תגית: אלקטרוני

חיבוק צלעות

אני חושבת שאף פעם לא כתבתי על מוזיקה אלקטרונית. מנסה להזכר ולא צץ לי כלום ממגירות הזכרון הקטנות של המוח, וזה מאוד מוזר כי אני שומעת אותה המון. הגיע הזמן לתת לה רגע.

אולי בתור התחלה ניגע במשהו שכן תופס תאוצה והכרה. אני די בטוחה שכולכם שמעתם את השם Purity Ring מתישהו בשנה האחרונה. וזה מצחיק, כי הרכב כזה נוגע לי במקום הרגיש של 'אני הכרתי אותם קודם!' והקנאות הקטנה והנסתרת הזו שלכל אחד מאנשי חקר המוזיקה יש במקום נסתר בתוכו- שמצד אחד רוצה נורא להכיר לעולם את הדבר המדהים הזה שהוא מצא איפשהו במעביי האינטרנט ומצד שני נורא רוצה שיהיה לו את הקרדיט האבסולוטי על להיות הראשון שגילה אותם. ואני יודעת שאתם בטח אומרים לעצמכם 'לא אני', אבל כולנו מחמיצים פנים מעט כשמשהו שאנחנו חושבים שהוא פנינה חבויה פתאום מגיע לרדיו ומחרבן לנו את כל הייחודיות שבחוצפתינו סיגלנו לעצמנו.

 

 

במקרה של Purity Ring הבנתי שהם נחלת הכלל כשאלבום הבכורה הגיע דרך מפיצים בארץ ולא דרך הזמנה עצמאית מחו"ל. בתור אחת שלא שומעת רדיו, ידוע לי שזה החותם הוודאי לכך שהמוזיקה הזאת הולכת להיות משודרת בכל מקום אפשרי ולהפוך ללהיט התורן הבא. יותר מזה, אני חושבת שיש הרבה אנשים שחולקים איתי את הפחד מהלעיסה הבלתי נגמרת של גלגל"צ, והרידוד המוזיקלי שהם עלולים לעשות למוזיקאים לא רעים בכלל, ובלי קשר או עם קשר לתעשיית המוזיקה בארץ יש קונפליקט בעייתי מאוד בין הרצון להשמע ולהגיע ליותר קהל, לבין המאיסות שאורבת בבמה הספציפית הזאת.

אבל עזבו אתכם מדיונים פוליטיים על מיינסטרים, בואו נתעסק קצת במוזיקה.

 

 

בצמד המעולה הזה חברים מייגן ג'יימס וקורין רודיק הקנדים והצעירים להחריד. עוד לא עבר חצי יובל מאז שנולדו וכבר הספיקו להופיע ברחבי העולם בפסטיבלים בינלאומיים, להוציא אלבום בכורה מעולה תחת לייבל משמעותי, ולסמן טריטוריה מלכותית בסצינת האלטרנטיב פופ העולמית.

זכיתי לראות אותם בפסטיבל פרימוורה האחרון בברצלונה: בחורה מתוקה ועדינה עם קול יפהפה ונוכחות בימתית צנועה ונער צנום שמנגן על מקלדות סופר מגניבות דמויות מנורות.

 

IMG_5145

 

זו הייתה אחת ההופעות המהנות שהייתי בהן. מייגן הייתה חיננית וחייכנית, והתמסרה למוזיקה לחלוטין. ברגע שהתחילה לשיר נתנה לעצמה להשתחרר ולהעלם אל תוך הצלילים, אבל הדבר שמשך אותי בה היתה בעיקר העובדה שהיא הייתה כל כך בתולית בתקשורת שלה עם הקהל, כאילו עוד לא הפנימה שהיא על הבמה ולא ביניהם. לעומתה, קורין נחבא מאחור אבל באותה עת הפגין בטחון וקרירות של אדם שעסוק בעבודתו. הם סיפקו את הסחורה לחלוטין והשילוב בין השניים האלה היה מרתק.

