תגית: בכורה

רק למסור מבטי לשמיים

אין לי שמץ של מושג איך התחילה ההכרות שלי עם אביב נוימן. איפשהו דרך סמטת פחם-עשן הזמן-לבונטין 7 השם שלו צף אצלי מדי פעם. מקריות היא משהו שתמיד מוטל בספק בעיניי, אבל חיבור של אנשים דרך מוזיקה לעולם לא. מה שאני כן יכולה להגיד זה שאת המוזיקה שלו שמעתי הרבה אחרי שכבר חיבבתי קצת את הבחור: ילד-גבר עם שיער זהב ועיניים טובות, שכל מבוקשו בחיים הוא לצלול פנימה אל המוזיקה, ללמוד ממנה ולרפא איתה את חולות היום יום.

 

 

לא פעם הודיתי שיש לי משהו עם זעקת הלב השבור. מוזיקאים שיורקים את האמת שלהם על דף, בונים את עצמם מחדש עם מוזיקה ומנסים להתמודד דרכה עם העולם, תמיד מצאו את דרכם עמוק אל חדרי הלב שלי. מהסיבה הפשוטה שמעבר להערכה שאני רוכשת למוזיקה טובה, יש הדרת כבוד בלתי ניתנת לערעור למוזיקה שאני מאמינה לה. לצלילים גסים של רגש. ואביב הוא הר געש של רגש וכנות.

הוא נולד וגדל בבאר שבע, לזוג אמנים – פסלת ואמן יודאיקה, שדאגו להשמיע לו מוזיקה קלאסית בינקותו. ילד פרח שכזה שהוקף ביצירה מאז שהוא מכיר את עצמו, ורק אחרי הצבא הוא הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה בעקבות מקרה נהדר שקרה לו:

"ערב אחד אחרי שהשתחררתי מהצבא יצאתי עם חברים לנגן באנדרטה מהדהדת בראש הר מחוץ לבאר שבע. בסוף הניגונים נשארתי לבד עם גיטרה בתוך הכיפה ונגנתי שיר שכתבתי לעצמי.
בזמן שאני מנגן בתוך הצליל המהדהד של האנדרטה, שמעתי בראשי את התפקידים, את המלודיות שצריכות להיות בשיר הזה ובמוזיקה שלי בכלל.
לקח לי זמן להבין שאני לא רק שומע את זה בראשי, שבחורה שלא הכרתי אז – שני ולמן – נכנסה לכיפה של האנדרטה והתחילה לשיר מאחורי גבי.
השיר הזה היה "אלף פעם" ואחריו נוספו עוד ועוד שירים שהניצוץ שלהם ניצת אז באנדרטה. או בעצם בכל חיי עד אז."
 

לא יכולתי לספר את זה יותר יפה. המדבר הזה ניכר במוזיקה של אביב, מוליך אותה לטפס מעל הסלעים והאבנים, למעוד את הלילות השיכורים, לצאת לחקור את המיית הלב המחפש במדבריות החול שטופות השמש.

 

 

והוא מחפש. מחפש כל דבר שיכול לנחם מעט את הראש העמוס, את הכתפיים הכורעות. אלבום הבכורה של אביב נוימן נקרא 'דוד', ואפשר בקלות להצביע על פרשנויותיו: דוד זהו שמו של אביו, או דוד המלך שהיה גם הוא מוזיקאי אדמוני. אבל מכולם אני חושבת שזהו פשוט ערכו של השם התנכ"י הזה, המושרש כל כך בתפיסה התרבותית שלנו, שמסמל אדם פשוט שמנסה לאחוז בחוזקה במשקל הכבד שהוטל עליו, ולהצליח לשאת אותו למרות צניעות מידותיו. דוד הוא מסעו העייף והנחוש של אדם אחד אל המלוכה שראויה לו, אל הנחת והנחלה, אל נשימת הרווחה שכולנו מייחלים לה בסופו של המירוץ הזה.

