תגית: הורדה

הנסיכה על העדשה חלק ב', או: ניתוח לב פתוח

____________

חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, ועכשיו סוף סוף נוכל להגיד שזכינו זכינו.

כמו שכבר אמרתי בכל מקום אפשרי, את עינב אני מלווה כבר כמה שנים טובות. עוקבת אחריה בשקט בשקט, אוספת פירורים שהיא משאירה ברשת מדי פעם. חיכיתי בסבלנות בלתי נדלית עד שעינב הוציאה את בכורתה, והרגע הגיע, והוא היה יותר ממה שציפיתי לו.

___________________________________

לא חשבתי שיגיע יום ואוכל לשבת איתה ולשאול אותה את הדברים שמעניינים אותי בה, לצחוק איתה ולהתרגש איתה, ובעיקר, לדבר איתה על האהבה הכי גדולה של שתינו, המוזיקה.

(צילמה: מאי צבן)

נפגשנו לפני כמה זמן לצהריים ביום קיצי ומפתיע באמצע החורף, ישבנו בבית קפה באלנבי כשברקע ניגנו את רג'ינה ספקטור וג'ון פרושיאנטה בזה אחר זה. עינב הייתה מקסימה, אני הייתי נרגשת, ואיכשהו רק אחרי שעה מצאנו את עצמנו מתחילות את הראיון. מה שהפתיע אותי היה זה שהשיחה נסבה סביב כל כך הרבה דברים ולפעמים מצאנו את עצמנו מתרחקות לחלוטין מהראיון ונסחפות לחופים אחרים לגמרי.

בכלל, בטקסט שתקראו עוד רגע יש פחות ראיון ויותר שיחה. ואני שמחה על כך. היה קשה ביותר להחליט מה יירד אל המקלדת ומה לא, בסופו של דבר החלטתי לערוך במידת מה שתמקד ותאפשר קריאה. אני מרוצה מהתוצאה.

אז הנה, לפניכם, ראיון עם עינב.

(עלמא מתרגשת מאוד):

____________________________________

שאלה ראשונה והכי חשובה, מהי מוזיקה בשבילך? מהי מוזיקה בשבילי? ואוו זה נורא קשה לענות על השאלה הזאת. סוג של הכל. הכל. זה החלום, זה הסיוט. זה החלום כי אני מרגישה שיש לי מזל אינסופי שזה מה שאני עושה, וכי זה פשוט הדבר הכי יפה שיש. זו אמנות בעיניי הכי יפה שיש אני מוקסמת מזה כל יום, מהבוקר עד הלילה. זה גם הסיוט שלי כי באיזשהו שלב זה הפך להיות משהו שמגדיר אותי וזה קצת קשה לי. אני כבר לא יכולה לשמוע מוזיקה כמו ששמעתי פעם.

מה זאת אומרת, למה? כי זה כמו שעכשיו תהיי שפית במסעדה- את כבר לא תבשלי בבית חביתה אותו דבר ואת כבר לא תרגישי אותו דבר כשתלכי לאכול ארוחה במסעדה. יש מסננים, יש תקופות שאני לא מסוגלת לשמוע מוזיקה, תקופות שאני לא מסוגלת לא לשמוע מוזיקה כל היום. זה כמו איזה גוף שהולך איתי. לפעמים אני אוהבת אותו ולפעמים אני שונאת אותו, וזה נהיה באמת סוג של הכל עכשיו.

זה דבר טוב? זהו, זה אמביוולנטי. פעם יכולתי לבוא ממקום כל כך הרבה יותר נקי ומחפש וסופג, ועכשיו זה הרבה יותר אמביוולנטי, אבל מצד שני אני יכולה להתאהב הרבה יותר מהר בדברים מאשר שהתאהבתי פעם. בגלל שעכשיו הקולטן שלי- המקום שלי ששומע מוזיקה, הוא כל כך אחר שאני יכולה להתאהב מעל הראש יותר ממה שיכולתי פעם. או שיש דברים שיש לי הרבה פחות סבלנות אליהם. המוזיקה זה לא עוד משהו בחיים, זה היה משהו שמאוד אהבתי כשהייתי קטנה ועכשיו זה פשוט הדבר שהולך איתי, כל היום.

תמיד רצית להיות מוזיקאית? זהו שלא. הייתי בקטע של הופעות לבד מגיל 13. הולכת לפטי סמית' לבד בסינרמה, אבא שלי מסיע אותי ומחזיר אותי, רדיוהד וכאלה לבד מגיל 16 ותמיד גם ניגנתי, תמיד ידעתי שאני אנגן ותמיד הייתה לי משיכה לפסנתר. זה היה משהו שהתאהבתי בו מיד אבל אף פעם לא ידעתי לגמרי שזה מה שאני אעשה. הרבה שנים לא הבנתי מה המקום שלי.

ידעת שאת רוצה לעשות משהו שקשור למוזיקה? ידעת שזה העולם שלך, של המוזיקה? זה היה נורא אמביוולנטי כל הזמן. גם כשהלכתי ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון, באתי לשיעור ראשון בגיל 15 וראש המגמה אמר 'טוב שכל אחד ינגן לנו משהו' ואני ניגנתי איזה שיר של אביב גפן או משהו, מה שהתחשק לי לנגן באותו רגע, והוא עצר הכל ועשה נאום גדול לכל המגמה שהפסנתר נועד לשופן ולמוצרט ולא נועד לאביב גפן, ובאותו רגע זה ריסק אותי. לא נפלתי בשום משבצת. לא ניגנתי קלאסי אבל גם לא ממש ג'אז, זאת אומרת לא הגשמתי אף תפקיד. תמיד הרגשתי ש'מה זה באמת? איפה אני נופלת?' הרגשתי אאוט אוף פלייס איפה שלא הייתי.

לא למדת קלאסי? לא, מעולם. יש לזה המון יתרונות. מתוך זה שלא היה לי משהו מוגדר הייתי צריכה לחפש הרבה יותר את הצבע שלי ואת הסאונד שלי, את מה שמדבר אליי בפסנתר. מצד שני אני כל הזמן, עד היום, מסתובבת עם תחושה של 'אוי לא, תיכף יגלו שאני בעצם לא יודעת כלום, לא יודעת לנגן על פסנתר ויתקילו אותי עם איזה משהו של באך'. זה קצת רגשי נחיתות שבמקביל אני יודעת שאני שלמה עם מה שאני עושה. פסנתר זה כלי עם הסטוריה, הוא כל כך כבד, כל כך סוחב איתו איזה משהו, איזה אג'נדה. משהו שאתה צריך לקיים בתודעה הציבורית. ופסנתרן זה.. קודם כל לא כל אחד יכול לכנות את עצמו פסנתרן, קשה לי לקרוא לעצמי בכלל פסנתרנית ואני מבטאה את כל העשייה המוזיקלית שלי כשהיא מבוססת על פסנתר.

זה נכון, יש בזה איזה משהו כבד. זה חייב להיות קשור בהשכלה מוזיקלית, בלהחזיק יצירה של חצי שעה.. בהמון זמן טיסה על פסנתר.. בדיוק. ביצירה, בקריאה, במשהו נורא מלומד. ואני מרגישה נורא לא מלומדת אפילו שאני מוזיקאית מלומדת כרגע, למדתי ברימון מוזיקה ואני מלמדת פסנתר כבר איזה כמה שנים. אבל זה הכל עשה מין איזה לופ הפוך, לימדתי את עצמי ואני מלמדת אחרים ואני בעיקר גם מלמדת את מה שיש לי לתת, אני לא מלמדת יצירות קלאסיות.

לא? לא.

זה לא מעניין אותך אבל? הכי מעניין אותי, ואני.. למדתי לבד קצת. זה כמו שד, כמו שד שקצת רודף אותי. בדרך לפה כל מה ששמעתי זה דביוסי באזניות ואני משוגעת על זה. ואני שומעת את זה ואני מרגישה תוך כדי שאני הולכת ברחוב שהאצבעות שלי זזות ליד הרגליים. אבל זה כמו הארץ המובטחת שאני לא אגיע אליה לעולם, זאת התחושה שלי עם זה.

(צילמה: דניאל ישר)

יש מלחין שאת ממש אוהבת? דביוסי בעיקר, שופן. בעיקר הפסנתר מדבר אליי. את אמרת שלפעמים זה נשמע שיש רקע קלאסי בשירים שלי, אז זה ניחוח. אבל זה מתוך, זה בדיוק זה, זה מהחסך.

אני הייתי בטוחה כי יש באמת המון מרכיבים קלאסיים, לפסנתר יש המון מקום, לא ברמת הלחן אלא ברמת ה.. הוא אישיות, הוא מישהו בסיפור של השיר. כן. לגמרי, גם אף שיר לא היה נולד בלי הפסנתר. זה באמת, זה נאסף מתוכו. הטקסטורה שבדיוק אני מנגנת זה מביא לי את השיר, אני לא מאלה שיושבים עם מחברת בבית קפה. אם אני לא מעל הפסנתר אז לא.. לא קורה כלום.

ספרי חוויית ילדות מוזיקלית ששינתה אותך, שעשתה לך את זה. כשהייתי מאוד קטנה למדתי אורגן. בגיל 4-5. אמא שלי באה איתי לחוג כזה בקבוצה. למדנו הרבה ריתמיקה, תופים, תוף מרים, אורגן. והמשכתי כמה שנים עם זה ביסודי. יום אחד הגעתי למקום שלמדתי בו והקדמתי בשעה, היה שם פסנתר אחד בכיתה אפילו שלא למדנו פסנתר. וזו הייתה פעם ראשונה שנגעתי בפסנתר. התיישבתי לידו, והמשקל של הקלידים פשוט שאב אותי. אני זוכרת שכמעט פרצתי בבכי, התיישבתי ליד הפסנתר הזה ומאז כל שיעור הגעתי שעה קודם כל שבוע, ממש, הייתי מבררת ומגיעה כדי לנגן. ולא ידעתי באמת לנגן כי זה הרי כלי בפני עצמו, ופשוט הייתי צריכה להמציא את הנגינה שלי על פסנתר. זה היה ממש רגע מכונן, אחרי זה התחננתי להורים שלי שייקנו לי. קנו לי פסנתר נוראי, סיוט של פסנתר, רוסי, חבוט, יד עשירית, גרוע, וניגנתי עליו כמה שנים. אחר כך הרגשתי שאני ראויה לקנות את הפסנתר שהולך איתי עד היום שאני מאוהבת בו.

כמה שנים יש לך אותו? יש לי אותו 10 שנים, הוא חדש כזה, הוא לא פסנתר עתיק אבל יש לו את הקסם שלו, 10 שנים אנחנו ביחד. אני מאוד מאוד אוהבת אותו.

אז בעצם זה התחיל מזה שההורים שלך יזמו את החוג. כן זה היה חוג. זה לא היה משהו שבאתי אליו באיזושהי תשוקה, שבדיעבד הוא הכניס לי את הטעמים הראשונים של המוזיקה. כל מה שקשור לקצב, לשמיעה, דברים שבגיל קטן נורא לומדים לפתח אותם, וזה שקע, יש בי משהו שהוא נורא.. זה במערכת שלו, בסיסטם שלו, אני לא זוכרת מתי למדתי את זה מרוב שזה היה מזמן.

מה שאת אומרת זה כמו ללמוד שפה חדשה. כן בדיוק, אתה לא זוכר מתי למדת או איך, זה פשוט שם.

ואז היה לך מורה לפסנתר? לא, לא למדתי פסנתר, הייתי באה הביתה יושבת ומנגנת שירים שאני אוהבת, עם ווקמן ועם אזניות. ניגנתי הרבה יותר משמיעה, פחות מתווים. כנראה גם בגלל שלא ידעתי, לא רציתי לנגן ממשהו, לא רציתי לנגן מתווים. הרי בקלאסי כל הנקודה היא לנגן את זה בדיוק כמו שהמלחין התכוון. יש המון סימונים, ומתי להרים את הרגל ומתי ארוך ומתי קצר. מה שאני אומרת זה לא ממקום של ביקורת, זה דווקא ממקום שאני מעריצה את זה. מהרגע שזיהיתי שאני לא יכולה לנגן דברים בול כמו שהם כתובים, הערוץ שלי היה המקום של הפרשנות, המקום של 'מה אני יכולה לעשות עכשיו מהשיר הזה'.

לא עברת את הערוצים האלה, לא שמו אותך בתוך מסגרת. בגלל זה גם נורא קל לי החופש הזה, הלחפש.

