ההסטוריה החדשה שלכם

הנה משהו מעניין שקרה בכל הזמן הזה שלא כתבתי: לפני חודש בערך חבר הודיע לי בהתרגשות שSon Lux מגיע לארץ ותשובתי הייתה "מי?". מטריד, בהחלט מטריד. אבל מאז כבר הספקתי לחקור בנושא ולגלות שההתרגשות הייתה מוצדקת.

הדבר הראשון שגיליתי על ריאן לוט המוזיקאי שעומד מאחורי השם, גם אולי היה הסיבה הכי טובה להסתקרן ולחפש מידע על הבחור המסתורי- הוא מרכיב שליש מהסופר גרופ Sisyphus (לשעבר s/s/s) בו שני השלישים הנותרים הם סופיאן סטיבנס וסרנגטי, שניהם מוזיקאים ייחודים (סופיאן הוא סינג-סונגרייטר מוכשר בעל סאונד מרובד ועשיר מאוד, וסרנגטי הוא אחד הראפרים הכי מגניבים ששמעתם).

אבל מספיק לנסות למפות את סאן לאקס בעולם השיוכים המוזיקליים, היצירה שלו מדברת בעד עצמה:

 

 

אך איזה עושר מוזיקלי, אפשר למות מעונג מכמה שהיצירות שלו מדושנות ומלאות: קולות מקהלה, כלי מיתר קלאסיים לצד כלים מודרניים לצד באסים ממוחשבים, ברייקים מדויקים וחדים, הרמוניות יפהפיות. במקרה של סאן לאקס "כל המוסיף גורע" כנראה לא תקף, ולא בכדי התזמורתיות הזו כל כך דומיננטית- ריאן לוט כותב בין היתר מוזיקה לפרסומות וסרטים ולא הייתי מתפלאה אם יש בו את הפוטנציאל להפוך לעילוי 'הנס זימרי' בעולם הקולנוע.

 

 

ריאן לוט נולד וגדל בניו יורק, ותמיד עסק בעולם המוזיקה גם אם לא ביצירתו שלו. הוא הוציא שני אלבומים (At War With Walls & Mazes"-2008, "We Are Rising"-2011") עם הלייבל העצמאי Anticon, ב2013 הוא הצטרף ללייבל העצמאי הקצת יותר גדול Joyful Noise Recordings (בו חתומים בין היתר דירהוף, דינוזאור ג'וניור וWhy? האדירים) שיתף פעולה עם המון מוזיקאים מצליחים ומרתקים והוציא את אלבומו השלישי "Lanterns", איתו הוא סוף סוף פרץ לתודעה של סצינות השוליים העולמיות וככל הנראה גם מעבר להן.

הסינגל Lost It To Trying שיצא באוגוסט הביא לו את הנצחון בפיצ'פורק ודומיו:

 

 

המעטפת החיצונית של המוזיקה שלו היא פומפוזית, דרמטית לאין שיעור ולפעמים גדולה מהחיים כמו שרק היינו רוצים שפס הקול של חיינו ישמע. תאטרליות רבת רבדים שבאה לידי ביטוי לא רק בבחירת הכלים ושילובם בפעימות לא שגרתיות של מקצבים, אלא בראש ובראשונה בתזמור המדויק של כל אחד מהם ובחירת המילים המתוקצבות והתמציתיות שמייצגות כל יצירה. יש פה פסיפס של השפעות תרבותיות ומוזיקליות שנבחרו בקפדנות ובחשיבה על כל צליל ותפקידו במערכה. כמו הרבה אחרים, גם סאן לאקס יוצר דברים חדשים במו ידיו: קטעים מוזיקליים שהם לחלוטין פרי כפיו אך נשמעים כאילו הולחמו מעבודות קודמות של אבות מוזיקליים שיכולים היו להיות בעלי השפעה מכרעת אילו רק היה יודע מי הם.