 

 

אלבום הבכורה הזה הוא אחד מהאלבומים היותר מרגשים ששמעתי בעברית לאחרונה. יותר מלהשתפך על התכווצויות בלבי או דמעות בעיניי, אומר שמכלול היצירה שלו היא לא פחות מחתיכת נשמה שהוא אורז בתוך קופסת קרטון ומגיש לכל בעל אוזניים לשמוע. וככזאת, היא מורכבת, ורגישה, ואכזרית, ועשירה ומלאת רבדים. ואין משהו שאני יותר אוהבת במוזיקה כשמגלים אותה כל פעם מחדש, או שהיא מגלה בנו כל פעם דברים מחדש. וכמו מוזיקאים אחרים שכתבתי בשבחם- גם אביב כותב את כל מה שאני וכל מה שאתם, בלי לפחד מהעירום שלו עצמו.

הוא לא איזה זמר מדהים עם קול משכר, וזו ממש לא מגרעה. הקול שלו כל כך נא ואמיתי שיש בו אנושיות בשר ודם. לא מעודן ולא בהכרח רך, אלא משהו בו רועד ושביר וחסר הגנות לחלוטין, ושם נמצא כל הקסם: ברטט הזה, הלא מחונך, הלא מקצועי, הלא מזוייף. הרטט הזה של הלב הפועם, של המילים הכנות, של הבטן הרעבה, של החול בנעליים.

 

 

אביב נוימן הוא מהמוזיקאים ששרים את הרגשות של כולנו החוצה, את הסיפורים הקטנים והחשוכים שאנחנו שומרים בסוד. הוא מהמוזיקאים האלה שגורמים לנו ולפחדים שלנו להרגיש טיפה יותר בבית. להיות טיפה יותר בשקט עם עצמנו.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש חלום קטן לראות אותו שר את הלב החשוף הזה שלו על במה. ביום שבת ה16 לחודש הזה הוא יופיע במועדון האזור בתל אביב בהופעת השקה לכבוד צאת האלבום, ולרגל המאורע אנחנו נחלק לכם גם כרטיס זוגי וגם אלבום! ההגרלה תמשך עד יום רביעי ומי שרוצה להשתתף יכול לשלוח מייל עם הכותרת 'כרטיס/אלבום'. הזוכים יקבלו מייל ביום רביעי עם כל הפרטים.

עד אז, תשמעו את האלבום הזה. תנו לעצמכם להעלם רגע אל תאטרון החולות של הילד בעל שיער הזהב. לצלול אל הדיונות.

נתראה בשבת?

מה עשיתי מהחיים

שלומות! בוקר מרגש במיוחד מתחילים במשחקי מחבואים: אז הגעתם אליי כחלק מ'חפש את המטמון' של רני שחר בו תרכיבו פאזל של שירים מתוך אלבום הבכורה המתקרב שלו. איזה נחמד זה.

את רני הכרתי בעקבות מייל שנשלח אליי, והתאהבתי ישר. מלבד העובדה שהוא מנגן בפסנתר ומנהל איתו מערכת יחסים אדוקה (שכשלעצמה כבר נותנת לו נקודת פתיחה טובה אצלי), הוא כותב מילים חשופות ופצועות על הלב השביר שלו. כן כן, אני יודעת מה אתם חושבים, עוד סינגר-סונגרייטר מתוסכל שממרר על אהבות נכזבות. אבל ברני יש יותר מזה: מעבר להתעסקות שלו ב'אני' הוא לא מפחד לגעת ב'אנחנו', הוא מצביע ישירות על הלב השבור של כולנו, מנתח אותנו דק-דק, רושם אותנו בנאמנות ופורק תסכול ששייך לכולנו- אם זה במערכות יחסים, בבטחון עצמי, בתפיסה חברתית, או במירוץ אחרי ____ (השלימו את החסר) והכל מתובל בהרבה ביקורת עצמית נוקבת ובמילים חדות וחסרות התיימרות.