איזה אלבום או אמן השפיע עלייך, עיצב אותך? אתי אנקרי, אהבת חיי, כותבת השירים שהכי מרגשת אותי. ואני חייבת לומר שאני אהיה יחסית צפויה, האלבום הראשון של אביתר בנאי. אני לא יכולה לברוח מזה. את שואלת אותי מה נכנס לי לדי אנ איי. היה איזה שלב שהאלבום שלו הגיע, זה היה בתיכון והתחברתי בדיוק לנגנים הפצועים האלה שאתה שומע שהם מנגנים באצבוע הלא נכון. אחת האהבות הגדולות שלי היא למלודיות, זה מה שתופס אותי במוזיקה, המנגינה. כל מיני פסנתרנים נורא רתמיים, נורא קצביים. אז פתאום הגיע הדיסק הזה של אביתר- הייתי בשוק קודם כל. אני זוכרת את הרגע שראיתי בערוץ הקהילתי את הקליפ של תתחנני אליי, עם השיער הארוך והכלבים. זה יצא עוד לפני האלבום ואני זוכרת שהלכתי לחנות ואמרתי 'יש את הדיסק של האיש הזה? מי זה מה זה?' וזה עוד לא יצא, וברגע שזה יצא הלכתי לקנות את זה. זה היה מעבר לשירים, מעבר למילים. זה היה לשמוע מישהו שמנגן פסנתר אחרת. פתאום הבנתי 'אפשר לנגן גם ככה פסנתר' וזה פשוט שבה אותי. יש אצלו משהו שנורא התחברתי אליו, הקטע של לנגן את המלודיה שהוא שר. הפסנתר והשירה הופכים למקשה אחת ממש, האצבעות הולכות יחד עם השירה ולהיפך, כולל הניואנסים כולל הכל. לא ידעתי להגיד את זה, פשוט הרגשתי שמשהו בעסקת חבילה הזאת של הנגינה והפסנתר והשירה והטקסט פשוט נכנס לי לבטן והורג אותי. בדיעבד אני יודעת שזה משהו שנורא התחברתי אליו, עד היום זה משהו שאפשר למצוא רסיסים שלו בנגינה שלי. אני מרגישה שזה חלק מהדי אנ איי שלי כפסנתרנית, למרות שהיום זה כבר אלבום כל כך קלאסי וכל כך קלישאתי כבר להזכיר אותו כהשפעה. זה באמת אלבום שאני לא יכולה לברוח מההשפעה שלו. ומהצד האחר לגמרי אבל דומה, יש לי כל מיני סטיות מוזיקליות ויש לי סטייה רצינית אחת שזה הקרפנטרס. משהו בקונטרסט בין המוזיקה שהיא צ'יזי ומתזמרת והפי הפי כזה, יש משהו בקרן קרפנטר שהוא.. גם באישיות שלה, גם בתור ילדה, משהו בקול שלה כל כך עצוב, כל כך, באמת אני רק שומעת את הקול שלה.. זה כאילו היא באטמוספירה אחרת לגמרי מול המוזיקה. ומהרגע שזה הסתדר לי באוזניים אני שומעת את זה כשני גופים נפרדים, כאילו המוזיקה מקשיבה לה. ומשהו מזה גם נכנס, מהקונטרסט הזה של שכבות אחרות. של ההגשה והשירה אל מול המוזיקה. זה איזשהו קונטרסט שנכנס לי קצת למערכת. לא מוזיקלית, זו לא השפעה מוזיקלית, יותר השפעה רגשית.

אני חושבת שיש מזה קצת במוזיקה שלך. שהטקסטים הם אחד והמוזיקה היא אחת. כן, שבמילים או בקול יש משהו נורא דוקר אבל הלחן הוא נורא עגול.

את מלודית שבא למות. הטקסטים, הם לא צריכים להיות כאלה, אם הייתי קוראת אותם הייתי אומרת לך איך הם צריכים להשמע, ואת בלחץ שלא יראו שהבית שבור. כן, זו הגדרה מעניינת. יש שיר אחד שאין באלבום, שיר חדש יחסית, קוראים לו שני לבבות. הפזמון שלו זה 'הבית עולה באש, לא אגלה להורים' שזה בדיוק מה שאת אומרת.

את אומרת את הדברים אבל את מסתירה אותם. את ישירה מאוד אבל זה לבוש בשמלה יפה. זה חלק מהקסם, אני לא חושבת שזה גורע. זה חלק מהסיפור. זה לא מתוך איזושהי מחשבה, לפעמים יש את המקום הזה. השירים באמת נורא חשופים, הטקסטים נורא חשופים. זה לא כל מי שאני. אם אני יושבת עם מישהו שהוא לא אחד מחבריי הטובים לא כל כך קל לדובב אותי. אני צריכה את הדבר הזה בשבילי, זו לא איזושהי אמירה אמנותית לאזן את החשיפה ואת המילים האולי קשות ודוקרות במשהו יותר עגול. אני צריכה את זה, אני צריכה בשביל להתמודד עם הדבר שאני אומרת, אני צריכה גם קצת לנחם אותי, אמפתיה לעצמי. אני ממש צריכה את זה.

זה סוג של תרפיה. כן כן, זה להוציא את הפצע וגם קצת לחבוש אותו עם מוזיקה.

(צילמה: מאי קסטלנובו)

מה את קודם? את קודם מנגנת, את קודם זמרת, את קודם כותבת? איזו יוצרת את רואה את עצמך כראשונה? אני חושבת שאני מהמקרים האלה שהשלם הוא יותר גדול מסך חלקיו, במובן שבכל אחד מהדברים שאמרת אני פצועה. אני פסנתרנית לא מלומדת- כל הכובד הזה של 'אני לא באמת יודעת לנגן פסנתר', זמרת עם הסטוריה של זייפנות של שנים, רק עכשיו התחלתי ללמוד פיתוח קול, אני מפחדת לשיר שירים שהם לא השירים שלי. בתור כותבת אני לא מאלה שיש להם מחברות מלאות. זה כל כך מדוד, זה בא עם הפסנתר נתפס-נרשם-נגמר. כל אחד מהדברים האלה מרגיש כאילו כל רגע הוא יכול לחמוק מהאצבעות. ומשהו מהשלם מרגיש לי מאוד נכון, מאוד שלם, הוא מנצח את כל הערעורים הקטנים. בגלל זה קשה לי לענות, כי מה שאני זה השלם הזה. זה מה שאני הכי, השילוב.

אין איזשהו חלק בתהליך היצירה שאת יותר מרגישה בו בית? אני חושבת שאם אני חייבת-אז כמלחינה, אני אפילו לא אגיד כפסנתרית. הלחנים זה משהו שמרגיש לי שהוא עומד בפני עצמו והוא במערכת שלי, ויש לי פחות חרדת נטישה לגביו. אבל הלוואי שהייתי יכולה להגיד: 'אני פסנתרנית דבר ראשון, או זמרת או כותבת'.

אני לא בטוחה שהשאלה היא איפה את הכי מרגישה בטחון, אלא יותר מה הדבר שהכי מרפא אותך. זה הפסנתר. עם הפסנתר אני יכולה להיות לבד. אני לא יכולה ממש לשיר לבד, אני לא יכולה לכתוב לבד. עם הפסנתר, אני יכולה לעוף איתו פשוט.

מה מערכת היחסים שלך עם הפסנתר? יש תקופות שאני קמה מהמיטה אל הפסנתר, לא עוברת בשום מקום אחר ונתקעת שם עד אחר הצהריים. יש תקופות שהוא מסתכל עליי מאחורי הגב, ואני מרגישה שהוא כועס שאני לא חושבת עליו.

זה אדם בחיים שלך? זה אדם בחיים שלי. זה נשמע דרמטי אבל זה כבר פחות דרמטי, מרוב שהוא הולך איתי. הוא כמו מישהו שפשוט שם. לפני כמה ימים ניסיתי לחשוב על זה, הסתכלתי על עצמי מבחוץ. הייתי באיזשהו חדר באיזה מקום שאני מלמדת בו, ויש שם איזה פסנתר חבוט הרוס, והתיישבתי ונשארתי שם איזה שעתיים בלילה וניגנתי, ופתאום הסיטואציה הזאת נראתה לי מוזרה. הסתכלתי על עצמי מבחוץ ואמרתי לעצמי 'מי זאת, מה זה הדבר הזה'. גם בגלל שהוא כלי כזה גדול כמו רהיט בחדר, אז כל כך קל לי ללכת אליו לאיבוד. לפעמים הוא הכי מובן מאליו ולפעמים זה פשוט כמו נס. זה מרגיש לי כמו נס, זה פשוט קורה.

יש למשל תקופה שלא בא לך עליו? כן כן, והוא גם לא מחזיר לי אהבה. יש ימים כאלה. זה כלי שהוא כל כך חוזר אליך. תמיד שואלים אותי על ההבדל- 'למה את לא יכולה לנגן על פסנתר חשמלי'. זה הארון הזה שיושב מולך, התיבת תהודה, והכל חוזר אליך. כל הזמן. אני מכורה לאוברטונים, למצלולים, אני יכולה לשבת ולנגן, רק להקשיב לאוברטונים במשך שעות זה הדבר שעושה לי את זה. ואני חושבת שזה קצת יחסי תלות כזה, כי יש משהו שהוא מוציא ממני שאני לא יכולה להוציא בשום דרך אחרת. אני צריכה אותו, זה כל הזמן 'מתי הוא יחזור אליי מתי הוא יחזור'.

(צילמה: סיון שחור)

כן, אני לא חושבת שיש כמעט כלי נגינה שדורשים כמו פסנתר. אתה צריך למלא איזה תפקיד, זה הכל כזה מאוד רשמי, זאת אומרת זה לא בדיוק המילה הנכונה אבל.. כן כן אני מבינה מה את אומרת, זה מחייב.

אבל יש בזה משהו מקסים, שאתה יכול לפתח מערכת יחסים עם כלי מוזיקה. זה חולני לחלוטין, זה לא צפוי בכלל אבל יש בזה משהו.. אני יכולה להגיד על עצמי, כשלמדתי. את נכנסת לחדר ואת רואה את הפסנתר, ויהיה לך בראש 'כן רוצה או לא רוצה לנגן'. זה ישר יעלה לך לראש, אין פשוט להתעלם מקיומו בחדר. זה מאוד נכון, ולפעמים, כשהוא פתוח או סגור, אז זה גם מצב אחר. כשהוא פתוח אז בדרך לטלפון אני מנגנת קצת, כל היום אני נמשכת אליו כמו למגנט. אם הוא סגור אז אנחנו נחים קצת. גם פתאום תפסתי את זה, לפני כמה ימים כשהקשבתי לאלבום אחרי שלא הקשבתי לו כבר איזה כמה חודשים, לכולו, נסעתי בתוך תל אביב בסיבובים, בשביל להקשיב לכל האלבום, ופתאום חשבתי שהפסנתר אחראי לכל הדבר הזה. באמת. אני ממש מרגישה שהוא שותף ליצירה הזאת.

גם רות דולורס וייס וגם אביתר בנאי, גם פיונה אפל וטורי איימוס, אז זה לא רק הם. יכולים להיות גם תופים, נגיד בשירים של פיונה אפל- יכולים להיות תופים וכינורות וחצוצרות ומה לא, אבל הפרונטמן זה היא והפסנתר. אני לא חושבת שיש כלי שהוא כזה. אני מבינה מה את אומרת. ההבדל בין פסנתר לכלים אחרים זה שפסנתר יכול להיות כל התזמורת.

כתיבה. זה פשוט יוצא החוצה? את מאלה שיושבים? את עובדת בזה, את יושבת לכתוב, או שאת מאלה שיש להם מלא פתקים בתיק ופתאום כשבא את רושמת משפטים. אני לא. אלוהיי ההשראה קצת קמצן במקרה שלי, או חסכן. יש משהו כל כך מדוד כשזה קורה, זה לא בא באיזה שפע. כשמדברים על יצירה והשראה את מדמיינת שפע- את מדמיינת פתקים בתיקים, בכיסים, לפני השינה. אף פעם לא הייתה לי תקופה של כל יום שיר. האלבום נפרש על כמה שנים, חלק מהשירים באלבום הם ממש השירים הראשונים שכתבתי בחיים, וחלק נכתבו בתהליך העבודה עליו.

באמת? אלה השירים הראשונים שכתבת בחיים? תינוק הוא השיר השלישי שכתבתי בחיי.

אין מצב! אני אומרת לך.