בכלל, מרשים למצוא כזה מוצר איכותי ומלוטש היטב, עם הפקה מדויקת וסאונד כל כך נקי וחלק, מילדים שזה עתה דרכו רגלם בתוך עולם המוזיקה. השניים האלה מספרים סיפורי בלהות וחלומות אבודים מהילדות, אגדות על פחדים של הבטן ותקוות של הלב, ומייצרים מלודיות שאפתניות שלא מתיימרות להיות משהו אחר מלבד פופ אלקטרוני מושלם. הביטים ממוקססים ברובם מקולה של ג'יימס ומשמרים אווירה מרחפת מעט, עתירת באסים ומורכבת לעיתים, ולפעמים מלאת תמימות ואפילה להחריד בבת אחת.

 

 

איזה קול יש לה, איזה כיף להאזין ליופי הזה.

אתם יכולים להתעדכן באתר שלהם, ואני ממליצה לכם מאוד לרכוש את האלבום הזה. אין בו שיר אחד פחות ממעולה. הוא לא מצליח להמאיס עצמו לרגע, מסוג האלבומים שהאוזן מתענגת עליהם כמו על שוקולד.

 

אום-לה-לה פא-פא-דה-פאם

את אומללה ראיתי פעם ראשונה באיזה הופעה מקרית בתל אביב. אני לא זוכרת איפה זה היה אפילו, אבל את החבורה הזאת לא יכולתי לשכוח. ערימות הכריזמה, ההומור העצמי והקהל המשולהב נחרתו לי בצורה חמורה בזכרון.

ברגע הקרוב ביותר שהגעתי למחשב רצתי לחפש מי המופלאים האלה. הגעתי למלא סרטוני יוטיוב מהופעות באיכות שלא הייתה מביישת פלאפון נוקיה ישן עם מסך ירוק. בקיצור- לא משהו בכלל. חיכיתי הרבה זמן שיצא להם משהו מוקלט, כדי שהם לא יישכחו לי בין בליל הלהקות הצעירות הרבות שצובאות את אזניי במוזיקה המקומית.

השיר הראשון שנתקע לי במוח מאותה הופעה (והאהוב עליי עד היום מכל השירים שלהם) הוא My PDF Files שיצא כסינגל השני שלהם. לפני שהיה לו שם רשמי הוא נקרא בפי 'השיר הזה עם הPDF' (ודאגתי להשמיעו לכל חבר עם אוזניים) שפשוט העיף לי את הראש ושעשע אותי באותה מידה שהוא העציב אותי:

כמויות הציניות שפושה בשירים שלהם לא חוסכת מאיתנו אמיתות כאובות מהשתעבדות האדם בעולם המודרני: תרבות צריכה חונקת, אידאל יופי בלתי מושג, הגדרת ייחודיות ה'אני' החמקמקה, צמצום מושג המציאות אל תוך צג המחשב, קהות חושים, ניכור, וחוסר סיפוק מתמשך. My PDF Files הוא נושא הדגל במצעד הפזמונים המעולים שלהם: אל תטעו- לא מדובר פה בשירים, מדובר בפזמונים קצביים ומהוקצעים שעצם ההמשגה שלהם ככאלה לא מורידה מערכם בשום צורה. אומללה לא מתביישים לעשות מוזיקה בועטת, חדה, מזיזת איברים ומלאת ביקורת עצמית ואומללות קיומית, בלי להתבייש או להסס.

הסאונד שלהם מורכב מרבדים של גיטרות, תופים מדויקים וצלילי אייטיז אופייניים- משהו בין סינתי במשבר גיל העשרה, למיס פקמן על טריפים: בקיצור, זה עובד רצח. לא פעם הם גורמים לי לחשוב על להקות מעולות כמו וומפייר וויקנד או טי.וי און דה רדיו, ועל העובדה שהם לא נשמעים כמו שום דבר שיצא מהארץ, בעיקר בגלל הסאונד הכל כך חו"לי שלהם והמבטא הספק בריטי-ספק ברוקלינאי של ג'וזף הסולן.