כחלק מהפאזל המוזיקלי שהרכבנו בשבילכם תוכלו לאסוף שיר בכל תחנה בדרך! בתחנה הזו תוכלו לשמוע ולהוריד את 'מה עשיתי מהחיים':

כמה מילים של רני על 'מה עשיתי מהחיים':

"גדול יותר מהחשש מפני חרטה אפשרית על דברים שעשיתי, הוא החשש שאתחרט על מה שלא הספקתי לעשות. 'מה עשיתי מהחיים' הוא אחד מאותם שירים שלי שלא נכתבו ביום אחד. הסתובבתי עם התחושה של השיר במשך מספר חודשים, אוסף שורה לשורה, חוויה לחוויה."


(כאן תוכלו להוריד את השיר ישירות אליכם)

אלבום הבכורה 'אל תחזרי' עתיד לצאת בקרוב תחת הפקתו המופלאה של יהוא ירון, ואני מצפה ומחכה בסבלנות אין קץ.

שלושה שירים נוספים תוכלו למצוא אצל החברים אפרכסת, בבלוג של יובל אראל, ובעמוד הפייסבוק של רני.

רני שחר יופיע בפסטיבל הפסנתר האגדי ב25 לנובמבר. הופעת השקה חגיגית לאלבום הבכורה תתקיים ב29 לדצמבר באוזןבר. אני שם, בואו גם אתם.

גן חיות חשמלי בכף ידי

נפתח ונגיד שאני בריגושים מטורפים בעקבות פרסום התאריכים של אינדינגב. איזה כיף!

היום נכיר הרכב מעולה שיש מצב גדול (מאוד) שאתם לא מכירים. קודם נשמע משהו?

איזה בלאסט פרום דה פאסט. אדיר. קודם כל חשוב לציין (לפני שהחברים יתרגזו עליי) שזהו רק דמו. מי החברים אתם שואלים? מדובר בגל דוידסון (גיטרה, שירה) יובל גסר (בס, קולות) ואופיר סעדון (תופים, כלי הקשה), שלושת השמות מאחורי 'אלקטריק זו'.

 אין הרבה מה להגיד עליהם חוץ מהעובדה שהם עושים אחלה מוזיקה מפוצצת בגרוב היישר ממחוזות שנות השבעים, שההשפעות העיקריות עליהם הם שמות עצומים כמו הנדריקס וזפלין, ושהם מכוונים רחוק. רחוק מאוד.

ההרכב הנוכחי קיים רק כמה חודשים, ובזמן הזה הם מופיעים בכל מקום אפשרי (כולל שדרות רוטשילד), ולפני שניה בערך הם זכו בתחרות הז'אן ז'אק גולדן סנר ללהקות צעירות שהתקיימה זו השנה השלישית באוזןבר. אין ספק שזו חבורה שאפתנית רצח עם מוטיבציה בגודל של איצטדיון ופרפקציוניזם כבד.

'אלקטריק זו' רוצים להשמע כמו הגיבורים המוזיקליים שלהם (בעצם, מי לא?) והם שומרים על מתח גבוה בכל הקשור לנגינה וחזרות, שיפור תמידי וליטוש היכולות שלהם. יש משהו כמעט אובססיבי בהתעסקות שלהם עם המוזיקה, כשלנגד עיניהם יש להם רק מטרה אחת- להיות הכי טובים שהם יכולים במה שהם עושים, בלי להתפשר. יש בזה משהו מאוד ילדותי ותמים מצד אחד (מי מאיתנו בתור ילד לא חלם להיות הכי טוב בעולם במשהו) ומאוד בוגר וממוקד מצד שני. אין ספק שיש להם עוד דרך ארוכה לעשות לפני שימלאו מועדוני הופעות גדולים, אבל הניצנים של הפוטנציאל האדיר שלהם כבר נשמעים. יהלום בלתי מלוטש כמו שג'אפר נהג להגיד.