אדיר. המון שנים זה היה בבטן ולא קיבל צורה. זה לא שניסיתי, אפילו לא ניסיתי, לא ידעתי שהערוץ הזה פתוח, שהוא קיים. שאני יכולה פשוט לפתוח אותו ומשהו יקרה. האיש שפתח את הערוץ הזה ולחץ על הכפתור זה יהודה עדר, ששמע אותי רק מנגנת, והוא ישר שמע את כל המילים מאחורי הנגינה, הוא שמע את כל מה שיש בפנים ורוצה לצאת, מאחורי הלחנים, אפילו שלא ניגנתי דברים שלי. הוא פשוט שמע אותי מנגנת והוא ידע שזה שם. הוא הכריח אותי לבוא.. יש ברימון קורס מיתולוגי כזה שקיים כבר איזה 20 שנה של הלחנת שירים שהקטע שלו הוא שלא לומדים בו כלום. הגרעין של הקורס, הלב שלו, הרעיון הוא, שכל שבוע את באה עם שיר. וזו הייתה התקופה היחידה שעבדתי בזה כי ידעתי שאני כל שבוע חייבת לבוא עם שיר. כל שבוע הוא נתן איזשהו טריגר, הכי קטן, ללכת איתו הביתה ושבוע אחר כך 20 איש מנגנים את השירים. זו קבוצה אינטימית כזאתי נורא נורא. כולנו קצת קשורים בדם עכשיו כל מי שהיה שם, כי זה תהליך כל כך אישי ואינטימי. וגם אין לך שם זמן לעשות פעלולים על היצירה או על עצמך או על אחרים, זה שבוע ואת צריכה לבוא עם משהו. הכי גס שיש. ואיזשהו סכר נפתח בסיטואציה הזאתי. בהתחלה הייתי יוצאת משם בוכה, מזייפת בטירוף בכל השיר. היה משהו נורא נורא שברירי בכל ההווייה שם, אבל היה גם משהו נורא חזק שהשירים התחילו לצאת. והיום אני חושבת שלבוא ממקום של לא לחכות להשראה אלא לעבוד בזה, זה מדויק. זה צריך לבוא מהמקום הזה. אני עדיין לא מצאתי אותו, אני עדיין לא יודעת איך לגרום לזה לקרות, איך ליצור לעצמי את המסגרת עבודה שקשורה ליצירה, כי נורא קל לי לברוח משם. בהתחלה כשאת כותבת רק בשביל עצמך או או בשביל כיתה, זה בא מאיזשהו מקום קצת מפונק כזה של לחכות להשראה שתגיע. ובאיזשהו שלב כשאת רוצה לכתוב- כי את רוצה לכתוב שירים, כי את חושבת על האלבום הבא, כי את חושבת על היצירה שלך כמכלול, זה באמת צריך לבוא ממקום יותר יוזם, פשוט לעבוד בזה. כל מה שאני אומרת זה ברמת התאוריה, אני לא שם, אני מפנטזת על זה. אני מנסה לחשוב אחרי האלבום הזה איך אני יוצרת לעצמי איזשהי מסגרת לזה. אז במקרה שלי היצירה מאוד מדודה. מדי, בעיניי. במקום שאפילו כמעט טיפה מסרס את עצמו. לפעמים אני עוצרת תהליך באמצע אם זה לא מרגיש לי שזה זה.

יהודה לחץ על הכפתור

מה שיוצא בסוף זה כנה, מקולף משכבות. זו מוזיקה שאת יודעת שאנשים שומעים אותה ויש בה מימד חשיפה מאוד חסר מעצורים. הפחדים שלך, הגוף שלך, תפיסת מערכות היחסים שלך. זה משהו שאת שלמה איתו? אני אגיד לך דבר כזה: זה הדבר שהכי גורם לי להיות שלמה עם היצירה שלי. אם אני אפילו בתהליך של כתיבה, ואני לא מרגישה שקרה שם הרגע הזה ששמתי את עצמי חשופה בצריח, או איזה דימוי שאת רוצה- ערומה על השולחן, הלב על השולחן, חרב שנופלת, אם אין לי את התחושה הזאת, אם אני לא מרגישה שסיכנתי את החיים שלי בשיר הזה אז אני מרגישה שהוא מיותר. באמת. עכשיו, זה לא נכון לכולם, אנשים יכולים לכתוב שירים נורא נורא יפים שהם לאו דווקא מתאבדים בהם או אומרים את האמת הכי קטנה ומדויקת שלהם. ואני חושבת שלכל אחד יש את הערוץ שלו ליצירה, המקום שהוא נמשך אליו. זה המקום שאני נמשכת אליו גם במוזיקה שאני שומעת- ברגע שאני שומעת בנאדם שחידד את התחושה הכי מפחידה, אישית, או כואבת שהייתה לו, והוא הצליח להגיד את זה בצורה שעכשיו אני מרגישה את זה, אז זה קנה אותי. אז אני שם, אני איתו, אני בדבר הזה. יש בזה משהו מעל לאמנות, מעל השיר.

אז זה בעצם תהליך שעוזר לך להתמודד עם זה. עם האמת. כן, למרות שזה לא דומה לללכת לטיפול. זה להתחיל לנסח כל מיני דברים לעצמי. השיר עוזר לי לנסח תחושה שהייתה לי מטושטשת או לא ברורה. אני חושבת שהרבה פעמים גם לא צריך לקחת את זה כאמת אבסולוטית אוטוביוגרפית, לפעמים זו כמיהה, אתה כותב מציאות שהיית רוצה להיות בה, מציאות שהיית רוצה לפנטז עליה. יש פה אינסוף של מציאויות ויקומים מקבילים.

במלא טקסטים שלך את כותבת למישהי או על מישהי, זה לרוב בנות. את כותבת לעצמך, או למי שאת רוצה להיות, או למי שהיית, או למישהי אחרת? השירים שם. מה שיש בשירים ישנו, אני בטח לא הולכת להפוך שום דבר. וזה נכון מה שאת אומרת, יש המון פנייה לגוף נשי. לא הייתי רוצה לצמצם את זה ברמה של להגיד בשיר מה זה, כי אני חושבת שחלק מהיופי הוא זה שאת לא יודעת אם אני מדברת אליי, או אל אמא שלי, או אל חברה. זה חלק מהקסם, ספציפית באמנות, ביצירה, זה מאוד בסיסי, שכל אחד עושה מזה מה שהוא רוצה. ושנית, אני חושבת שזה חלק מהבלבול שלי, שזה לא סתם שאת מתבלבלת. יש הרבה דברים שאני לא יודעת ויש סיבה שבטח ככה זה נכתב. יש שירים שהנמען מאוד ברור לי. זה לא שאני לא רוצה להתעקב על הנקודה הזאתי או לא רוצה לחדד אותה, אלא שהיא פשוט מאוד מטושטשת בשבילי. מה שאת מזהה, מה שזה גורם לך להרגיש, את מזהה את התחושה שלי. זה לא איזה מסך ערפל, זו המהות של השיר.

זה טוב שאת אומרת את זה, כי הייתי בטוחה שיש איזה משהו חבוי, שיש לך תשובה בשבילי. זה שאת אומרת שהשיר הוא החיפוש, שלא תהיה בו תשובה, זה במידה מסוימת כל אחד ימצא את התשובה שהוא מוצא בחיים שלו, למקבילות שיש אצלו. זה באמת דבר שמעסיק אותי. שירים כמו 27, זה דברים שהם תעלומות. הלוואי שהתשובות יגיעו.

את אוהבת את המוזיקה שלך. כן, אני קשה עם עצמי בתהליך מאוד מאוד, ובתוצאה אני מאוהבת. אם זה יצא ממני וקרה והתרחש על הפסנתר וקיבל שם, אז אני באמת מאוהבת בזה ואת כל הקבלה והסלחנות שאין לי לפעמים לעצמי, יש לי שם.

והאלבום? אני מאוהבת בו גם. אני מאוד מקווה שזה לא נשמע מגלומני כי זה לא ממקום כזה, זה זה ממקום כמו שאמא אוהבת את הילדים שלה. אני חושבת שאחת הסיבות שמוזיקה היא כזה עוגן בשבילי, היא שאת התחושה הזאת נורא קשה לי להשיג בכל מקום אחר בחיים שלי. ביצירה יש את זה מהמקום הראשון, משהו שהוא נורא שלם עם עצמו, משהו שנורא יודע לאן הוא הולך, איך הוא יוצא החוצה. למשל הופעות זו סיטואציה כל כך רגישה ועדינה ואני מרגישה בבית שם, עם לתת חיים לשירים. אני עומדת מאחוריהם עם כל הצבא שלי. אולי זה איזשהו מזל שזה קרה ככה כי זו באמת תחושה שחסרה לי בחיים. אני לא עומדת עם צבא מאחורי שום דבר אחר. אני צריכה את התחושה הזאת.

להיות נחרצת כן, נחרצת, לכוון ברור, להאמין. חוץ מזה שאני תמיד דואגת שכל שיר או עיבוד, כל משהו שאני יוצרת, שזה גם יהיה משהו שאני רוצה להאזין לו, בתור מאזינה (שזה כבר עניין של טעם) שזה משהו שמסקרן אותי, מאתגר אותי. אני כל הזמן קצת יוצאת מעצמי, חוזרת. אני חושבת שאמינות זה מפתח מאוד גדול בכל מה שקשור לאמנות, והרבה פעמים אנחנו יוצרים מתוך מקום של מי היינו רוצים להיות. נורא קל ליפול למקום הזה, ויש לי כזה כל הזמן א.ק.ג של לבדוק ולדייק במי שאני עכשיו. אני חושבת שבכלל בקטע של ליצור יש רצון לתעד את עצמך קצת. אין לי שום כוונה ביצירה להשאיר מאחוריי איזה יומן אישי, זו לא הכוונה, אני כן רוצה שזו תהיה יצירה שיותר גדולה ממני ויותר גדולה ממה שקרה לי היום או מחר, ותעמוד בפני עצמה.

לתפוס רגע בזמן כן, אני פשוט נורא אוהבת את זה. לשמוע את האוויר שהיה בחדר באותו רגע. זה פשוט תופס אותי פנימה.

מלכת אנגליה הרשמית

מי המוזיקאים האהובים עלייך? קודם כל אהבת חיי ומלכת אנגליה הרשמית היא פיג'יי הארווי, ושנים שהייתי אומרת את זה ואי אפשר היה להבין מה הקשר שלה אליי ואל היצירה שלי, וזה מצחיק שעכשיו אחרי אלבום הפסנתר שלה פתאום הקשר יותר ברור. הרגשתי את זה שם מאז ומתמיד. אני מאוהבת בה ובכל מה שהיא עושה. אני בדיוק מנסה להבין איך אני הולכת לראות הופעה שלה בקרוב. אני חושבת שהיא לא מפסיקה להמציא את עצמה מחדש. יש לי כל דיסק שלה, אפילו דמואים שקניתי בחו"ל, הכל. אני שלה. זהו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. למזלי היא עושה דברים ממש טובים, היא כל הזמן פשוט ממציאה את עצמה מחדש וכל פעם זה יותר עמוק ויותר מרגש ויותר מעניין. עכשיו אני עם הדיסק החדש שלה, נטרפת. גם סופיאן סטיבנס, אני משתגעת על האלבום שהוא הוציא שנה שעברה, הוא מדהים, נורא התחברתי. נורא נורא אוהבת את ג'וני קאש, הוא נוגע בי בכל מה שהוא עושה. במסגרת הסטיות יש לי חיבה עזה לננסי ופרנק סינטרה. אני יכולה לשמוע אותם בלי הפסקה ימים שלמים. התזמורים, התמימות, משהו בדבר הזה כל כך יפה. הופעות שאני הכי אוהבת הן של שלומי שבן אבל זו לא חוכמה. אני חושבת שיש לו את ההופעות הכי טובות, כל הופעה היא עולם אחר, אני פשוט ממוגנטת למה שקורה על הבמה. אני חושבת שהוא גם מאוד השראה מבחינתי בכל מה שקשור לאיך זה להיות לבד, מה אתה יכול לעשות עם הלבד שלך, גם כשהוא עם להקה זה מאוד מאוד ברור, איזושהי מחויבות ללבד הזה ולגרעין של מה שהוא עושה. הייתי בהרבה הופעות גם עם להקה וגם בלי, וזה תמיד השראה לראות את זה, זה מרתק ומצחיק, את גם מתרגשת, הוא גם גורם לך לחשוב, גם את רוצה לרוץ לנגן, גם לא רוצה לנגן יותר בחיים. בעיניי זו פשוט הופעה מדהימה. אני נמנעת מלהגיד את כל החברות שלי שאני פשוט מעריצה את כולן אחת אחת. איכשהו יצא שרוב ההופעות שראיתי בשנה האחרונה הן של אנשים שקרובים אליי- רוני אלטר, דניאלה ספקטור, מיכל גבע, נעם נבו, ואיה זהבי פייגלין. כל אחת היא עולם. יש אהבה מאוד גדולה בינינו, זה מאוד כיף. באמת ההופעות הכי טובות שראיתי השנה, לא רק ממקום של לפרגן, אני באמת מאוהבת בזה. וגם עכשיו אני עפה על הדיסק של ג'יימס בלייק אבל זו לא חוכמה. אני באתי לזה כמו שבאתי לאייפון, ממש בחשש 'מה, הדבר הזה שכולם חושבים שהוא מגניב, אני גם אגנב עליו?' ושמעתי את- 'My Brother and My Sister Don't Speak to Me But I Don't Blame Them'. השם של השיר הוא : 'I Never Learnt To Share'. ופשוט הייתי שלולית. אני לא יכולה להסביר את זה, לא יכולתי לעמוד בזה, זו אמת מזוקקת כזאת. ואני שומעת עכשיו גם סיגר רוס, בראד מלדאו, קאט פאוור, איתמר רוטשילד, וקרן אן.