דוגמא אחת מיני רבות היא ההשוואה לג'יימס בלייק. הדמיון לא צץ לו יש מאין: גם ריאן לוט משתמש באלקטרוניקה גסה ורחבה שמחזיקה את המשקל של שאר האלמנטים עליה, כותב מזמורים קצרים שחוזרים על עצמם במהלך היצירה, ומטמיע את חותמו עם הדובדבן שבקצפת: קול שברירי ועדין.

 

 

לא הרבה קורה שמוזיקאים מגיעים להופיע בישראל דווקא בשנים המעצבות שלהם כיוצרים חובקי עולם, בשיא פעילותם או אפילו רגע לאחר ש'גילו' אותם בתוך סצינת הפופ העולמית, כשהם צמאים לעוד ורעבים להפיץ את בשורתם המוזיקלית.

ב2 לפברואר ריאן לוט – Son Lux יופיע בבארבי עם הרכב נגנים מלא, וזו הזדמנות נדירה לתפוס את המתזמר הכל כך מסקרן ומעניין הזה בקונצרט (במיוחד בתוך התנועה הברוכה של מוזיקאים אלטרנטיביים שמגיעים לישראל) ויש לכם הזדמנות לזכות בשני כרטיסי יחיד לאירוע!

איך נעשה את זה? בואו נשחק משחק – מנו שיתופי פעולה בין Son Lux לאחרים ושלהם עם אחרים עד לאן שתצליחו להגיע (או עד שיימאס לכם) לדוגמא:

ביונסה+ג'יי זי (Drunk In Love) > ג'יי זי+ פארל וויליאמס (Change Clothes) > פארל וויליאמס+דאפט פאנק (Lose Yourself To Dance)

וכן הלאה.

אם אין לכם כוח להסתבך אתם יכולים גם סתם לכתוב עם מי הייתם רוצים לשמוע אותו משתף פעולה.

שניים מהעונים יזכו בכרטיס להופעה!

 

 

ההגרלה מתחילה עכשיו ותסתיים ביום ראשון עוד שבוע בדיוק. ההגרלה הסתיימה הזוכים בכרטיס הם דבי ורן! תהנו בהופעה ותודה לכל מי שהשתתף!

הנה עוד שיר לסיום:

 

 

חיבוק צלעות

אני חושבת שאף פעם לא כתבתי על מוזיקה אלקטרונית. מנסה להזכר ולא צץ לי כלום ממגירות הזכרון הקטנות של המוח, וזה מאוד מוזר כי אני שומעת אותה המון. הגיע הזמן לתת לה רגע.

אולי בתור התחלה ניגע במשהו שכן תופס תאוצה והכרה. אני די בטוחה שכולכם שמעתם את השם Purity Ring מתישהו בשנה האחרונה. וזה מצחיק, כי הרכב כזה נוגע לי במקום הרגיש של 'אני הכרתי אותם קודם!' והקנאות הקטנה והנסתרת הזו שלכל אחד מאנשי חקר המוזיקה יש במקום נסתר בתוכו- שמצד אחד רוצה נורא להכיר לעולם את הדבר המדהים הזה שהוא מצא איפשהו במעביי האינטרנט ומצד שני נורא רוצה שיהיה לו את הקרדיט האבסולוטי על להיות הראשון שגילה אותם. ואני יודעת שאתם בטח אומרים לעצמכם 'לא אני', אבל כולנו מחמיצים פנים מעט כשמשהו שאנחנו חושבים שהוא פנינה חבויה פתאום מגיע לרדיו ומחרבן לנו את כל הייחודיות שבחוצפתינו סיגלנו לעצמנו.