הנה הקליפ Please שיצא כסינגל הראשון:

אומללה היא להקה ירושלמית המורכבת מחמישה חברים: ג'וזף ליימון על שירה, יובל גורן על בס, אוראל תמוז על גיטרה, ניר יצקן על קלידים, ועומרי בלאו על תופים. הם לא מזמן השתתפו בGlobal Battle Of The Bands או בקיצור- GBOB, תחרות בינלאומית למציאת להקות צעירות ומצליחות מרחבי העולם לקידום פריצתן מחוץ לגבולות המקומיים. אומללה אמנם לא זכו, אבל הגיעו לגמר המכובד לא פחות שהתקיים בלונדון.

בהתאם למוזיקה שהם עושים, גם התדמית שלהם כמוזיקאים היא עניינית, מקצועית ואסתטית. לא פעם היינו מדברים על העובדה שסקיני וחולצות פסים הן סממן קבוע בלבוש הלהקה, שהופעות שלהם תמיד בעלות רף סאונד גבוה ונוכחות בימתית חזקה, ואיך אפשר שלא להזכיר את בובת המין המתנפחת שמתארחת אצלם קבוע.

ביום חמישי הקרוב- ה4.8, ייצא לאוויר העולם אלבום הבכורה ותתקיים בבארבי הופעת השקה חגיגית ומרגשת. האלבום נקרא Stand Go Show Shout, בהחלט שם שמסכם בתוכו את פועלה של הלהקה. לכבוד המאורע המרשים והמשמח אנחנו מחלקים כרטיס זוגי להופעה ושני אלבומים! איזה תפנוקים לשבת, פשוט נחת. כל שנדרש מכם לעשות הוא לשלוח מייל אליי עם הכותרת הפשוטה- 'אומללה כרטיס'/'אומללה אלבום', ולהכנס להגרלה! אלון, דניאל וערן זכו בכרטיס זוגי ושני אלבומים! מזל טוב חברים, תהנו!

כמה מילים על האלבום: שמעתי אותו במשך שלוש שעות ברצף, ונשאלת השאלה אם זה עניין של סיבולת שמע או עניין של איכות- נראה לי שנלך על האיכות. מילים שנונות וסאונד רקיד ומורכב במקביל, איזושהי התכה של כלים וסגנונות מוזיקליים שונים שיוצרת משהו ייחודי ומפתיע: כן, יש מימד של הפתעה במוזיקה של אומללה, מעבר חד בין סאונד אייטיז מובהק, לרוק, לאלקטרוני, וכל זה באותה רצועה, התעסקות בנושאים ספק חברתיים ספק אישיים, ובעיקר הרבה הרבה כיף מוזיקלי טהור. האלבום עומד כאבן פינה מרשימה ללהקה צעירה שכזאת, נקודת פתיחה עם רף גבוה שיכולה בקלות להציב אותה בראש ההרכבים הישראליים המעולים שאנחנו מייצאים לחו"ל.

הופעות שלהם הן שואו מוזיקלי במיטבו, שבסופן סביר להניח שתצאו עם כאב גב תחתון חמור ביותר מכל תנועות האגן שלא תוכלו להתחמק מלעשות. קפיצות משותפות חסרות פשר וידיים מונפות באוויר הן מראה שכיח בקהל של אומללה, ומשפטים ספק מתוסכלים ספק משעשעים בין השירים הן חלק ממשנתו השנונה של ג'וזף ליימן. בקיצור, למי שלא ראה אותם עדיין (למרות שהם מופיעים באמת בכל מקום אפשרי) המלצה חמה- בואו להשקה. הולך להיות בלתי נשכח.

חשבתם שהיא לא תופיע כאן?

שלחו לי מייל

נתראה בבארבי!

עלמא

את כל הכוכבים טמן

את סטארפאקר כמו את רוב המוזיקה שאני מגלה פתאום, מצאתי במקרה כשחיפשתי משהו אחר בכלל.

זה קרה נורא מהר, תהליך ההתאהבות שלי בהם.

ארבעה בחורים צעירים ושדופים מפורטלנד עם ענייני מיניות לא סגורים שעושים מוזיקה אלקטרונית ולובשים סקיני (ובגדי נשים), או בקיצור: היפסטרים.

אבל היי! עזבו אתכם מהגדרות, בואו לא נהיה מקובעים. תשמעו קודם את מה שאני שמעתי:

יש להם מעט מאוד קטעים שקטים יחסית, רוב המוזיקה שלהם היא הרבה יותר מאסיבית ומקפיצת טוסיקים, אבל אין ספק שהקטע הזה נתן להם נקודת פתיחה לפנים- לפחות אצלי.

