחיים נתנו לנו, ולפעמים אלה לא לימונים חמוצים שאפשר להמתיק, אלא חומצה ששורפת כל מה שנקרה בדרכה.

אלג'יר הצליחו לבעוט החוצה את הכאב ולזקק אותו לכדי נגינת גיטרות מיואשת ומופלאה, לזעקה מכשפת של ייסורים חשופים. ואני ידעתי מהרגע הראשון ששמעתי אותם שהם יודעים דברים עליי שאני עוד לא יודעת, דברים שקיימים לי עמוק עמוק בתוך הבטן. כי הרגשות הגסים והכואבים שלנו מתרכזים אי שם בבטן, משפיעים על שיווי המשקל הנפשי והרגשי שלנו. לשם המוזיקה של אלג'יר מכוונת: לא למוח, לא ללב. לבטן.

בימי קיומם לא זכיתי לראות אותם על הבמה. את ההופעה החגיגית ההיא בבארבי הפסדתי ואז כבר היה ברור שזו בין האחרונות שלהם. השניים שמרימים את הדגל כבר הותשו עד כלות ורק נותר לי לקוות שאזכה לראות את אחד מהם, מתישהו. האוזניות שלי נחרכו זוג אחר זוג בשמיעה הולכת וחוזרת של אלבומי רכבות השדים הרדופות של גבריאל, כל מילה שהוא הקיא על המיקרופון צרבה לי את הגוף כולו, ופתחה עוד משהו שהיה עצור אי שם. גרתי אז בירושלים, ולא היתה מדיטציה יותר נכונה בשבילי מללכת ברגל על צלע ההר היורד מהעיר רוב ערבי השבוע שלי, שעה שלמה בה האוזניים שלי מתמלאות בזעם של מישהו אחר. ידעתי שאני אראה את גבריאל על במה יום אחד כי זעם זה טוב. זעם הוא רגש של חיים, לא של מוות. צריך להיות מאוד חי כדי לזעום ככה.

לא טעיתי. פסטיבל ישראל בירושלים הגיע ואיתו גם הופעה מיוחלת כל כך של גבריאל בלחסן. קניתי כרטיס והלכתי עם עוד חבר שחלק איתי את התהפכויות הבטן ולפיתת הקרביים: זו הייתה תופת של שעתיים וקצת עם הרבה אגרופים קמוצים וקצב לב לא סדיר. מעולם לא ראיתי הופעה שעשתה לי את מה שההופעה ההיא לפני חמש שנים בירושלים עשתה לי כשגבריאל עלה עם סיגריה ובקבוק וויסקי על הבמה, עם סטנד תווים ומחברת מילים, ותהום משתוללת תחתיו.

עד אתמול בלילה.

אתמול בלילה אביב גדג' הופיע באוזןבר. חמש שנים אחרי ההופעה בירושלים סוף סוף זכיתי לראות את החצי השני של פסקול הבטן הכואבת שלי. וכמו עם גבריאל, גם כאן נלחצו אצבעותיי ולבי הרקיע. עברו כמה שנים מאז שמעתי לאחרונה צלילים מפי האלג'יראים, מאז הקשבתי למנגינות החרדה של ירושלים. אבל הגוף שלי זכר הכל, והרגשתי איך שוב נלפתים לי הקרביים ואיך הבטן שלי מתפוצצת. אביב כישף את כולנו מחדש כמו עכברים חסרי אונים הנתונים תחת ניגונו של החלילן, עושים דרכנו אל הים אחוזי עיוורון, מוכנים לטבוע יחדיו.

זה היה חיבוק ענק של הקהל את אביב, ובתמורה הוא שר לנו בקולו המתפלל את כל מאוויי הלב החולה. הגופות ריקדו סביב הבמה, וכולנו קפצנו מסונוורים אל המצולות. שוב, חזרתי הביתה מותשת ומופתעת מחדש כמה כוח יש למוזיקה עליי, כמה כוח יש לה עלינו. לרגע אחד לא היה כלום חוץ מצלילים בלתי נראים ששלטו באוויר וחלחלו פנימה אל הגוף. הלב שלי רעד והבטן שלי זכרה.

קומץ המילים האלה חיכו שנים להכתב, ויש עוד הרבה מהן, אבל לא משנה כמה מילים אוסיף על מה שהם עשו לי לעולם לא יהיה בהן מספיק בכדי לבטא כמה ליוו אותי השניים הללו במשעולים חשוכים, וכמה אמת וכוח הם נטעו בי. כמה אומץ הלב הרועד שלי שאב מהיצירה המטלטלת שלהם.

תודה גבריאל, תודה אביב. אתם הסיבה שבגללה אני מאמינה במוזיקה.