 

 

במקרה של Purity Ring הבנתי שהם נחלת הכלל כשאלבום הבכורה הגיע דרך מפיצים בארץ ולא דרך הזמנה עצמאית מחו"ל. בתור אחת שלא שומעת רדיו, ידוע לי שזה החותם הוודאי לכך שהמוזיקה הזאת הולכת להיות משודרת בכל מקום אפשרי ולהפוך ללהיט התורן הבא. יותר מזה, אני חושבת שיש הרבה אנשים שחולקים איתי את הפחד מהלעיסה הבלתי נגמרת של גלגל"צ, והרידוד המוזיקלי שהם עלולים לעשות למוזיקאים לא רעים בכלל, ובלי קשר או עם קשר לתעשיית המוזיקה בארץ יש קונפליקט בעייתי מאוד בין הרצון להשמע ולהגיע ליותר קהל, לבין המאיסות שאורבת בבמה הספציפית הזאת.

אבל עזבו אתכם מדיונים פוליטיים על מיינסטרים, בואו נתעסק קצת במוזיקה.

 

 

בצמד המעולה הזה חברים מייגן ג'יימס וקורין רודיק הקנדים והצעירים להחריד. עוד לא עבר חצי יובל מאז שנולדו וכבר הספיקו להופיע ברחבי העולם בפסטיבלים בינלאומיים, להוציא אלבום בכורה מעולה תחת לייבל משמעותי, ולסמן טריטוריה מלכותית בסצינת האלטרנטיב פופ העולמית.

זכיתי לראות אותם בפסטיבל פרימוורה האחרון בברצלונה: בחורה מתוקה ועדינה עם קול יפהפה ונוכחות בימתית צנועה ונער צנום שמנגן על מקלדות סופר מגניבות דמויות מנורות.

 

 

זו הייתה אחת ההופעות המהנות שהייתי בהן. מייגן הייתה חיננית וחייכנית, והתמסרה למוזיקה לחלוטין. ברגע שהתחילה לשיר נתנה לעצמה להשתחרר ולהעלם אל תוך הצלילים, אבל הדבר שמשך אותי בה היתה בעיקר העובדה שהיא הייתה כל כך בתולית בתקשורת שלה עם הקהל, כאילו עוד לא הפנימה שהיא על הבמה ולא ביניהם. לעומתה, קורין נחבא מאחור אבל באותה עת הפגין בטחון וקרירות של אדם שעסוק בעבודתו. הם סיפקו את הסחורה לחלוטין והשילוב בין השניים האלה היה מרתק.

בכלל, מרשים למצוא כזה מוצר איכותי ומלוטש היטב, עם הפקה מדויקת וסאונד כל כך נקי וחלק, מילדים שזה עתה דרכו רגלם בתוך עולם המוזיקה. השניים האלה מספרים סיפורי בלהות וחלומות אבודים מהילדות, אגדות על פחדים של הבטן ותקוות של הלב, ומייצרים מלודיות שאפתניות שלא מתיימרות להיות משהו אחר מלבד פופ אלקטרוני מושלם. הביטים ממוקססים ברובם מקולה של ג'יימס ומשמרים אווירה מרחפת מעט, עתירת באסים ומורכבת לעיתים, ולפעמים מלאת תמימות ואפילה להחריד בבת אחת.

 

 

איזה קול יש לה, איזה כיף להאזין ליופי הזה.

אתם יכולים להתעדכן באתר שלהם, ואני ממליצה לכם מאוד לרכוש את האלבום הזה. אין בו שיר אחד פחות ממעולה. הוא לא מצליח להמאיס עצמו לרגע, מסוג האלבומים שהאוזן מתענגת עליהם כמו על שוקולד.

 

רק למסור מבטי לשמיים

אין לי שמץ של מושג איך התחילה ההכרות שלי עם אביב נוימן. איפשהו דרך סמטת פחם-עשן הזמן-לבונטין 7 השם שלו צף אצלי מדי פעם. מקריות היא משהו שתמיד מוטל בספק בעיניי, אבל חיבור של אנשים דרך מוזיקה לעולם לא. מה שאני כן יכולה להגיד זה שאת המוזיקה שלו שמעתי הרבה אחרי שכבר חיבבתי קצת את הבחור: ילד-גבר עם שיער זהב ועיניים טובות, שכל מבוקשו בחיים הוא לצלול פנימה אל המוזיקה, ללמוד ממנה ולרפא איתה את חולות היום יום.