גם שלומי פה! (צילם: עודד קרני)

מה האלבום האחרון שקנית? אני קונה לעיתים רחוקות, בהופעות שאני הולכת. מגדל הפזמון, של שלומי. זה האחרון שקניתי.

אמן חדש ומרגש שגילית לאחרונה? אלון עדר. אני חושבת שהוא מוזיקאי אין סופי. מהדברים האלה שאני לא מצליחה להבין. יש לו ניחוח של משהו מזמן אחר לגמרי, והוא באמת חי בזמן הזה, הוא לא איתנו לגמרי. זה מדהים. הוא נמצא באיזשהו מקום, זה אחר כל כך מהכל, הוא מקסים ושובה והופעה שלו ממלאת השראה. שירי משוררים, באיזה רוח אחרת ועם זאת לא מרוחקת, ישר זה נגע בי.

הופעה שריגשה אותך לאחרונה שהיית בה קהל? הופעה של מאיה בלזיצמן. אני שנים מאוהבת בה. היא הבנאדם הראשון שניגן איתי אי פעם, היא גם מעורבת באלבום והיא אחת המוזיקאיות הכי מדהימות שאני מכירה. איך שהיא מתפתחת וגדלה בזמן האחרון לראות את זה זה.. כל מי שהיא מנגנת איתו- וזה המון אנשים, כולנו עומדים מהצד וקצת מרגישים הורים גאים. יש לה הופעה שלה שכבר עלתה פעם שלישית לפני איזה שבועיים, סוג של מאיה עושה מחווה לשירי רוקסן, וזה אחד הדברים הכי מפעימים שראיתי אי פעם. היא במרכז עם הצ'לו, ואם דיברנו על וירטואוזיות של כלי- מישהו שהוא מרגיש את הסנטר ומחויב אליו גם מהמקום של כלי קלאסי. זה באמת מפעים. ובנוסף יש איתה גם שני נגנים מפעימים, מתן אפרת ואיתמר גרוס והיא שרה, אני יצאתי נפעמת. באמת אחת ההופעות הכי טובות שראיתי אי פעם, ובטח בתקופה האחרונה.

הגענו לשאלה האחרונה. אנחנו נעשה פה קריאה ברשת. בארץ, עם מי נורא היית רוצה להופיע, תמיד חלמת אבל לא חשבת שיש לך סיכוי? חווה אלברשטיין. אני אגיד לך למה. אני לא מאלה שגדלו על חווה, היא לא הייתה בילדות שלי, וגיליתי אותה מאוד מאוחר. לא מזמן, לפני שנתיים וחצי איזה חברה קלטה שאני לא מכירה. הכרתי את הלהיטים. אז היא עשתה לי אוסף גאוני עם שירים, מחולק- לא לפי אלבומים, אלא נגיד תיקיית 'שירים שעושים לי לבכות', תיקיית 'שירים שעושים לי לצחוק', תיקיית 'שירים שכתובים כל כך טוב שבא למות'. מלא תיקיות כאלה. זה היה ללמוד את חווה דרך מישהו שאוהב אותה אהבת אמת. התאהבתי ממקום לא נוסטלגי, אלא ממקום של להתאהב במשהו חדש שאני שומעת. אנשים אומרים עליה 'היא גיבורת ילדותי', ובשבילי היא גיבורה שלי עכשיו, בהווה.

_________________

עינב, תודה. יש לך מקום שמור היטב בחדרי לבי.

_________________

ביום שלישי ה15 לחודש תתקיים בתמונע השקת 'עץ נופל ביער'. בואו.

האתר של עינב, 'עץ נופל ביער' להורדה בבנדקאמפ, חלק א' למי שהפסיד.

___

עלמא.

הנסיכה על העדשה חלק א', או: עץ נופל ביער

ממש ממש השבוע יצא אלבום הבכורה רב הציפיות של עינב ג'קסון כהן.

את עינב הכרתי עוד כשהיו לה רק שני שמות, מתישהו לפני כמעט שבע שנים כשהיא הייתה חלק ממשפחת במה חדשה, אז- טרום המייספייס בנדקאמפ פייסבוק וכו', הבמה הכי גדולה וחופשית ברשת ליצירה ישראלית.

השיר הראשון שלה שאי פעם שמעתי היה 'תינוק' (שגם הועלה להורדה בעמוד שלה), וכבר אז היה לי ברור שלא יהיה לי לאן לברוח ממנה. שהיא נכנסה עמוק עמוק, וכנראה לעולם לא תצא. כל כך אהבתי אותו שהכנסתי אותו למיקסטייפ שהכנתי לחבר יחד עם רצועה מהאי.פי של עמית ארז, לצד פיונה אפל, אליוט סמית, מ.וורד ועוד מוזיקאים רבי חסד בעיניי. עד היום זה השיר של עינב שאני הכי אוהבת. אחר כך היא גם התחילה להופיע עם מעיין הירשביין והפסנתרים עם 'קרבות ראווה', ולאט לאט יצאה מבמה חדשה אל במות חדשות, הופיעה הרבה, הקימה אתר, הוציאה אי.פי/דמו, שחררה חומרים לרשת, צברה אוהבים, ועכשיו סוף סוף נולד אלבום הבכורה.

אני אוהבת את הקול של עינב, אני גם חושבת שהיא ממש יפה. אני יודעת שזה נראה לא קשור, אבל אני מיד אסביר ואתם תבינו. עינב ג'קסון כהן היא מסוג המוזיקאים שמתמסרים לחלוטין לכלי בו הם מנגנים. אם זו פיונה, רג'ינה, טורי, רופוס, שלומי, אביתר או רות דולורס, יש משהו מאוד סימביוזי ועמוק במערכת היחסים של המבצע והפסנתר. תמיד חשבתי (אולי מתוקף נגינה בקונסרבטוריון כמעט עשור מחיי) שהפסנתר הוא מלך החיות של כלי הנגינה. הוא הגדול, השופע והמרשים מכולם -לפחות בעיניי, ואיכשהו הוא תמיד מולך באשר הוא נוכח, ואחד הדברים הכי יפים בעיניי בעולם הוא מוזיקאי שמתמסר לחלוטין לפסנתר. שנכנע למוזיקה. ובגלל זה עינב יפהפיה בעיניי, בגלל שכשהיא מנגנת שום דבר אחר לא קיים. היא נעלמת בתוך הצלילים שנוטפים מבין אצבעותיה כשהן נוגעות בקלידים, היא מאבדת את עצמה. כתבתי כך גם על רות דולורס וייס, שגם לה הפסנתר הוא בית. איכשהו הגוף נע כולו בעדינות מדויקת עם הפסנתר, השרירים כולם מתוחים ומכוונים כמו מיתריו. יש משהו כל כך מקסים בזה וכל כך מכשף, כשצופים בתהליך הזה מתרחש. באדם שהופך להיות אחד עם קופסת עץ מרהיבה שכזאת, בחיבור הזה ובאהבה הזאת, שהיא כל כך כנה, וכל כך אינה תלויה בדבר. בנשימות שהופכות לאחידות עם המקצב, בפעימות הלב שהופכות לאחידות עם הצלילים. יש משהו מרהיב ומרגש ביכולת שלנו כיצורים נושמים, לפתח מערכת יחסים עמוקה ואמיתית עם תיבות נגינה.

(לזכר הפסנתרון הקטן ז"ל)

אם אוכל להגדיר באיזשהי צורה את המוזיקה של עינב, אגיד שהיא מציירת את ליבה עם פסנתר. היא מנגנת את הבלבול, חוסר הבטחון, אי הוודאות, כאבי הגדילה. כותבת את הנסיון המתמשך לתפוס את האני שלה, את מי היא, מה היא, למה היא, כרגע ועכשיו. נקודת המבט שלה היא אישית, פנימית וחשופה. היא לא מפחדת להוציא החוצה את כל המילים הדוקרות, המצלקות, ולעטוף אותן יפה יפה בנייר צלופן ולהגיש לנו. היופי שבעינב הוא היכולת שלה לתלוש ולקרוע את הלב המדמם שלה מבית החזה, להניח אותו על צלחת מבריקה ונקייה ולשאול אותנו מה נשתה עם זה. היא לא מפחדת מהכאב, היא מאמצת אותו. היא לוקחת את השבר שבה ונותנת לפסנתר לאחות אותו בעדינות מופתית, לאצבעות שלה ללטף את הפצעים המגלידים, לקול שלה להקהות את הלהבים שבמילים. עינב היא מסוג המוזיקאים שיכולים לשבור לך את הלב, כי הם ברי התאהבות עמוקה וחסרת פשרות.

לא כוחות:

האלבום נפתח עם 'ניתוח לב פתוח', ולא רק במטאפורת השיר. עינב מזמינה אותנו אל העולם הפנימי שלה ברגישות ובפתיחות מפתיעה, מספרת לנו מי היא הייתה ומי היא רוצה להיות. כמעט נדמה שאנחנו אלה שהיא מבקשת מהם לעשות לה סדר בעולם הצנוע שלה, להביט בה פנימה, במאוויים שלה, בחוסר הבטחון, בחלומות, ויש לי חשק אמיתי לרצות אותה כמו שהיא מדמיינת, ולא כמו שהיא מפחדת. ואז מגיע 'אירופה'. ובו יש ניחוח של לונדון ואוויר כמו בברלין, והאופק בו נפתח והמנגינה גורמת לנו להרגיש שאנחנו נעים על עננים ומביטים מלמעלה על הגשם מרטיב את הרחוב, ואז נזכרים כמה לא יציבים העננים האלה, ועלולים להתמסמס תחתינו בכל רגע. החששות האלה מתממשים כשפתאום בא 'כמו אושר' ולוקח אותנו לנפילה חופשית על גלי כינורות וזה מפחיד ומהפנט כשעינב פשוט משחררת אותנו אל המערבולת המרהיבה הזאת. ב'חרב סוכות', אמיתות הופכות לחרב בגרון אבל אם יש משהו שעינב יודעת לעשות זה לזקק את כל החרבות החדות האלה לקלידים מלטפים. היא ממשיכה לערסל אותנו עם 'חולשה לאישה' היפהפה, תוך כדי שהיא נותנת לנו להביט לה אל הלב היתום שלה שהופך ללוחם מותש המגן על מלכתו ב'לא כוחות'. זה באמת לא כוחות. המנגינה סוחפת אותנו כמו אוקיינוס מלוח אל המילים האלה הנעוצות כמו סלעים חדים בעומקו ואנחנו מוצאים את עצמנו כמעט מרפים מהנסיון להנצל ונותנים לפסנתר לסחרר אותנו עמוק אל הקרקעית. ב'קור כלבים' אנחנו כבר רחוקים מחופים מוכרים ותחושת הניכור גוברת כשעינב מספרת לנו על לבבות מאובנים בעוד כלי המיתר והקלידים הקפואים האלה מותחים את כל השרירים עד דק. אין ספק שרצועת השירים במרכז האלבום היא צמרמורת מרתקת ומתמשכת שמתחילה עם 'כמו אושר' ונחתמת עם 'להעיר את החיה', שמביא אותנו כבר אל קרקעית האוקיינוס מפוחדים ובודדים, ועינב יודעת שזה הזמן להאחז בכל מה שמוכר וברור כדי להשאר ביחד, גם אם זה אומר לוותר על האמת.