את המילים והלחנים כותב גל דוידסון, וכששאלתי אותו על פשר השם 'אלקטריק זו' הוא סיפר שהדבר נולד בעקבות בחור שניגש אליו אחרי הופעה ואמר לו שהם נשמעים כמו גן חיות חשמלי (לא כל כך רחוק מהמציאות). אני לראשונה ראיתי אותם בדאבל פי'צר עם לפט האהובים עליי כל כך ונדלקתי במקום: הופעות שלהם זה משהו שחייבים לראות. עזבו אתכם קלישאות של חשמל באוויר ושואו, הם פשוט עושים את העבודה כמו שצריך, אני שומעת אותם ורואה ג'אמים בלתי נגמרים במדבר עם גבעול בין השיניים והרבה מאוד אנשים שלא יודעים איזה יום היום, הם מפציצים על הבמה והכריזמה שמשתפכת משם עלולה להטביע את כל מי שנוכח.

אלקטריק זו יופיעו ב11.10 (שלישי הבא) באוזן בר בדאבל פי'צר עם טריידמארק האדירים ואנחנו מחלקים שני זוגות של כרטיסים! צוף ואיתי זכו כל אחד בזוג כרטיסים, מזל טוב בחורים! וכל שאר החברים, בואו יהיה כיף.

נשאיר אתכם עם שיר אחרון:

ואגב, לכל מי שתהה על עניין האדיקות: גל ישן עם הגיטרה שלו. ועכשיו שאתם יודעים דבר כל כך מרגש, לא תבואו?

נתראה שם!

גופים חמים בתנועה

כן כן אני יודעת, עוד לא קניתי את ספנסר ב' ולכן אני מתקשה לכתוב בזמן האחרון. אבל, תראו מה קרה עכשיו! ממש הרגע בטעות הכרתי הרכב חדש ונהדר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא משתפכת עליהם אינסוף במיידי. אז הנה זה קורה.

Hot Bodies In Motion או בקיצור HBIM הם הרכב של ארבעה בנים מסיאטל שמנגנים ביחד כמעט יומיים וחצי או בקיצור, לא הרבה זמן. בן קרסון הסולן לומד רפואת ילדים כשהוא לא שר, זאק פלוארי הבסיסט הוא חיית פרויקטים מוזיקליים ומנגן בכל מקום אפשרי, סקוט פול ג'ונסון הגיטריסט בונה ומוכר גיטרות למחייתו, וטים לופרסטו המתופף מחזיק כרגע הכי הרבה וותק בהתעסקות במוזיקה (הוא היחיד שהיה בלהקה לפני).

זה ככה קצת על רגל אחת (כי אין עליהם כלום בשומקום) בואו תשמעו משהו לפני שנמשיך:

השיר המעולה הזה הוא שיר הנושא והסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של ההרכב שנקרא Old Habits ויצא בינואר השנה. החבורה הנהדרת הזאת מביאה את הבלוז רוק של פעם בטעם עדכני, קצת כמו מה שהבלאק קיז המופלאים עושים (רק בניחוח יותר פופי) – סנכרון כזה של משהו מוכר וקלאסי לכאן ועכשיו, להביא את כל היסודות הידועים ולתבל אותם מחדש: למרות שהקול של בן לפעמים נע בין הבחור עם האוקטבות המוגזמות ממארון פייב אל הסולן של קינגז אוף ליאון זה עדיין תופס פשוט כי יושב עליו מספיק גרוב כדי להתחמק מההשוואה הדי מביכה הזאת:

גם אתם חשבתם שמלוכלך יושב עליו יותר טוב? גם אני. החברים האלה עושים אחלה מוזיקה, ואין ספק שהם בשיאם כשהם נשמעים יותר כמו להקת גאראז' מטונפת ולא כמו להקת שירים-רגישים-לבנות-בתיכון, אבל, מה לעשות: אמריקאים הם עם מטומטם. לכן יש בהחלט איזה שיר או שניים באלבום ששוכחים אינטילגנציה מוזיקלית מהי, ופונים יותר אל גילאי הטיפש עשרה. אכן טיפשי. לכו תסבירו להם שבלדות מלודיות הרבה פחות מעניינות, או יותר נכון לכו תסבירו את זה לנערות שטופות הורמונים שחושבות שכל העולם שונא אותן ורק בן קרסון מבין אותן.