 

 

לא פעם הודיתי שיש לי משהו עם זעקת הלב השבור. מוזיקאים שיורקים את האמת שלהם על דף, בונים את עצמם מחדש עם מוזיקה ומנסים להתמודד דרכה עם העולם, תמיד מצאו את דרכם עמוק אל חדרי הלב שלי. מהסיבה הפשוטה שמעבר להערכה שאני רוכשת למוזיקה טובה, יש הדרת כבוד בלתי ניתנת לערעור למוזיקה שאני מאמינה לה. לצלילים גסים של רגש. ואביב הוא הר געש של רגש וכנות.

הוא נולד וגדל בבאר שבע, לזוג אמנים – פסלת ואמן יודאיקה, שדאגו להשמיע לו מוזיקה קלאסית בינקותו. ילד פרח שכזה שהוקף ביצירה מאז שהוא מכיר את עצמו, ורק אחרי הצבא הוא הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה בעקבות מקרה נהדר שקרה לו:

"ערב אחד אחרי שהשתחררתי מהצבא יצאתי עם חברים לנגן באנדרטה מהדהדת בראש הר מחוץ לבאר שבע. בסוף הניגונים נשארתי לבד עם גיטרה בתוך הכיפה ונגנתי שיר שכתבתי לעצמי.

בזמן שאני מנגן בתוך הצליל המהדהד של האנדרטה, שמעתי בראשי את התפקידים, את המלודיות שצריכות להיות בשיר הזה ובמוזיקה שלי בכלל.

לקח לי זמן להבין שאני לא רק שומע את זה בראשי, שבחורה שלא הכרתי אז – שני ולמן – נכנסה לכיפה של האנדרטה והתחילה לשיר מאחורי גבי.

השיר הזה היה "אלף פעם" ואחריו נוספו עוד ועוד שירים שהניצוץ שלהם ניצת אז באנדרטה. או בעצם בכל חיי עד אז."

 

לא יכולתי לספר את זה יותר יפה. המדבר הזה ניכר במוזיקה של אביב, מוליך אותה לטפס מעל הסלעים והאבנים, למעוד את הלילות השיכורים, לצאת לחקור את המיית הלב המחפש במדבריות החול שטופות השמש.

 

 

והוא מחפש. מחפש כל דבר שיכול לנחם מעט את הראש העמוס, את הכתפיים הכורעות. אלבום הבכורה של אביב נוימן נקרא 'דוד', ואפשר בקלות להצביע על פרשנויותיו: דוד זהו שמו של אביו, או דוד המלך שהיה גם הוא מוזיקאי אדמוני. אבל מכולם אני חושבת שזהו פשוט ערכו של השם התנכ"י הזה, המושרש כל כך בתפיסה התרבותית שלנו, שמסמל אדם פשוט שמנסה לאחוז בחוזקה במשקל הכבד שהוטל עליו, ולהצליח לשאת אותו למרות צניעות מידותיו. דוד הוא מסעו העייף והנחוש של אדם אחד אל המלוכה שראויה לו, אל הנחת והנחלה, אל נשימת הרווחה שכולנו מייחלים לה בסופו של המירוץ הזה.