(צילום: מאי צבן)

פתאום 'קרבות ראווה' שולף אותנו החוצה מכל המסע הזה ישר אל דרום תל אביב, מנער לנו את כל המים מהגוף ולוקח אותנו אל מרוצי אגו ממכרים שהופכים לריקוד צבעוני בלילות אפופי האלכוהול של עיר האספלט האפורה. אחרי כל משחקי הראווה מגיע 'שיר הרס' עם המנגינה הכי כיפית ואביבית באלבום, הפסנתר מדלג לאורכו ועינב שוברת לנו את הלב בכזאת פרחוניות שזה כמעט כאילו היא משקרת לנו בפרצוף, כשבעצם היא פשוט שופכת קצת סירופ שוקולד על הפצעים הפתוחים. רק כדי שלא יכאב, רק כדי לסכם באושר. והאושר ניכר ב'תינוק' שמגיע מיד אחר כך. איך יפה לה, לעינב, התמימות הילדותית הזאת שממלאה את הפסנתר בחלומות צמריריים בריח תות, עד שברונם. '27' ממשיך את השבר הנוראי הזה, את הכנות המופלאה והחיטוט בפצעים, ואני רק חושבת על כך שכולנו עדים לה, ושהאלבום הזה מנציח את כל מה שהיא מפחדת ממנו, ומקווה לו, ומבולבלת בגללו, הוא מנציח את כל הרגעים והמחשבות חסרי העדות האלה, ואולי יום אחד היא תהיה האישה שתדע לענות עליהן. וזה מסוג הדברים שגורמים לי להאמין במוזיקה. והנה מגיע לו משום מקום השיר שחותם את אלבום המסע החשוף הזה שגם על שמו הוא קרוי: 'עץ נופל ביער'. ופה הפסנתר שר אלינו יחד איתה על בעצם כל הדברים שיוצרים את האלבום הזה, על המסע, על העצב, על הרצון להבין אותו, על הבדידות שבתהליך ההכרה, על הדרך והחשיבות שבה. רק ראוי לשיר החותם את האלבום. עץ נופל ביער, ואנחנו זוכים לשמוע אותו.

שיר הרס והקליפ היפהפה שלו:

ב15 למרץ בתמונע יתקיים מופע ההשקה ל'עץ נופל ביער'. בואו תראו את הקסם קורה על במה. מקסימום תתאהבו.

_____

בקרוב יפורסם החלק השני שהוא כולו ראיון עם עינב, ועד אז ניתן טעימה קטנטונת: אני מאוד אוהבת את התכנית של ערוץ 8 'סטודיו למשחק' ותמיד חשבתי מה יענו מוזיקאים שאני אוהבת על השאלון שנשאל בסוף התכנית. אלה היו תשובותיה של עינב:

מה המילה האהובה עלייך? 'שגעון'

מה המילה השנואה עלייך? 'אני שונאת שאומרים יאלֵה, או שקוראים לבנות בננות'

מה מדליק אותך מבחינה יצירתית רוחנית או רגשית? 'רעב מכל סוג'

מה דוחה אותך? 'סיגריות. בענק, יותר מכל דבר אחר באנושות'

מה הקללה האהובה עלייך? 'פאק'

מה הצליל האהוב עלייך? 'אקורד רה במול מייג'ור 7'

מה הצליל השנוא עלייך? 'אני לא יכולה לשמוע צעקות, התלהמות'

באיזה מקצוע היית עוסקת אם לא היית מוזיקאית? 'יש לי חיבה עזה עזה לעיצוב גרפי'

באיזה מקצוע לא היית רוצה לעסוק בשום פנים ואופן? 'לא נראה לי שהייתי יכולה לעבוד בעבודה של 9-5, או למלצר'

אם גן עדן קיים מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך כשתכנסי בשערי שמיים? 'יש פסנתר'

______

האי.פי אנדר קונסטרקשן להורדהאתר.

סופ"ש מדהים שיהיה!

עלמא

עוגה בהיסטריה

נפלתי בקסמי קטסטרופאי בהאזנה ראשונה.

(צילמה: ענבל רוטנברג)

מדובר בצמד (כפי שניתן לראות למעלה): עידו שטרנברג, סינג-סונגרייטר, וחולק במה עם היחידה והמופלאה מכולן – עינב ג'קסון כהן, וטל אבירם, שמפיק ומנגן בין היתר עם שלום המלך חנוך, ועם ההרכב הפופ קברטי המקסים TA:TE.

קטסטרופאי עושים מה שנקרא בפיהם אינדי-טויטרוניקה, שזה בעצם פופ-אלקטרוני עם מלא צעצועים וכל מיני דברים שאפשר להקיש עליהם או לנגן בהם. לא פעם אני מוצאת את עצמי מקשיבה ומנסה לחשוב איזה כלי יכול להפיק צליל שכזה. שידוך משונה בין סינתיסייזר למשחקים, כבר פתיחה טובה.

הם נוצרו כשעידו פיתח התמכרות על גבול הלא בריאה אל הסינתיסייזר החדש שלו והציע לטל להפיק את החומרים והעיבודים החדשים שנוצרו עליו. הם התאהבו אחד בשני במהרה, ובמשך 4 שנים יצרו את Gummy Bears -אלבום הבכורה שלהם.

קטסטרופאי מזכירים לי תיבת נגינה. הסאונד שלהם הוא כמו תיקתוק של צעצועים ישנים מסונתזים עם צמר גפן מתוק, וזו ההגדרה הכי טובה שתצליחו להוציא ממני. יש משהו כל כך תמים במוזיקה שלהם, וכל כך אפל יחד עם זה. כמו צעצועים ספוגי ילדות שנשכחו במעבי הארון והפכו עצובים מנשוא, מוזיקה מתוקה כזאת שמטשטשת קצת את התוכן הלפעמים נוגה לפעמים קדחתני שלה. קצת כמו יין טוב, הם עושים נעים בבטן ומבולבל בראש. ילדים שהתבגרו אבל עדיין מתכחשים לזה, נאחזים בנוסטלגיה עמומה עטופה בלבטי וקשיי ההתבגרות.

אני מאוד אוהבת את הקול של עידו. ולא פלא, להפתעתי גיליתי שהוא מטפל בקול. יש משהו מאוד מנחם ושלם בקול שלו על אף הנושאים שהוא מתעסק בהם. קול מציל המאמץ אותך אליו, עוטף אותך כאילו אומר שהכל יהיה בסדר, שהמחשבות יכולות לשקוט קצת והלב יכול לנוח. ושוב זה תעתוע מלא בניגודים כמו המוזיקה שלהם, הממתיקה את המורכבות שמתחבאת מבוישת בחדר הילדים.

קטסטרופאי מצעצעים את הנקודות האפלות בנפש, עוטפים יפה את חוסר הבטחון והמדרונות החלקים באריזת מתנה צבעונית כאילו הכל שלם ובסדר, כשבעצם התקתוק של מכונת הנגינה מכסה על מנגנוניה השבורים למחצה, על העץ המתפורר בתוכה, על בדידותה.

למרות כל הפורענות המועדת לסכרת שמלווה את היצירה שלהם, קטסטרופאי לא מחליאים. הם לא מתוקים עד כדי גועל או מצועצעים עד כדי הקאה. הם לא מגזימים, הם משלבים בין ממתקי פופ אלקטרוני מצד אחד, לשירה חשופה מלווה בפסנתר מהצד השני. הם מצליחים למצוא את האיזון בין העטיפה המסוכרת לתכנים, איזשהו גשר בין תמימות רומנטית למאבקים הפנימיים של האדם הבוגר, למערכות היחסים הסבוכות שפתאום נדרשות ממנו, לעומקים נפשיים שהוא חוקר בעצמו, להתבוננות פנימית חדשה. הם מסתירים את השבירות, הבדידות הפנימית, וחוסר הבטחון מאחורי קולו המרגיע של עידו ומאחורי צלילי ילדות מוכרים לפרקים.

(צילמה: ענבל רוטנברג)

אני התאהבתי. עכשיו תורכם.

___________________________

האלבום להורדה חינמית בבנדקאמפ (תוסיפו כמה שקלים, מה אכפת לכם), מייספייסאתר (עם בלוג מקסים), קטסטרופאי מבצעים את Nothing Else Matters.

___________________________

עלמא.

בואו נסתכל בקנקן, גם לו מגיע

טוב, אז גם אני נכנעת בסופו של דבר לרצף הסיכומים הבלתי נגמרים של השנה הנוכחית באיזשהו סיכומון קטנטון ולא מחייב משלי.

מה שכן, החלטתי לעשות את זה קצת אחרת. את ההופעות דירג (או שקלל בעצם) לטעמי גיאחה בצורה הכי טובה, ואין ספק שדירוגי אלבומים ושירים כבר יש מספיק. בכל מקרה גם אם אנסה ממש חזק לא אצליח להגביל את כמות האלבומים האהובים עליי למספר מסוים, או לדרג אותם באיזשהי צורה שלא תיצור עוול בעיני לרמת האהבה שלי אליהם. לכן, הולכים לקרות שני הדברים הבאים:

הראשון, יהיו פה כל מיני אלבומים שאהבתי, השני- הם יהיו מדורגים לפי עטיפה. ככה אף אחד לא יעלב, אני לא ארגיש שהזנחתי, זה יהיה בפורמט קצר וקולע (ולא מייגע), והכל ידורג לפי מדדים שלא קשורים למוזיקה (קצת כמו פיצ'פורק). הידד.

כן, וגם ככה בשביל לשבור שגרה, לא 20 הגדולים או 10 הגדולים או איזה מספר עגול ולא כיפי כזה. נלך על 7 הגדולים. כמו ימות השבוע!

__________________________

אז התלבטתי קשות אם לעשות שתי רשימות נפרדות, לועזית ומקומית, אבל החלטתי שעטיפה זו עטיפה, לא משנה באיזה ארץ צילמו או ציירו אותה. ובכל זאת, יהיו שתי רשימות- האחת של דיוקנאות, ואחת של לא. אין מה לעשות, דיוקנאות לוקחים אותי וזה לא יהיה הוגן לשים אותם עם השאר.

אלה לא נכנסו לדירוג אבל הרגשתי צורך להראות אותן, כי בכל זאת יש בהן משהו (כן אני יודעת, אפשר להתווכח על זה שעות, למה זאת כן וזאת לא, אבל מה אגיד לכם, היופי במקרה הזה הוא בעיני המתבוננת):

_______________________

נתחיל בעטיפות שאין בהן דיוקנאות:

7.

The XX – The XX

מה אפשר להגיד על האיקס הזה? בנאלי ועם זאת פשוט וקולע. אדיר.

6.

קיצו – חול

חול בהחלט. הצהבהבות המדברית הזאת, האין כלום הזה שמרכזו חיפושית זבל ונורה שבה אותי. ובאופן כללי הציור יפיפה.

5.

איתמר ציגלר – Memories Of Now

מישהו הבין מה מצולם פה? מה שזה לא יהיה, בכל הסתכלות זה נראה כמו משהו אחר, משחקי אור וצל חדים מאוד.

4.

Left – Here For Now

מקסים מקסים מקסים, תמונה יפהפיה. אין על ציפורים. הכותרת משלימה את הסיפור, וכל מילה מיותרת.

3.

The National – High Violet

קשקוש אבסטרקטי ומבולגן, אבל מצליחים לקרוא בתוכו דברים. לא יודעת למה, אני מאוד אוהבת את התמונה הזאת (וכל כך מתאר את המוזיקה שלהם. דיוקן עצמי ממש).

2.

Local Natives – Gorilla Manor

היה קשה להחליט מי קודם, בכל זאת העטיפות דומות. אבל אין מה לעשות, ראשים מתפוצצים זה דבר שמוכר.

1.

ראה תמונה בגודל מלא

Catastropie – Gummy Bears

אוי התמונה הזאת זה משהו! רעיון מתוק לגמרי. אין, מעורר בי תאבון אדיר לבלוע מוזיקה (ולא אוכל דווקא).

____________________________

___________________

יאללה לדיוקנאות:

7.

N.E.R.D – Nothing

פארל וויליאמס בדיוקן צד, קסדה עם נוצות לראשו. הוא לוחם, אבל לא לוחם צבאי (הנוצות בהחלט מבהירות את המסר). הקעקוע עשה לי את זה לגמרי.

6.


Rufus Wainwright – All Days Are Nights: Songs For Lulu

כן כן. עין. כמה נדוש. ובכל זאת, עין שלא ברור אם היא נשית או גברית, מסתכלת לעדשה או שלא, מאופרת בכבדות. משהו בה סיקרן אותי מאוד (וכל העטיפה הזאת צועקת רופוס).

5.

איתמר רוטשילד – רץ אליי חזק

כמו שהוא, ככה נקי בלי תוספות מיותרות. דיוקן חשוף, צילום ישיר וכנה. ואני עוד שניה רצה אליו חזק.

4.

קרולינה – מה אעשה עכשיו

איפשהו קראתי שזו שמלת החתונה של אמה. יש משהו כל כך שובה ותמים בתמונה הזאת, שנות השישים עם ארנבון ביד. גם בדידות וגם אופטימיות באותה תמונה.

3.

אורן ברזילי – Sorrow Demons Joy Blizzards

הרקע המאיים הזה. משהו בו נראה כאילו הוא עוד שנייה בולע את אורן, עם אור לבן שממרכז את פניו ומשאיר את השאר בעמימות מסתורית כזאת. המבט הזה שלא ברור אם הוא מיני או מיואש (או אולי שניהם), הוא שהכריע.