הנה שיר שתפס אותי מהרגע הראשון, ואם לא שיר הנושא הבאמת חסר-יכולת-התעלות, ללא ספק היה האהוב עליי באלבום:

סטיבי וונדר היה מתגאה: כמה סול וגרוב, איזה יופי זה! אין, אני סאקרית של גיטרות ואינני מתביישת להודות בכך. יום יבוא ואתחתן עם אחת.

אז יש לנו ארבעה ילדודס מוכשרים ברמות, שעושים מוזיקה מעולה וכל מה שנותר זה רק להסביר להם שהם חייבים יותר צחנה וטינופת במוזיקה שלהם והם מסודרים. אז הנה כל הדרכים להגיד להם את זה: פייסבוק, טוויטר, ואפילו  אתר חביב למדי (עם כמה ג'אמים אדירים שצולמו והועלו). יאללה תפציצו בהם.

ורגע לפני סיום: פה אתם יכולים לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו תמורת 6 דולרים חדשים. לא רע בכלל.

נפרד עם ביצוע מעולה מתוך הופעה איזוטרית לחלוטין:

אחלה המשך לשבוע ילדים, בקרוב רשומה חדשה ומדליקה בנושא קצת יותר מקומי. הפתעות הפתעות!

עלמא

גאות גבוהה

אוי.

המק שלי גוסס.

אז לקחתי מחשב של חברה כי אני לא יכולה לחכות כבר, וחייבת לכתוב לכם על דבר יפהפה ששמעתי בחודש האחרון (ובכל מקרה כבר שמור לי מקום בגיהנום על שדחיתי את כל העניין עד עכשיו).

נוריה זו להקה ירושלמית שפועלת מ2008 המונה חמישה חברים: ניר צפתי על שירה וגיטרה, דותן מושנוב על קלידים, נועה סגל על תופים, אלון פרץ על גיטרה, ואורי דרור על באס.

אין הרבה מידע עליהם ברשת חוץ מהעובדה שחלקם יוצאי האקדמיה למוזיקה בירושלים וכמה אזכורים לסינגל או האי.פי הראשון שלהם. אין להם עדיין אלבום (וחבל שכך) אבל בינתיים נסתפק בארבעה שירים רכים וורידיים שכאלה היישר ממחוזותיו של איזה מקום קפוא עם עצים עירומים וגבוהים.

מה זה הדבר הזה?

בפעם הראשונה ששמעתי אותם חשבתי שהנה אני צוללת מתחת למים ונעלמת. מוזיקה עירומה ועריה ורועדת מקור, ועדיין חמה לי בבטן: פוסט-רוק איסלנדי רך וחודרני, דוקר ומלטף באותה עת. משהו בהם גורם לי להרגיש הכי לבד והכי ביחד, צלילים חשופים ומתגלגלים כמו מים.

נוריה זה הצונאמי החדש.

לא יכולתי לשמוע אותם ולא לחשוב על דויד פרל, איש יקר וכותב הבלוג 4crying out loud, שכל כתיבתו היא מלאכת אספנות של מוזיקאים שעושים את מה שנוריה עושים: לפיתה חזקה וחסרת היסוסים, הפשטה עצמית מכל דבר אחר באותו רגע. ההרגשה שכל מה שנותר בעולם זה רק מוזיקה: רק העדינות האינסופית הזאת שממלאת את החללים העייפים בראש, שמציפה את הבטן, שנוזלת בין האיברים בגוף.