מדובר בג'וש הודג'ז (קולות), ריאן ביורנסטד (גיטרה), שון גלספורד (באס), וקייל קורקוראן (תופים). הוורסטליות בהרכב הזה מאוד גדולה- כולם יודעים לנגן על כל מיני כלים ומקליטים לא בהכרח בסדר הידוע הצפוי של קלידים-באס-גיטרה-תופים. לג'וש הודג'ז יש גם 2 אלבומי סולו שיצאו תחת השם 'סקסטון בלייק'- הרכב צד בו התארח גם ריאן ביורנסטד מסטארפאקר.

לא יודעת איך להמנע ממילים בוטות מדי, אז אני פשוט אגיד שהמוזיקה שלהם גורמת לי לחשוב על ערומים, אולי גם מזיעים. כן- ערומים מזיעים. מספיק ברור?

אולי יש פה ושם דמיון למג'מט או לקריסטל קסלס ואם יש כזה אז הוא רק מחמיא להם עוד יותר. הסאונד המאסיבי הזה מכוון למקומות טובים בגוף ומצית חשמל בין חלקים במוח שבהחלט ראוי שיוצתו, ובכלל, השירה המועטה שמפנה את מקומה לצלילים הצובאים עליה משאירה טעם של עוד בפה. ואם לנסח את זה יותר מוצלח- הם כמו קרמבו. תחשבו על זה, אני מבטיחה שתבינו.

והנה Isabella Of Castille שעשה לי את זה קשות:

שני השירים הללו הם מאלבום הבכורה של סטארפאקר הנושא את שמם, שיצא ב2008. אלבומם השני Reptilians יצא השנה, ולאט לאט הם מצליחים לצבור לעצמם קהל אדוק ונהדר שהולך אחריהם לכל מקום- וחוששתני שגם אני נמנית עליו עכשיו.

טוב, נו אני לא יכולה להתאפק- חייבת לשים גם את Holly מהאלבום הראשון:

אוך. איזה כיף זה מוזיקה כזאת שמועכת לך את האיברים.

והנה לסיום, הקליפ היפהפה של השיר Quality Time מאלבומם השני שבהחלט מצדיק היטב את שם ההרכב. הפציצו אותי כהוגן, ואם להשתמש במונחים של הקהל שלהם: I Just Got StarFucked

לצערנו הרב אין להם אתר עדיין, אבל היי אתם יכולים להכנס לטמבלר המדליק שלהם, או לחלל

נתראה בקרוב!

עלמא

לה פטיט מורט

את שרלוט ומגון הכרתי ממש לא מזמן. שזה חבל כי מסתבר שהם בכלל לא מגיעים לכאן כל כך הרבה.

בואו נתחיל מהתחלה: רגע לפני המוזיקה שלהם וכמה שהיא נהדרת, השניים האלה מחזיקים סיפור אגדה כמעט דמיוני מאחורי הפרצופים (והקולות) היפים האלה. ממש כמו בקומדיה הטיפשית של מג ראיין, בעקבות מייל שנשלח בטעות בין צרפת לישראל, שנתיים של התכתבויות מכוונות, וביקור אחד ספונטני בארץ, נולדו הצמד שרלוט ומגון- גם במוזיקה וגם מחוצה לה. היופי בכל התהליך הזה, הוא שבמהלך השנתיים האלה שלא נפגשו הם כבר התחילו לעשות מוזיקה ביחד: להקליט ולשלוח ולהקליט. ככה זה כשהמוזיקה היא חלק מהתקשורת, גם הגבולות בינה לבין היחסים מטשטשים, והזוגיות הופכת להיות חלק מהמוזיקה. זה בעצם היופי של שרלוט ומגון:

הם מאוד כנים. זה משהו שתפס אותי מהרגע הראשון, חוסר ההתיימרות- העירום הזה. אין ספק שכאמן או מוזיקאי חלק מהעבודה שלך היא להחשף, אבל במקרה הזה מדובר בשני מוזיקאים שמעזים להפוך את הקשר ביניהם לאמנות: יש יותר חשוף מזה?