2.

גבריאל בלחסן – עתיד

אם לא המקום הראשון, זה ללא ספק היה המקום הראשון. אדם בחשיכה שהולך אל האור מלווה בשני כלבים שחורים. יש משהו מאוד מפחיד, אבל גם מאוד מנחם בתמונה הזאת, על כל הסמליות שבה.

1.

עוזי רמירז – Lick My Heart

מה זה הדבר הזה? אני רוצה להיות שם עם עוזי, בשמש הקיצית אביבית הזאת ולנפח בלון בזוקה משלי. צילום מדהים עם קרן האור הזאת שנדחפת לה בצניעות.

_________________________

זהו לכם, סיכום השנה הקצת שונה שלי. רואים כמה קצר זה היה? (אחרי הראיון עם קוואמי משבוע שעבר, כל אחד צריך קצת לנוח)

ולמרות כל האמירות שלא הייתה מוזיקה טובה השנה, אגיד שאני מאוד לא מסכימה, ואיכשהו באורח פלא מצאתי הרבה מוזיקה שריגשה אותי, גרמה לי לחשוב, הדהימה אותי, ועוררה בי דברים כאלה או אחרים שגרמו לה להיות חשובה בשבילי. תמיד יש (כל כך הרבה) מוזיקה טובה, רק צריך לחפש. בסוף מוצאים אותה.

ראה תמונה בגודל מלא

ובאיחולי שנת מוזיקה פוריה, אשלח אתכם עם האלבום היפהפה של קטסטרופאי, ככה לחמם אתכם לקראתם-בקרוב מאוד (מאוד בקרוב!) יפורסם פוסט עליהם.

עלמא.

אחרון המוהיקנים חלק ב', או: אני טקסט פוליטי

________

אני מתרגשת.


מן הראוי שלפני שאביא את המילים האלה לפניכם, אפתח בוידוי קטן.

___________________________________

גם אני התחבאתי במיטה עם הווקמן והאזניות כל חמישי מ12 עד 2, אהבתי ממש את בויאקה (פחות חבר אחד שעוד קשה לי להשתחרר מנטישתו את שבק), שרתי עם לירון וקוואמי באופן קבוע את מיכל לוין מיכל לוין בלינג בלינג ואסף יהאהאהא, גם אני צהלתי כשהוא הוריד את הליפה, ואני עדיין זוכרת ספרה ספרה את הטלמייסר של העייסק.

ואוו, איזה הרגשה טובה.


עכשיו כשנותרתי עירומה, נפנה את הזרקור אל מישהו אחר.

ביום שמש קר במיוחד לפני לא הרבה זמן, נסעתי לתל אביב לפגוש את קוואמי באיזה קפה על אבן גבירול. אני הבאתי דף מקושקש מפוצץ בשאלות וקוואמי הביא מעיל והרבה כנות. ללא התראה מוקדמת התחילו לעשות שיפוצים מעל הראש שלנו. שרדנו את זה, ההקלטה קצת פחות, אבל עם קצת ווליום גבוה וחירור רציני של עור התוף הפגום תקדימית שלי, הראיון ירד אל הדף (יותר נכון אל המקלדת). יש בו קצת מכל דבר, קצת הרבה.

בחרתי שלא לערוך אותו כמעט בכלל, כי פשוט לא הרגשתי שיש צורך. הראיון מאוד ארוך, וכשקראתי אותו לראשונה כמו שצריך, פתאום קלטתי כמה הוא כנה, וכמה נקודות מעוררות מחשבה יש בו.

אני התרגשתי כבר, עכשיו תורכם.


______________________________

השאלה הראשונה והחשובה, מה היא מוזיקה בשבילך? מה היא מוזיקה בשבילי? כן. מאיפה אני מתחיל? זה משהו שבלעדיו אין לי קיום בכלל. הרבה פעמים ניסיתי לחשוב מה באמת יהיה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי. לי, ולא חלילה למישהו שאהוב עליי או קרוב אליי, אבל לי ורק לי, ואני חושב שזה באמת אם לא תהיה לי מוזיקה בחיים. כי אני באמת לא יכול לדמיין אותם בלי זה. כשהייתי ילד קטן, בערך, אז זה היה הדבר שהכי הכי הכי עניין אותי בעולם והכי ריגש אותי והלהיב אותי והעסיק אותי, ואיפשהו אני חושב, בתחילת סוף חטיבת הביניים אז פשוט חלום חיי היה לקום כל בוקר ב7 בבוקר, ולשבת ולשמוע רק מוזיקה שאני לא מכיר עד הלילה, כאילו לתת איזה 12 שעות לפחות, עד 7 או 8 בערב ואז לצאת לבלות או לנוח או לא יודע מה. זה מה שרציתי לעשות בתור ילד. כל הזמן אמרתי 'אם רק הלימודים האלה לא היו דופקים לי את זה'. ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי עכשיו בתור אדם שטכנית אמור להיות בוגר, הרבה פעמים עושה את זה אפילו למחייתי.

זה משהו שחלמת לעשות אבל? מגיל קטן אמרת 'אין, אני אעשה מוזיקה כשאני אגדל'? אה לא, אני לא אמרתי שאני אעשה מוזיקה כשאני אגדל, אני כן רציתי להתעסק במוזיקה בעיקר כמישהו שישדר אותה. או יותר נכון יערוך אותה, כי לא רציתי להיות שדרן, אהבתי שדרנים אבל זה לא מה שהיה משאת נפשי, אני רציתי לערוך תכניות שישודרו ברדיו שבהן אני אוכל לשדר את המוזיקה שאני אוהב ושמעניינת אותי, ולערוך אותה בדרך שאני אוהב, שתשמע לי פיצוץ. והייתי מאוד מאוד קשוב למלא תכניות רדיו מהמון סוגים ולמדתי לערוך מהאזנה בעצם, כי הייתי פשוט שומע מה העורכים היו עושים ומה הם היו שמים, איזה שירים הם היו שמים לפני, אחרי, מה היה הסדר שבו הם היו בוחרים, איך הם היו בוחרים לתחום את התכנית שלהם. אז זה מה שבעצם עניין אותי לעשות.

(צלמת: מאי קסטלנואבו)

לא הלכת ללמוד את זה? לא. למדת את זה מלשמוע? למדתי את זה מהאזנה ואז התחלתי לתרגל, בבית הייתי עורך כמויות אינספור של קסטות. הייתי עורך או לעצמי או לחברים, מה שברבות הימים נקרא מיקסטייפ. אז הייתי פשוט עורך המון המון המון כאלה וזאת הייתה האהבה שלי, כאילו עשיתי את זה בכיף, הייתי עורך לאנשים קסטות בלי שהם היו מבקשים או מצפים אפילו שזה יגיע אליהם. לפני.. אני לא זוכר לפני כמה שנים זה היה, אבל לפני כך וכך שנים נבחנה לגלי צהל בחורה אחת' ששאלו אותה מאיפה היא מכירה את המוזיקה שהיא מכירה, אז היא אמרה 'גדלתי על קסטות שקוואמי ערך לאחי הגדול.'

זה נורא מחמיא! כן, זה מדהים.

איזה אלבום או אמן השפיע עליך מאוד, או שמעת אותו וזה מה שגרם לך לרצות גם לעשות מוזיקה? היו כל כך הרבה שקשה לי לשים את האצבע.

אין איזה אלבום ששמעת אותו ואמרת, זה? כזה אני רוצה לעשות. יש המון, הבעיה בלענות לשאלה הזאתי שאת יודעת, אין שום אמן שאני סוגד לו שאני יכול לשים אותו ואותי באותה כפיפה, כאילו, אני לא יכול להגיד 'רציתי לעשות את זה כי אמרתי לעצמי משהו כמו- אם הוא יכול גם אני יכול' יש הרבה אמנים שנתנו לי השראה, אבל אני לא יכול להגיד שיש מישהו ש.. לשים את האצבע נקודתית ולהגיד זה הוא. אבל מה שכן, אני יכול עכשיו לשפוך לך מיליון שמות וזה יתחיל לרוץ בכל הילדות שלי, אבל כדי לנסות כן לתמצת את זה טיפה, אני חושב שלראפ ולהיפהופ באופן כללי יש המון חשיבות בזה שהיה לי את האומץ לעשות מוזיקה. בגלל הימים שבהם זה התחיל, זאת אומרת נגיד העשור הראשון של ההיפהופ וטיפה קדימה- 15 השנים הראשונות בערך, אלה היו שנים שההיפהופ היה בעצם איזה סוג של פאנק חדש, כי כמו שאמרו, האתוס -הלרוב האמת הלא מדויק על הפאנק, שאת בעצם לא צריכה לדעת לנגן אם את רוצה לעשות מוזיקה, ולעשות מוזיקה טובה. אז בהיפהופ זה יושם המון פעמים כשבעצם באו אנשים שהם לא זמרים, אין להם קול יפה, הם לא צריכים לדעת מלודיה, הרמוניה, הם לא צריכים לדעת לנגן תוים, הם פשוט עושים את הדבר המסוים הזה שלהם. וההיפהופ בתחילת דרכו היה הכי בסיסי בעולם, זאת אומרת, ראן די אמ סי, אל אל קול ג'יי, הביסטי בויז של ההתחלה, למרות שהביסטי בויז הם נגנים ומוזיקאים נפלאים. בתחילת הדרך זה היה סופר בסיסי, וזה בוסס בעיקר על ראפ שנעשה על סימפולים שסומפלו בדרך מאוד מאוד פרימיטיבית.

זה אומר שאתה חושב שאין לך קול יפה? אתה לא חושב שאתה זמר? אני לא יודע.

כי נגיד, כן התחלת לשיר. כן. אני שר כמה שיותר אבל אני חושב שלחלק גדול מהזמרים שאני אוהב אין קול שנחשב יפה. ויש איזשהי מיסקונספציה לדעתי בתפיסה של אנשים בישראל זמרים, שהם חושבים שקודם כל צריך שיהיה לך קול יפה. ואני לא חושב את זה. אני חושב שלפעמים יש מישהו שהקול שלו הוא לא יפה והוא אפילו יכול להחשב זייפן בעיני אנשים- למשל ניק קייב בתחילת הדרך שלו נחשב זייפן נוראי. ואלביס קוסטלו נחשב בעיני הרבה אנשים זייפן נוראי. אלה שניים מהזמרים שהכי אהבתי בתור ילד ואני מעדיף אותם על רוב הזמרים שנחשבים בעלי קולות יפים, אבל טכנית לא משנה כמה אפשר יהיה לסגוד להם, הם עדיין לא יהיו מה שנחשב זמרים בעלי קול יפה בעיני רוב הציבור, איטס נו מירי מסיקה. ונגיד בראפ, אחד הדברים הכי בולטים שאני אוהב זה נגיד ראפרים עם קולות כמו בי ריל הסולן של סייפרס היל, שהוא נשמע כולו מנוזל, ביום שהוא ישים טישו ויקנח את האף תגמר לו הקריירה. וזה חלק מהיופי, לשמוע מישהו שהקול שלו הוא לא רק שלא יפה, הוא מכוער. כמו שיש איזשהו תיעוד טלוויזיוני של מעריצות לפני הופעה של הרולינג סטונז בסיקסטיז, ובאים לאחת המעריצות ואומרים לה 'למה את כל כך אוהבת אותם?' -זה כשהייתה היסטריה והם רק התחילו, הם היו צעירים ממש, אז שאלו אותה 'למה את כל כך אוהבת אותם?' אז היא אמרה 'אוי הם פשוט, הם כל כך מכוערים, שזה סקסי' ואני באופן כללי אוהב הרבה דברים שהם לא נחשבים על פי הנורמה 'יפים'. זה לא מה שמושך אותי, זה לא מה שמעניין אותי, אני לא אוהב דברים שהם סטרילים נקיים מצוחצחים שאני אומר 'ואוו ההוא באמת יודע את העבודה'. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בעולם זה דה קלאש. וזו, אם כבר זו אחת הלהקות שהכי גרמו לי לרצות לעשות מוזיקה כשהייתי ילד. היה לי חבר שהיינו פשוט נפגשים כל יום שישי קבוע, והיינו שומעים מההתחלה עד הסוף את אוסף הסינגלים הכפול, שנקרא דה סטורי אוף דה קלאש והיינו שומעים את זה מההתחלה עד הסוף בדרך כלל פעמיים אם לא יותר והיינו פשוט בחדר שלי, קופצים צורחים את כל המילים ועושים תנועות של גיטרה ותופים. היינו לומדים לעשות את האייר גיטארז. וג'ו סטראמר אחד משני הסולנים של הקלאש יש לו קול שבגדול אפשר להגיד שהוא די מכוער, והבנאדם הזה לרוב לא שר הכי מדויק בעולם, אבל זה לא עניין את התחת שלי אף פעם, ופשוט מה שעניין אותי זה מה שהגיע אליי. זאת האמת שלו, גם לא בחשתי בזה יותר מדי אף פעם, לא אמרתי לעצמי 'זאת האמת אז אני לוקח אותה' פשוט שמעתי את זה וזה דיבר אליי. כמו להמשך מינית אפילו לבנאדם, את יודעת את לא תמיד יודעת להסביר את זה. זה פשוט קורה, כל אחד נמשך הרי למישהו אחר. יש אנשים שיכולים להיות קונצנזוס מסוים וגם הם לא יהיו קונצנזוס בכל העולם, לא משנה כמה פופולרים הם יהיו. אז אותו דבר במוזיקה, זה עולם סובייקטיבי ואם ננסה לחזור לשאלה שלך, אז כששמעתי, כשהתחלתי להתעניין בראפ זה נשמע לי כמו ארץ אפשרויות בלתי מוגבלות. קודם כל זה היה מאוד מאוד ראשוני, ועולם הסימפולים היה בחיתוליו, אז כל פעם שהייתי רק שומע איזשהו סימפול חדש על איזשהו ביט בסיסי זה כבר היה מגניב לי את החיים כי הייתי אומר 'וואו!' איזה יופי שבהיפהופ אפשר להשתמש בכל כך הרבה דברים וכל כך הרבה מקורות מוזיקליים בלי בושה. ואם באת בימיו הראשונים של הז'אנר, ז'אנרים אחרים נטו לפחד ממנו ולא היית שומעת המון רוק שמשלב ראפ נגיד. אז בהיפהופ רק לקחו כל הזמן השראה ממקומות אחרים. רק חיפשו סימפולים שיגיעו מכל מיני כיוונים ומכל מיני ז'אנרים והלכו ופיתחו את התחום הזה. ובתור בנאדם שמקשיב להרבה מאוד מוזיקה כבר מנעוריי, אז שמעתי איפה אני יכול לעשות דברים כאלה. זאת אומרת איפה אני יכול לקחת ביט היפהופ ולשלב אותו בעוד מוזיקה שאני אוהב, אבל שזה לא יהיה סתמי בעיניי, אלא לנסות להביא עם זה משהו חדש. כמו נגיד כשחשבתי על ימים שחורים אז פשוט כל כך הגניב אותי המחשבה שאני אקח את המנגינה הזאת של האימפריאל דאת' מארץ' ושאני אעשה על זה ראפ. זה נשמע לי די מטורף. אני לא יודע איך – אבל באורח פלא בתחום של שנתיים בזמן שעשיתי את זה שמעתי עוד כמה ראפרים שעשו את זה בחו"ל. זאת אומרת, בעיקר זמרי ראגה. אז זה קצת ביאס אותי שאני לא היחיד