נוריה מכאיבים לי. הם נשמעים לי כמו הכלאה של אקספלוז'נס אין דה סקיי ורדיוהד: משהו בהם מרגש אותי עד אימה. אני מאמינה להם. אני מאמינה שכשניר שר שזו השקיעה האחרונה שלהם הוא באמת מנסה להרגיש את הדופק של מושא אהבתו, לא מרפה מידיה, זועק לה מעומק הגרון שלא תוותר.

הזעקות המלודיות אה לה תום יורק האלה מלוות נאמנה בגלים של מוזיקה שנבנית לאט לאט ומתפוצצת אל המזח בשבר מרהיב ומלא כנות. הקפאון האיסלנדי שמרחף מעל כמו סערה שמאיימת להתחולל משאיר את האזניים דרוכות וערות, נותן הרגשה שהשבריריות הזאת עלולה להתערער בכל רגע.

נוריה עושים מוזיקה שלא משאירה מקום לנשום, ויחד עם זאת היא הכי ממלאת ריאות שיש.

ביום שני ה15.8 תתקיים בתמונע הופעת השקה חגיגית לסינגל הראשון Last Sunset מתוך האי.פי שלהם Anthers וכמובן שאנחנו מחלקים כרטיס זוגי -ברכות לאלון שזכה!

עד אז, נשאיר אתכם עם השיר האחרון באי.פי היפהפה הזה

לשמיעת האי.פי בשלמותו.

נתראה בתמונע!

בקרוב רשומה מרגשת במיוחד

עלמא

אום-לה-לה פא-פא-דה-פאם

את אומללה ראיתי פעם ראשונה באיזה הופעה מקרית בתל אביב. אני לא זוכרת איפה זה היה אפילו, אבל את החבורה הזאת לא יכולתי לשכוח. ערימות הכריזמה, ההומור העצמי והקהל המשולהב נחרתו לי בצורה חמורה בזכרון.

ברגע הקרוב ביותר שהגעתי למחשב רצתי לחפש מי המופלאים האלה. הגעתי למלא סרטוני יוטיוב מהופעות באיכות שלא הייתה מביישת פלאפון נוקיה ישן עם מסך ירוק. בקיצור- לא משהו בכלל. חיכיתי הרבה זמן שיצא להם משהו מוקלט, כדי שהם לא יישכחו לי בין בליל הלהקות הצעירות הרבות שצובאות את אזניי במוזיקה המקומית.

השיר הראשון שנתקע לי במוח מאותה הופעה (והאהוב עליי עד היום מכל השירים שלהם) הוא My PDF Files שיצא כסינגל השני שלהם. לפני שהיה לו שם רשמי הוא נקרא בפי 'השיר הזה עם הPDF' (ודאגתי להשמיעו לכל חבר עם אוזניים) שפשוט העיף לי את הראש ושעשע אותי באותה מידה שהוא העציב אותי:

כמויות הציניות שפושה בשירים שלהם לא חוסכת מאיתנו אמיתות כאובות מהשתעבדות האדם בעולם המודרני: תרבות צריכה חונקת, אידאל יופי בלתי מושג, הגדרת ייחודיות ה'אני' החמקמקה, צמצום מושג המציאות אל תוך צג המחשב, קהות חושים, ניכור, וחוסר סיפוק מתמשך. My PDF Files הוא נושא הדגל במצעד הפזמונים המעולים שלהם: אל תטעו- לא מדובר פה בשירים, מדובר בפזמונים קצביים ומהוקצעים שעצם ההמשגה שלהם ככאלה לא מורידה מערכם בשום צורה. אומללה לא מתביישים לעשות מוזיקה בועטת, חדה, מזיזת איברים ומלאת ביקורת עצמית ואומללות קיומית, בלי להתבייש או להסס.