 

 

אלבום הבכורה הזה הוא אחד מהאלבומים היותר מרגשים ששמעתי בעברית לאחרונה. יותר מלהשתפך על התכווצויות בלבי או דמעות בעיניי, אומר שמכלול היצירה שלו היא לא פחות מחתיכת נשמה שהוא אורז בתוך קופסת קרטון ומגיש לכל בעל אוזניים לשמוע. וככזאת, היא מורכבת, ורגישה, ואכזרית, ועשירה ומלאת רבדים. ואין משהו שאני יותר אוהבת במוזיקה כשמגלים אותה כל פעם מחדש, או שהיא מגלה בנו כל פעם דברים מחדש. וכמו מוזיקאים אחרים שכתבתי בשבחם- גם אביב כותב את כל מה שאני וכל מה שאתם, בלי לפחד מהעירום שלו עצמו.

הוא לא איזה זמר מדהים עם קול משכר, וזו ממש לא מגרעה. הקול שלו כל כך נא ואמיתי שיש בו אנושיות בשר ודם. לא מעודן ולא בהכרח רך, אלא משהו בו רועד ושביר וחסר הגנות לחלוטין, ושם נמצא כל הקסם: ברטט הזה, הלא מחונך, הלא מקצועי, הלא מזוייף. הרטט הזה של הלב הפועם, של המילים הכנות, של הבטן הרעבה, של החול בנעליים.

 

 

אביב נוימן הוא מהמוזיקאים ששרים את הרגשות של כולנו החוצה, את הסיפורים הקטנים והחשוכים שאנחנו שומרים בסוד. הוא מהמוזיקאים האלה שגורמים לנו ולפחדים שלנו להרגיש טיפה יותר בבית. להיות טיפה יותר בשקט עם עצמנו.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש חלום קטן לראות אותו שר את הלב החשוף הזה שלו על במה. ביום שבת ה16 לחודש הזה הוא יופיע במועדון האזור בתל אביב בהופעת השקה לכבוד צאת האלבום, ולרגל המאורע אנחנו נחלק לכם גם כרטיס זוגי וגם אלבום! ההגרלה תמשך עד יום רביעי ומי שרוצה להשתתף יכול לשלוח מייל עם הכותרת 'כרטיס/אלבום'. הזוכים יקבלו מייל ביום רביעי עם כל הפרטים.

עד אז, תשמעו את האלבום הזה. תנו לעצמכם להעלם רגע אל תאטרון החולות של הילד בעל שיער הזהב. לצלול אל הדיונות.

נתראה בשבת?

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?

שלטון הזאבים

סיפור אישי קצר לפני שנצא לדרך: בקיץ האחרון נסעתי לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה. יש לי מסורת קטנה ופנאטית משלי, שלפני כל פסטיבל שאני נוסעת אליו, אני חוקרת באדיקות כל שם ברשימה כדי שחס ושלום לא אפסיד את אהבת חיי החדשה מבין עשרות המוזיקאים שאזכה לראות. בסיבוב הנוכחי מצאתי לא מעט אמנים חדשים ומרגשים שפתחו לי את האזניים, אבל אני די בטוחה שג'ורדן קוק מלך מעל כולם, ביד רמה ובגיטרה שלופה.

כמות התשוקה שיש בבחור הקטן הזה מספיק בה כדי להביך את גדולי המוזיקאים. הוא כל כך רעב, הוא כל כך רוצה לקרוע לכם את הבגדים ולנגוס לכם בחתיכה מהתחת ואתם יכולים להרגיש את זה בכל הגוף שלכם. לא סתם שם הבמה שלו הוא Reignwolf, ג'ורדן קוק הוא זאב ערבות משוגע שדוהר את דרכו להחריב את העולם עם ציפורניים שלופות וגרון שואג.

גיבור הגיטרה הזה נולד מהתבנית הקלאסית: הוא שמע הרבה בלוז בבית, ובגיל שנתיים במקום להזיל ריר וללעוס צעצועים הוא החל באופן קבוע להכות במיתרים של הגיטרת פנדר של אביו ללא רחם, וכדי להציל את חייה קנו לו אחת משלו. במהרה הוא התחיל לנגן, וכשכל הילדים בשכונה שיחקו כדורגל הוא שיחק במרתף. הוא נולד וגדל בקנדה, יצא לטור עצמאי בסין, הופיע בכמה פסטיבלים ויצא לצוד את העולם עד שהגיע לסיאטל. שם נזקפו כמה אזניים של אנשים רלוונטיים לעתידו המוזיקלי, שם הקליט את אלבום הבכורה שלו, מופיע באופן קבוע, ולאחרונה גם עבר להתגורר בעיר האם של הגיטרות.