אתה היחיד בארץ. אני היחיד בארץ למיטב ידיעתי, אז זה נחמד.

אתה מוזיקאי מאוד פוליטי. כשהתחלת לעשות מוזיקה, זה משהו שהוא מתוך בחירה? ראפ זו מוזיקה שהיא ביקורתית, שהיא חברתית, שהיא מחאתית, זה משהו שהחלטת שאתה תעשה, או שזה משהו שהתפתח, התחלת לעשות מוזיקה ולאט לאט התפתח הרצון? כן, זאת אומרת כשהתחלתי לעשות אז פשוט הגניב אותי לעשות ראפ. והייתי כותב מלא שטויות, מלא, הייתי כותב מאוד אבסטרקטי, דברים ש-אם נגיד היום יש אנשים שקשה להם לתפוס אותי, אז זה פשוט היה בלתי אפשרי, אפילו לי, בחלק גדול מהזמן. פשוט הייתי כותב ערימות של שטויות והייתי פשוט רץ למלא מקומות בראש שלי, מה שהתאים לי. אני חושב שזה נבע מזה גם שאני חושב שראפ מוצלח באמת -לא יעזור כלום, זה קודם כל האיך לפני המה. זאת אומרת, זה קודם כל זה שראפר יישמע בן זונה, אחרי זה משנה מה הוא יגיד. ולראייה חלק גדול מהראפרים הגדולים בהסטוריה זה ראפרים שלא אמרו באמת שום דבר אף פעם, משמעותי. נגיד אל אל קול ג'יי שהזכרתי קודם. בעשור הראשון לפעילות שלו במהלך שנות ה80 וגם בתחילת ה90 לדעתי הוא עשה שירים מופתיים, רוב השירים האלה לא אומרים שום דבר, דונט קול איט אה קאמבק? הו גיבז אה פאק, זה לא אומר משהו על החיים שלך. אבל כן יש משהו באיך שהוא עשה את זה, בגאונות של הריתמיקה שלו בזה שהוא תופף מילים שעד היום זה נשמע לי מדהים. ואם את יכולה לעשות את זה ועל הדרך, בנוסף, למזג את זה גם במשהו שהוא יהיה אמירה בעלת ערך כלשהו, למישהו, למשהו, אפילו אם זה רק לעצמך, גם לפני העניין החברתי, אז בכלל על אחת כמה וכמה זה אדיר אם זה יכול לקרות. אני לא חושב ולא מצפה מאף ראפר או מוזיקאי שיעשה את זה בכלל, זאת אומרת אני חושב שכל אחד צריך לעשות את האמנות שלו כמו שהוא מוצא לנכון, אני פשוט מצאתי את זה באיזשהו שלב בלתי נמנע עם עצמי, התחלתי לכתוב על דברים חברתיים והרגשתי שזה בוער בי, והיום אני יודע שאם אני לא אכתוב על דברים חברתיים אני פשוט אעשה שקר בנפשי. אני מחויב לזה. מבחינתי. וזה גם מה שמטריד אותי כבנאדם, ואני מרגיש שאני חייב לדבר על זה עם עוד אנשים, ומוזיקה היא דרך התקשורת שלי.

(צלם: אביחי לוי)

מה עורר את זה? היה איזה אירועים, איזה דברים במציאות החברתית בישראל, או במציאות החברתית בכלל שגרמו לך להגיד 'אוקיי עכשיו אני מתחיל לכתוב על זה'? לא. אני פשוט כתבתי על זה. כל הרגעים החברתיים באלבום הראשון שלי, זה דברים שבערו בי, ולא, לא חשבתי לא לכתוב אותם. פשוט באיזשהו אופן זה נכתב מעצמו. לא אמרתי 'עכשיו אני אכתוב שיר על הנושא הזה וזה'

זה תהליך שקרה בטבעיות? זה פשוט קרה בשיא הטבעיות, גם נגיד שיר כמו מי לא פליט פה. פשוט בשבוע שיצאה הצעת החוק לגירוש ומעצר פליטים, ונגד עזרה לפליטים, אז אני פשוט כל כך התעצבנתי שכתבתי שיר. זו הייתה הדרך הכי טובה שלי להתמודד עם זה, ולנסח את זה ולנסות להעביר הלאה לאנשים את מה שאני חושב. זה לא היה סתם מטרה 'עכשיו אני אכתוב שיר על זה' פשוט כאילו זה מה שיצא, כי זה כל כך עצבן אותי. ובאותו שבוע הלכנו והקלטנו את זה. אז זהו, זה משהו שפשוט הוא נמצא בי כבנאדם וכיוצר, ואני פשוט לא יכול לעשות את זה אחרת.

יש לך דעה על אמנים, מוזיקאים, יוצרים, שכן תופסים איזשהי עמדה פוליטית, וכמו שהיה נגיד עם אריאל -שהסתייגו ממנה? אנשים שאחרי זה מתחרטים או שיש לחץ תקשורתי ואז הם נסוגים אחורה ולא עומדים על הדעה הזאתי? אני חושב שיש פה כמה תשובות לשאלה הזאת. אחת: אם יש משהו שאני לא סובל ולא מעריך ובז לו, זה אמנים שמוכנים להיות פוליטים רק בראיונות שלהם ורק בדברים שהם עושים כלפי חוץ אבל הם לא פוליטיים ביצירה שלהם. אני לא מדבר על שחקנים, זה עולם אחר, אני מדבר על מוזיקאים. משחקנים אני לא יכול לצפות, כי הם משחקים, זה דמות. אבל זמר ששר טקסטים והוא פוליטי רק בראיונות שלו, אבל הוא מפחד לשלב את זה במוזיקה שלו אז זה די עלוב בעיניי. זה די בזוי. כי זה אומר שהוא לא באמת הולך עם הפוליטיקה שלו עד הסוף, עם האמונה הפוליטית, או החברתית שלו. זה לא חייב להיות פוליטית זה יכול להיות גם חברתית, זה אומר שהוא לא הולך עם זה עד הסוף, הוא רק מנצל את זה רק ליחסי ציבור מסוימים. אם נשים את זה רגע בצד, אז לגבי נקיטת עמדה פוליטית באופן כללי, אני לא מוצא שום בעיה עם זה, כל אחד יכול לעשות את זה, רוב האנשים במדינה עושים את זה. רק הבעיה, שמצפים מאמנים שלא יעשו את זה. כי בעצם פה לשיר או לשחק או לכתוב, זה קודם כל בידור בעיני התפיסה של רוב העם. או התפיסה כמו שאנשים בנוחות לוקחים אותה מאיך שמכתיבים להם השלטונות. ואני חושב שזה שמצפים מאמנים. שלא ינקטו עמדה, ורק יבדרו, ורק יעשו פרצופים, וירגשו עם שירים 'יפים', אז גם התפיסה הזאת היא מעוותת. עכשיו לגבי מכתב האמנים באריאל: יש משהו מבאס בזה שמישהו נוקט עמדה ולוקח צעד אחורה ואומר 'לא התכוונתי'. זאת אומרת, אמרת אז תעמוד מאחורי זה, ואלה שנסוגו מזה כנראה זה מעיד על זה שהם לא חשבו כל כך מראש על: או מה הם באמת אומרים, או על ההשלכות של זה. וכשהם גילו את ההשלכות, שהן בישראל חמורות ומרחיקות לכת ובלתי נמנעות, אז הם נבהלו ותפסו את עצמם, ופתאום קלטו שהם באמת אולי עשויים לפגוע לעצמם בפרנסה.

זה לא משהו שמשחק תפקיד נגיד, אצלך? הרי אתה, ממש אין לך בעיה להגיד שמות, אתה נכנס בכולם, אבל גם זה אומר שאתה תאבד איזשהו קהל. אין לי מה לאבד. אני מראש בא בגישה של 'אני עושה את הדבר שלי, אומר את האמת שלי' מהיום הראשון, וזה מונח על השולחן, אני לא יכול להציג את הדברים אחרת, אני לא אבוא לאף אחד ואגיד, לא לא, אני לא שמאלני. אני כן! אתה לא צריך לקרוא שום ראיון איתי בשביל לדעת את זה, פשוט תקשיב לשירים. אתה לא תוכל לאבד אותי, אתה פשוט מקסימום תשנא אותי מראש, שזה בסדר גמור, אני גם לא רוצה שכולם יאהבו אותי, ואני חושב שבנאדם שהוא כולו מאה אחוז קונצנזוס, הוא עושה משהו לא בסדר. אמנות מהזן שאני עושה חייבת להיות קונטרוברסלית ברמה כזו או אחרת.