הסאונד שלהם מורכב מרבדים של גיטרות, תופים מדויקים וצלילי אייטיז אופייניים- משהו בין סינתי במשבר גיל העשרה, למיס פקמן על טריפים: בקיצור, זה עובד רצח. לא פעם הם גורמים לי לחשוב על להקות מעולות כמו וומפייר וויקנד או טי.וי און דה רדיו, ועל העובדה שהם לא נשמעים כמו שום דבר שיצא מהארץ, בעיקר בגלל הסאונד הכל כך חו"לי שלהם והמבטא הספק בריטי-ספק ברוקלינאי של ג'וזף הסולן.

הנה הקליפ Please שיצא כסינגל הראשון:

אומללה היא להקה ירושלמית המורכבת מחמישה חברים: ג'וזף ליימון על שירה, יובל גורן על בס, אוראל תמוז על גיטרה, ניר יצקן על קלידים, ועומרי בלאו על תופים. הם לא מזמן השתתפו בGlobal Battle Of The Bands או בקיצור- GBOB, תחרות בינלאומית למציאת להקות צעירות ומצליחות מרחבי העולם לקידום פריצתן מחוץ לגבולות המקומיים. אומללה אמנם לא זכו, אבל הגיעו לגמר המכובד לא פחות שהתקיים בלונדון.

בהתאם למוזיקה שהם עושים, גם התדמית שלהם כמוזיקאים היא עניינית, מקצועית ואסתטית. לא פעם היינו מדברים על העובדה שסקיני וחולצות פסים הן סממן קבוע בלבוש הלהקה, שהופעות שלהם תמיד בעלות רף סאונד גבוה ונוכחות בימתית חזקה, ואיך אפשר שלא להזכיר את בובת המין המתנפחת שמתארחת אצלם קבוע.

ביום חמישי הקרוב- ה4.8, ייצא לאוויר העולם אלבום הבכורה ותתקיים בבארבי הופעת השקה חגיגית ומרגשת. האלבום נקרא Stand Go Show Shout, בהחלט שם שמסכם בתוכו את פועלה של הלהקה. לכבוד המאורע המרשים והמשמח אנחנו מחלקים כרטיס זוגי להופעה ושני אלבומים! איזה תפנוקים לשבת, פשוט נחת. כל שנדרש מכם לעשות הוא לשלוח מייל אליי עם הכותרת הפשוטה- 'אומללה כרטיס'/'אומללה אלבום', ולהכנס להגרלה! אלון, דניאל וערן זכו בכרטיס זוגי ושני אלבומים! מזל טוב חברים, תהנו!

כמה מילים על האלבום: שמעתי אותו במשך שלוש שעות ברצף, ונשאלת השאלה אם זה עניין של סיבולת שמע או עניין של איכות- נראה לי שנלך על האיכות. מילים שנונות וסאונד רקיד ומורכב במקביל, איזושהי התכה של כלים וסגנונות מוזיקליים שונים שיוצרת משהו ייחודי ומפתיע: כן, יש מימד של הפתעה במוזיקה של אומללה, מעבר חד בין סאונד אייטיז מובהק, לרוק, לאלקטרוני, וכל זה באותה רצועה, התעסקות בנושאים ספק חברתיים ספק אישיים, ובעיקר הרבה הרבה כיף מוזיקלי טהור. האלבום עומד כאבן פינה מרשימה ללהקה צעירה שכזאת, נקודת פתיחה עם רף גבוה שיכולה בקלות להציב אותה בראש ההרכבים הישראליים המעולים שאנחנו מייצאים לחו"ל.

הופעות שלהם הן שואו מוזיקלי במיטבו, שבסופן סביר להניח שתצאו עם כאב גב תחתון חמור ביותר מכל תנועות האגן שלא תוכלו להתחמק מלעשות. קפיצות משותפות חסרות פשר וידיים מונפות באוויר הן מראה שכיח בקהל של אומללה, ומשפטים ספק מתוסכלים ספק משעשעים בין השירים הן חלק ממשנתו השנונה של ג'וזף ליימן. בקיצור, למי שלא ראה אותם עדיין (למרות שהם מופיעים באמת בכל מקום אפשרי) המלצה חמה- בואו להשקה. הולך להיות בלתי נשכח.