והאמנות הזאת כל כך יפה. היא אלקטרונית-פסיכדלית לפרקים, אבל מצליחה להיות מוזיקה שהמינימליות שלה והאינטליגנטיות שבה חודרת מתחת לעור, ואיך שאני אוהבת מוזיקאים כאלה שמצליחים להפוך מוזיקה כמעט נעלמת ופשוטה למשהו כל כך חזק ואמיץ. מים שקטים שמחלחלים אל הוורידים ומפעימים את הלב. משהו בהם נורא מזכיר לי את אלפנט פרייד אבל בדיוק מהכיוון ההפוך: מהכיוון הכהה יותר. יש משהו מאוד מטריד בקולה של שרלוט, ואולי מכאן נובעת העוצמה שלה.

באלבום הראשון (והיחיד שלהם עד כה) Love Happening יש הרבה סקס אפיל מחוספס, מוזיקה מושכת ומפתה חסרת מסננות כזאת: מתוקה לפרקים, אבל לא פלסטית. ב2012 ייצא להם האלבום השני והוא ממשיך את אותו קו כשהקול של שרלוט מגובה במוזיקה שמשלימה אותה בצורה מדויקת ונאמנה. הסאונד נקי ומלוטש אבל איכשהו לא הופך להיות פלסטי ומצוחצח מדי- משהו בו נשאר צורם וחסר מנוחה, וזה מה שהופך בעיניי את היצירה שלהם למשהו כל כך מושלם, קריסטלי ממש.

הנה גרסה אקוסטית של Motoroïde מהאלבום המתקרב Life Factory:

לשרלוט יש קול יציב ודומיננטי, אבל כל כך שברירי באותה עת. זה נשמע פשוט נהדר וכל כך נכון, ויש לציין שבשירים שמגון שר איתה התוצאה פשוט מרטיטה- וקחו את זה בכל מובן שתרצו. השניים האלה מצליחים לעשות מוזיקה מרעידה וחודרנית, עם סאונד מבריק והדוק היטב שלא גורע מהגיטרות המייללות או מהסינתיסייזרים האנרגטיים: הם עושים קצת מהכל ומצליחים ליצור עומק וצבע לתמונה המלאה.

*למטיבי לכת: אני לא יודעת מי זו הבחורה הזו, אבל מסתתרים אצלה עוד כמה שירים של שרלוט ומגון, ביניהם גם צילומים מהופעות. כדאי.

התמזל מזלנו והשניים מגיעים לארץ לצלם סרט לאחד השירים החדשים מהאלבום המתקרב, ועל הדרך הם גם יפנקו אותנו עם הופעה באוזן בר. זה יקרה בשבת הקרובה- ה21 לחודש ואנחנו מחלקים שני כרטיסים מוזלים להופעה! נגמרה ההגרלה, נסו פעם אחרת!

בכל מקרה זו חוויה שלא כדאי להפסיד. בואו

_

מייספייס, אתר.

נתראה!

עלמא

תעשו קצת רעש!

ביסטי בויז מוציאים שיר חדש!! הא! איטס אבאוט פאקינג טיים!

אין אמרתי לכם אני לא עומדת בזה! יותר-מדי-סינגלים!

___

ואם אנחנו כבר פה, אז בואו כבר נפרגן כבר לכל המפספסים, עם השיר החדש של ג'סטיס (כן, הוא מככב בפרסומת לאדידס) הכה מלחיצים ומעולים:

לשמוע ג'סטיס זה כמו לראות סרט מתח. איזה כיף

___

וכמובן למי שעוד לא שמע (וראה) את הקטע החדש והמקסים של קותימאן:

אין. פשוט אין דברים כאלה.

נגמר הגשם הגיעו הסינגלים. אדיר.

עלמא

איך יודעים שבא אביב

ג'וניור ג'ונס ילד הפלא המוכשר בטירוף שאתם בטח מכירים מהחלבות שיחק קצת ויצא לו קטע מעיף ברמות אחרות. יש פה מחווה בין היתר לDPA שלדבריו הם 'להקת פאנק רוק אגדית' ולעוד כמה דברים מעולים. מצליחים לנחש?