זה יכול להתפרש בדרכים שונות, אבל לג'ורדן קוק אין להיטים. הוא לא 'פרץ' לסצינה העולמית פשוט כי אין לו עם מה 'לפרוץ', אין איזה להיט מצעדים לדחוף בריפיטים ברדיו כל היום, כך שהוא מותיר לנו רק לתפוס את המוזיקה שלו בכללותה, לצלול פנימה אל ריקוד הגיטרה והגרון הניחר ולהיות שם איתו. הוא מסוג האמנים שכובשים את העולם עם הרגליים, עם לצבור עוד ועוד מאמין בכל מועדון או מגרש חניה אפשרי. וזה חלק גדול מהקסם שלו.

כל הופעה שלו היא כמו האחרונה. בין אם זה עם הלהקה שלו, ובין אם זה הוא הגיטרה והבייסדראם הזה שלוכד כמות אנרגיה חסרת רסן בכל פעימה. כשהגעתי לפסטיבל גיליתי שחיית הפרא הזה קיבל את הבמה הכי קטנה, ותהיתי מה יקרה כשהוא יתחיל להשתולל. כשריינוולף עלה לבמה היו מספר ספור מאוד של אנשים מסביב, וברגע שהוא חשף שיניים והחל ליילל כך גם הקהל החל לגדול. לא משנה מה שקרה מסביב, טורנדו התחולל על הבמה ושאב לתוכו את כל מי שהיה בטווח שמיעה.

הדבר הכי טוב שיכול לקרות לרוקנרול זה להיות גס ככל האפשר. להיות מלוכלך וחושף קרביים, כי זה מה שהופך אותו לאמיתי. הכל טוב ויפה כשמלטשים את אלבום האולפן מיליון ושתיים פעם כדי לשמר את הסאונד הייחודי של מוזיקאי כזה או אחר. זה לגיטימי בעיניי, ואני לא רואה את זה כחוסר אותנטיות. אבל כשאדם וגיטרה עולים יחד לבמה, חורכים אחד את השני- מיתרים ואצבעות, מעזים להזיע ולהסריח ולתת לאש לצאת החוצה, לא משנה כמה לא אסתטי זה נראה, אז אני יודעת שאני מאמינה להם. כי בסרטים סקס אולי נראה יפה, אבל במציאות מזיעים המון. וזה מה שריינוולף עושה, הוא מזיין לנו את הצורה.

ג'ורדן קוק עדיין נמצא בשלב שאפשר להביא אותו לארץ בדיוק רגע לפני שהוא יהיה חשוב מדי, ואני קוראת מעל דפי המרשתת לכל מי שרוצה לקחת יד או יכול לעזור בלקדם את הגעתו להופיע בארץ הקטנה והצחיחה שלנו, צרו איתי קשר במייל. מעבר לרצון שעוד אנשים יזכו לראות את הטינופת הזאת בהופעה, זו תהיה בשבילי התגשמות של חלום.

בינתיים אתם יכולים לתפוס אותו בהופעות בחו"ל (בסופ"ש הוא הכריז כי ישתתף בקואצ'לה השנה: ותהיו בטוחים שיהיה ביוטיוב לייב סטרימינג לזה), או להתעדכן באתר שלו. ועד שנצליח להביא אותו לאחת הבמות כאן, אשאיר אתכם עם הופעה שלו ברדיו Jet City Stream.

המלצה להאזנה: פול ווליום.

שבוע טוב!

עלמא.