חשבתם שהיא לא תופיע כאן?

שלחו לי מייל

נתראה בבארבי!

עלמא

בשבילך אני הרוח

כפי שוודאי הבחנתם, אני קצת רעועה בתדירות הפרסומים בזמן האחרון והסיבות הן שספנסר (המק היפהפה והנאמן שלי) הולך ומזדקן- אני חוששת שמותו קרוב מתמיד, ובכלל קורים כל מיני דברים דוחקי זמן ומעכבי כתיבה כרגע- אך אל דאגה זה לא ייקח זמן רב עד שנחזור לשגרה (וכן, יש גם ספנסר 2 בדרך).

בכל מקרה, ככה עד שיהיה לי זמן לכתוב על רוק אים פארק הנהדר, חשבתי לשתף אתכם קצת במוזיקה חדשה ונהדרת שתפסה אותי השבוע:

מי אמר אני הם הרכב גיטרה-בס-תופים בו חברים תומר רונן, אסף אירם, ודורון שהינו. מהמעט שיש עליהם ברשת ניתן להסיק בוודאות שהם מתגוררים בתל אביב, ובני 25. זוהי פחות או יותר רמת החשיפה שלהם- והאמת? אני אוהבת את זה: אין כמו מעט מסתורין ומוזיקה מגניבה כדי לסקרן אנשים ולפתוח להם את התיאבון.

סאונד מדויק-אך-מטונף הוא מאפיין מרכזי אצלם, קליפים מוקפדים ואסתטיקה מצוחצחת, גיטרות צורמות ושירת מגפון, כל אלה משלימים חבילה שיש לה פוטנציאל אדיר ובינלאומי, ואיכשהו- הם בוחרים לשיר בעברית. וזה נשמע טוב.

הם אמנם עוד לפני אלבום הבכורה שלהם, אבל אין ספק שאצלי לפחות, הציפיות לקראתו גדלות ככל שאני שומעת אותם יותר. הם נעים בן רוק פשטני וקליל – לאלטרניבי מועך עצמות, והמעבר הזה יפה להם. יש משהו מעניין בהרכב שעוד נמצא באיזשהו מקום חסר זהות מקובעת, ועדיין תר לאט לאט אחריי הכסא הנכון לשבת בו: ומי אמר אני עושים זאת היטב.

מהצד השני של 'איפה את איפה אני', הנה השיר 'קׂהלת' שעושה שַמות (ושלוליות של עונג) בקהילה האינטרנטית בשבועיים האחרונים:

בפעם הראשונה שראיתי את זה אזל לי הדם מהרגליים: כל כך נקי וכל כך צורם במקביל, איזה דיסוננס נהדר: משהו באווירה הקפואה והמעילים החנוטים מותח לי איזה שריר בבפנוכו. את הקליפ היפהפה הזה הפיק צילם וביים דניאל קולה, וממש אתמול הוא הגיע לגמר בתחרות קליפים שעורך הסינמטק בתל אביב.

רק לפני שבוע מי אמר אני סיימו להקליט את האי.פי הראשון שלהם, וביום ראשון בשעה 21:30 במיכהטרוניקס הם יעשו הופעת השקה חגיגית וחינמית(!) לכבוד צאתו אל אוויר העולם. לרגל העניין המשמח הזה, הם מחלקים 5 עותקים פיזיים של האי.פי החדש– כל שצריך לעשות הוא לשלוח אליי מייל עם הכותרת 'מי אמר אני'  ולהכנס להגרלה. הזוכים יקבלו את העותקים עצמם אך ורק בהופעת ההשקה מידי חברי ההרכב!

והנה לכם ממתק נוסף וממכר לסיום: האזנת בכורה לאי.פי המלא!

וכמובן שהוא זמין להורדה גם בבנדקאמפ. איזה כיף.

נתראה במיכהטרוניקס!

עלמא