מבשר קיץ ברמות אחרות.

לא יודעת מה איתכם אבל אצלי זה עובד. לגמרי

שעון החול של אסף

כנראה שהייתי צריכה לראות אותם בהופעה כדי סוף סוף לשבת ולכתוב על אחד הקראשים החמורים שלי בחצי שנה האחרונה.

בתל אביב הרחוקה, בספטמבר 2009 קמו סנדהאוס. הנפשות הפועלות בהרכב הן רן כהן על החשמלית, אור אדרי על הבס ואיציק בן דוד על התופים. בתפקיד הפרונטמן מככב אסף סנדהאוס שמתעסק בכתיבה, שירה, ושפיכת כמויות אדירות של כריזמה על הבמה. איכשהו, בשקט בשקט בלי שיח אינטרנטי או פרסום מקומי הם התחילו להופיע וצברו קהל לא רחב אמנם, אבל להוט. גם אם הם לא מילאו מקומות, הם הופיעו ונתנו שואו, כבשו את הבמה, והשאירו דודא מטורפת לעוד.

הסינגל Never be alone יצא בקול הקמפוס והפך ללהיט תוך שניות, הוא גם השיר הכי נשמע בספייס שלהם, ובכלל שיר עם פוטנציאל להפוך להמנון של כל האנשים  שלא רוצים להיות לבד, או של האנושות כולה נגיד.

כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה חשבתי על עיר בטון רטובה וחשוכה, ואורות רחוב צהובים שמעדנים את כל השחור לבן הזה. כשהקשבתי לשאר השירים חשבתי על מארק רנטון בורח מהמשטרה בפתיחה של טריינספוטינג או על ספאד מתעורר בתוך ערימת הקיא וההפרשות של עצמו ולא מבין מה קרה לו אתמול בלילה.

יש משהו מאוד מוכר ונוסטלגי במוזיקה של סנדהאוס, אבל עדיין חדש ועכשווי. הסאונד אייטיז המהוקצע הזה, הביטים הידועים, כמו הדולוריאן החבוטה והישנה של דוק ששורדת את כל ההלוך חזורים האלה בזמן, הם נשמעים כאילו הם באו עם בשורה חדשה מהאייטיז, שרדו את המסע ועכשיו הם מתקינים חלפים. אותו לב, פשוט אחרי ניתוח מעקפים. הכל פועם יותר טוב, הדם זורם בקצב הנכון, החמצן נספג בגוף כמו שצריך. כשאני שומעת אותם בא לי לצעוק לכל הספקנים שהנה, אפשר לעשות מוזיקה שמושתתת על בסיסים מובהקים ואפשר לעשות אותה מעולה, בלי למחזר, בלי לשעמם, בלי לעשות קופי פייסט ולהגיד שהמצאת משהו חדש.

סנדהאוס עושים סאונד הדוק למופת, המילים שלהם מועכות את הלב, והשירה של אסף נשמעת כמו יללה רחוקה של אדם בודד. כשאני שומעת אותם אני רק רוצה לחבק אותם אחד אחד ולא להרפות. מיליוני אנשים לבד זה לא רק שיר, זה מאבק קיומי ונפשי שמוזיקה מצליחה לרפא לרגע קצר. לא במקרה לפנינו, כאן מדובר בהצבעה חדה על כל הרחובות הריקים, על הבתים החשוכים, על האנשים שחנוטים במעילים שלהם. על בדידות קיומית ואומללות ופאק איט אין לנו זמן פה אז תתחילו להזיז את התחת ולרקוד ותפסיקו ליילל. וזה היופי בכל זה, שאולי המוזיקה שלהם גורמת לך לזוז כמו רובוט מופרע על אסיד אבל היא גם מלאת ייאוש וניכור.

כשהגעתי לאינדינגב התרגשתי מהמחשבה שסוף סוף אני הולכת לראות אותם בהופעה. כמי שגרה בצפון-צפון הארץ כרגע אני בדיאטת הופעות חמורה שגובה את מחירה הנפשי כל יום שעובר, ולצערי לא יצא לי לראות אותם עד ההזדמנות הנדירה הזאת. הם עלו ביום שישי בשמונה וחצי בערב ישר אחרי אומללה (שלאחרונה נהיו חברים מאוד טובים שלהם בענייני הופעות) ורגע לפני יהוא ירון (שעליו בכלל אין מילים מספיק טובות בעברית). היה חשוך כבר, אנשים היו שתויים בדיוק במידה, והקהל השתוקק לקצת פירוק מאסיבי של המוח. אז הם עלו, והאורות נצבעו בצבעים קרים ומכונת העשן עבדה שעות נוספות. היו אחלה אפקטים וסאונד ברמה מאוד גבוהה, אבל כל הדברים האלה הם רק תפאורה משעממת ולא הכרחית לדבר האמיתי שקרה שם באותו לילה. אסף עלה עם המשקפיים והג'ינס ההדוקים ועשה אהבה עם הקהל במשך 40 דקות, שזה יותר ממה שאני יכולה להגיד על ביצועי המיטה של הרבה אנשים. זו הייתה חווייה מינית כמעט התקשורת הזאת עם הקהל, הזרמים שעברו באנשים, התזוזה המשותפת של גוש הגופים החשופים האלה. אנשים השתוללו, ובצדק. האנרגיות על הבמה היו מטורפות, הלהקה נתנה את הנשמה ושמעו את זה, נגנים מעולים אחד אחד ובמיוחד הפילה אותי הבסיסטית אור אדרי המגניבה רצח הזאת שאין לי מושג מאיפה היא באה אבל היא עשתה לי את בגדול.

Sandhaus

ממש כמו ספאד אחרי אותו לילה, יש איזה האנגאובר לא ברור אחרי ששוקעים לתוך העולם ההזוי והחשוך של סנדהאוס.

הופעות חיות לנצח יהיו תו תקן ללהקה, לא יעזרו כל ההייפ המטורף או הסיקורים האינטרנטים, וסנדהאוס עשו את זה בגדול. הם השאירו אנשים רעבים לעוד, אחרי ששינו להם את מקום האברים הפנימיים בכוח המוזיקה. הייתה הופעה בתזונה, אחת שללא ספק תרשם בין הטובות ברזומה הקצרצר של האינדינגב. ההרכב מתכנן לכבוש את אירופה ואני אומרת שכדאי לאירופאים להתכונן, כי משהו אחד שאפשר להגיד על סנדהאוס זה שהם רוצים את זה, אוי הם כל כך רוצים את זה והם כל כך עובדים בזה, וזה פשוט מגיע להם. מגיע להם להיות שם דבר, מגיע להם להופיע בבמות מול קהל של אלפים, ובהחלט מגיע להם לקבל את מידת ההשקעה שלהם במוזיקה בהכרת תודה מהקהל. אין ספק שבאינדינגב הם קיבלו את זה.

אפור אין אצל סנדהאוס, או שמתעלפים על המוזיקה שלהם כי הם הדבר החם הבא, או שחושבים שהם ממחזרים בלי לחדש שום דבר. אני כמובן נמצאת בקטגוריה הראשונה. אולי הם עושים דברים שאחרים עשו לפניהם, אבל אין ספק שהם עושים את זה טוב אם לא טוב יותר.

הם מצליחים לעשות מוזיקה ישנה-חדשה, בועטת, עם סאונד בריטי מובהק וגיק שיק הורס, בלי להתלהב מעצמם יתר על המידה כמו הרבה מאוד להקות אחרות באזור, בלי יוהרה מיותרת או התיימרויות אינטיליגנטיות. הם מתמקדים במוזיקה ובלעשות אותה הכי טוב שהם יכולים, בלהשקיע בקהל את כל האנרגיות שעומדות לרשותם, ובלהצליח לעשות את כל זה בלי לחרוק שיניים יותר מדי, לתת את השואו הכי טוב שאפשר בטבעי, ככה.

לצערי הרב בינתיים אין שום דבר מודפס, אבל בספייס יש שירים וטיזרים.

לסיכום, סבלנותי פוקעת, מתי דיסק כבר?!

בברכת פעמיים כי טוב,

עלמא.