כן, אבל המוזיקה שאתה עושה, אז היא מגיעה לפלח מאוד מסוים באוכלוסיה, מי שמראש יסכים איתך או מתלבט, אבל אנשים שהם לא בדעה שלך אז סביר להניח שהם מראש יהיו אנטי, נגד זה. אז השאלה היא, אם זה משפיע, השאלה אם לעשות מוזיקה שהיא מביעה עמדה מסוימת, אם אתה חושב שזה משפיע מעבר. אני חושב שהעבודה הכי קלה זה לשכנע את המשוכנעים, וזה לא מה שמעניין אותי לעשות, אני כמובן שמח על כל בנאדם שאוהב את מה שאנחנו עושים ומזדהה איתו ומוצא את עצמו בתוך הדבר הזה, זה אדיר ומרגש בעיניי, באמת. אבל ברמת השינוי, שהוא אפשרי לדעתי, אני חושב שיש קודם כל את האנשים ש -ולא חסר כאלה במדינה, שלא מודעים חברתית ו\או פוליטית. פשוט אין להם מושג מה קורה והם לא רוצים לדעת הרבה פעמים, כי כל כך קשה פה, כל כך חרא פה שאת יודעת, כל אחד רק מעדיף להתכנס בפינה שלו ובצדפה שלו ושפשוט יעזבו אותו בשקט, והוא יראה טלויזיה, או ישמע מוזיקה, או ישב על המחשב שלו או מה שזה לא יהיה, העיקר שיעזבו אותו בשקט והוא לא יצטרך להתמודד עם מה שקורה בחוץ. זה משהו שאני מאוד מבין, כי המדינה שאנחנו חיים בה היא מקום מאוד מאיים, מאוד קשה, מאוד לוחץ, ומאוד אגרסיבי ותוקפני. וטוב שבשביל אנשים כאלה -דווקא בשביל אנשים כאלה, לשמוע שירים מהזן שאנחנו עושים זה משהו שיכול לעורר אותם. זה חייב להגיע אלייך באיזשהו אופן, אפילו אם את לא מעורה חברתית. המוזיקה עצמה יש בה משהו שהוא מתגרה, הוא קצת צריך לאלץ אותך לחשוב עליו, גם אם תחשבי בסופו של דבר שאני אדיוט גמור, את כנראה תחשבי על זה לפחות כמה שניות, וזה כבר יכול להשיג משהו, וכשהוצאתי את מי לא פליט פה קיבלתי המון תגובות מאנשים שאמרו לי 'לא ידענו', 'לא ידענו על עניין הפליטים בכלל עד שלא עוררת את זה דרך השיר הזה'

(הפגנה נגד מתקן הכליאה העתידי בנגב, בשישי הקרוב)

זה נורא עצוב גם. זה נורא עצוב, אבל זה גם מעיד על הכוח של מוזיקה, ועל זה שהטענה שמוזיקה לא יכולה לעשות שום שינוי. לדעתי היא לא נכונה. ואני לא אומר את זה ממקום היפי, ואני גם ממש רחוק מלהיות אחד כזה. להפך, אני בנאדם הרבה יותר סרקסטי וציני מכל היפי שאני מכיר. אבל אני חושב שעצם זה שאת מביעה עמדה חברתית או פוליטית בשיר, ועמדה נחרצת גם, את ישר מעוררת אנשים להתייחס לזה, והרי אם יש משהו שאנשים לא אוהבים פה, זה שמישהו מביע את העמדה שלו בצורה ציבורית. את יודעת -בין החברים שלך תעשי מה שאת רוצה, אבל אל תעזי להכניס את זה לעולם הבידור שלי. אל תגידי לי את זה בטלויזיה, אל תשמיעי לי את זה ברדיו, אל תשימי לי את זה ביוטיוב מול הפנים שאני אראה את זה בעמוד של מישהו בפייסבוק, אל תעשי לי את זה בכלל. להביא איזשהי חתיכת מציאות שאנשים לא רוצים בכלל לראות או לשמוע, בטח שלא אם הם מראש מתנגדים לדעה שלך. אבל אין מה לעשות, זה מעורר עניין, זה יוצר אש. ועם זה שמשהו כזה נמצא בשיר, ולא סתם תגידי שמישהו יבוא למישהו שלא מעורה חברתית ויגיד לו 'שמע, יש המון פליטים שחיים פה בתנאים איומים ונוראים, והמדינה מתייחסת אליהם כמו איזה טישו לפני שמורידים המים בשירותים, ותדע שמגרשים כבר חלק מהם מפה וכנראה מגרשים אותם אל המוות שלהם' יכול להיות שבשלב שאמרתי כבר את המשפט השני הוא לא יישמע יותר מה אני אומר. לא יהיה לו כוח להתמודד עם זה בכלל. אבל אני אגיד לו את זה בשיר, אז הוא יכול ללמוד את המילים של השיר עוד לפני שהוא יבין מה הוא אומר. ולכן יש לדברים האלה המון המון כוח, בגלל זה לאנשים כמו ג'ון לנון יש אימפקט עד היום על אנשים, מספיק שהוא שר וומן איז דה ניגר אוף דה וורלד, או גיב פיס אה צ'אנס, הכי בסיסי. והוא גורם עד היום עם השיר הזה להמון אנשים שבאמת חושבים שצריך לתת צ'אנס לשלום להרים את הידיים באוויר ולשיר את זה ולהזדהות עם זה, ואני בטוח שיש ילדים עד היום -אף אחד לא יפסיק לגלות ביטלס אני מניח במאה השנים הקרובות לפחות. אנשים שומעים את זה, אנשים שהם לא מגובשים מבחינה אישיותית. אל חלק גדול מהם זה מדבר, זה מעורר אותם. אני כשהייתי ילד קטן שמעתי את יו2 שרים על מרטין לותר קינג בשיר פרייד, ואחר כך בשיר שנקרא אמ אל קיי, וככה אני הבנתי מי זה האיש הזה, גיליתי את זה דרך מוזיקה, ואני חושב שזה קורה להמון אנשים. זה דבר אחד. דבר שני- אני חושב שכן אפשר להגיע לילדים ולבני נוער, שאולי חיים בסביבה שהדעה שלה היא הפוכה לדעה שלי, או במשפחות עם הורים שהדעות שלהם הן הפוכות לדעות שלי, אבל יש ילדים שלא חולקים את הדעות האלה עם החברה, סביבה או משפחה שלהם ובשבילם לשמוע משהו כזה, זה יכול להצית אותם. זה יכול לגרום להם לחשוב ולשאול שאלות, שאולי לא רוצים שהם ישאלו. וזו אחת הסיבות גם שאני לא מאמין בחרמות, ואני חושב שלעשות חרם על אריאל זה לא הפתרון לשום בעיה, כי גם באריאל אין לי ספק בכלל שיש אנשים שחושבים אחרת מאיך שאנשים תופסים את אריאל, וברגע שאת מחרימה בנאדם כזה, את אוטומטית עושה לו דה-לגיטימציה מבחינתו. כמו כל מעריץ של הפיקסיז ש- אני מכיר אנשים שזרקו את התקליטים של הפיקסיז מהבית והם אובר-שמאלנים, אבל הם ממש נפגעו אישית. הם לקחו את זה בתחושה של 'הבנאדם שאני אוהב הפנה לי עורף', 'הוא בגד באמון שאני נתתי בו', והאמון הזה היה א-פוליטי בכלל, מה הקשר? פיקסיז לא להקה חברתית.

חרמות ברדיו נכנס בדבר הזה שאתה אומר? אריאל זילבר נגיד? אני לא חושב שצריך להחרים את אריאל זילבר. ממש לא. אין לי דוגמא בראש למישהו שצריך להחרים אותו, אלא אם כן אם מישהו שר שיר 'שישרפו את כל היהודים שישרפו את כל הערבים' ברור שהבנאדם עבר את הגבול..

אז אתה אומר שיש הפרדה בין הדעות של אדם לבין המוזיקה שהוא עושה. בטח. תשמעי, אם יש איזה מישהו שהוא חתיכת אדיוט או גזען או משהו, זה עדיין לא אומר שצריך לבטל את כל היצירה שלו ולא להשמיע אותו, זה קצת אדיוטי בעיניי. היה דיון אני זוכר בזמנו, כשמאיר אריאל יצא על הומוסקסואלים, ולהמון אנשים כולל לי היה מאוד כבד בלב מהעניין הזה. בתור מישהו שהיה עורך מוזיקלי מן המניין בגלי צה"ל באותה תקופה, ומאיר אריאל היה קבוע ברוטציות שלי, וגם הערצתי אותו בתור ילד, פתאום הרגשתי שלא היה לי נוח להשמיע אותו, בתוכי לא רציתי. והיו הרבה אנשים שהרגישו שהם נורא נפגעו בגלל שהוא אמר את זה, ודווקא שזה הגיע ממישהו שנחשב ליברלי מבין האמנים המוזיקליים בארץ, זה עוד יותר פגע, זה לא בא ממישהו שלא ציפיתי ממנו לשום דבר. אחרי שהוא נפטר, תיק תק זה נשכח ובסופו של דבר כשאני מסתכל אחורה, להשמיע או לא להשמיע את מאיר אריאל -אני אומר להשמיע, אי אפשר לקחת ממנו את היצירה שלו שהיא חשובה ומופלאה בעיניי. אני עדיין חושב שזה היה מאוד מאוד עצוב ומדכא שהוא אמר את הדברים האלה והלוואי שהוא לא היה אומר אותם, אבל המוזיקה שלו זה דבר אחר.

אם אנחנו מדברים על שדרנים, אנשי טלויזיה גם, אז לדעתך להיות שדרן מוזיקה ברדיו זו במה שהיא רלוונטית להביע עמדה פוליטית בה? נגיד לצורך העניין בעקבות הרצח בבר נוער, כן דיברת על זה. זו במה שהיא לגיטימית לזה, או זה משהו שצריך להיות מנותק לחלוטין? אני לא חושב ששדרן צריך להביע דעות פוליטיות, זה לא מחובתו, גם לא לכל אחד יש. אני חושב שזה חייב לנבוע מאישיות של שדרן, ולמען האמת אני לא בטוח שזה הדבר הכי לגיטימי בעולם לעשות. זה שאני עשיתי את זה פעמים רבות בחיים שלי, אני חושב שזה נובע הרבה מהאופי המרדני שלי ומחוסר היכולת שלי לשלוט ביצרים שלי. גם כשזה מגיע לדבר הזה, אם לומר ולשים את היד על הלב, זו תחנה ציבורית ולא משלמים לי כסף בשביל להביע דעה פוליטית, זה לא אמור להיות המקום לעשות את זה. זה שאני עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים זה נובע אך ורק ממי שאני, כי אני תופס את עצמי בתוך העולם כסוכן עצמאי, מישהו שהוא מטעם עצמו, אבל כנראה שזה לא הדבר הכי נכון לעשות. זה לא מה שהייתי צריך, לא משנה איזה דעה הבעתי, אבל אני מי שאני. היו תקופות שנגיד הייתי משמיע הרבה, נגיד בשנה הראשונה של הקצה את סוואסטיקה אייז – זה שיר של פריימל סקרים, זה שיר נגד גזענות. והייתי מביע דעות יחסית נחרצות תוך כדי שידור השיר הזה, ואני זוכר שמישהי שהייתה מאזינה קבועה אז של הקצה, אמרה לי 'תקשיב אני שמאלנית, אני לא חושבת שאתה צריך להביע את הדעות האלה, עזוב אותי עכשיו אתה משדר לי מוזיקה, מה אתה מכניס את זה? ואם אני ימנית אז אסור לי להנות מזה? אז אין לי חלק במוזיקה הטובה הזאת כי אנחנו לא חולקים את אותה דעה פוליטית?' ואני חושב שהיא צודקת. עדיין, הרבה פעמים קשה לי לשלוט בזה, אבל שוב, זה נובע מהאופי שלי. ואלא אם כן קיבלת איזשהו מנדט לזה באיזה תחנה שאת לא משדרת, אם את נתן זהבי או גבי גזית שחלק מהאג'נדה שלהם זה להיות שדרנים חברתיים ופוליטיים, אז שדרן מוזיקה זו לא אמורה להיות חלק מהאג'נדה שלו.

משהו קטן שמציק לי שנים, כשהייתי קטנה הייתי שומעת עסק שחור כל הזמן. זו הייתה תכנית מאוד חברתית

הייתי כל חמישי ב12 בלילה מדליקה את הרדיו או שומעת באזניות בווקמן במיטה בלי שההורים שלי יידעו כי הם היו  כועסים עליי. מתישהו אתה ולירון תחזרו לעשות משהו ביחד אתה חושב? אני בטוח שכן. אני בטוח שמתישהו אנחנו נחזור לעשות משהו.

אם כבר שיתופי פעולה, יש איזה שיתוף פעולה לאחרונה שעשה לך את זה? זה לא מהזמן האחרון האמת, אבל אני חושב שמה שקרה בשנים האחרונות בין גרג דולי ומארק לאנגן זה לא ייאמן. זה שהשניים האלה הפכו למשתפי פעולה והם הופיעו ביחד בארץ גם פעמיים -פעם ראשונה היו פה שתי הופעות של הטוויילייט סינגרז ואז מארק לאנגן התארח בכמה מהשירים, ואז לפני שנתיים הם באו בתור הגאטר טווינז שזה הצמד המשותף שהם הקימו בעצם, לאנגן ודולי. אלה היו כמה מהופעות הרוק הכי מדהימות ומרגשות שראיתי בחיים, והשניים האלה הם כל כך מדהימים גם כי הם סוג של הפכים משלימים כאלה. שניהם מגיעים מאלמנטים של גראנג' ובלוז והארד רוק, זאת אומרת, ההשפעות שלהם דומות, וסול – במיוחד במקרה של גרג דולי שהוא נורא אוהב, אבל גרג דולי הוא זמר נורא חם ויצרי, ומרגישים את הנפש שלו נקרעת מבפנים החוצה והרבה פעמים הוא נותן המון אהבה לקהל, הוא חייכן ומתוק, ומארק לאנגן הוא שיא המופנמות. הוא רק מסוגר בעצמו, הוא קשה לסת, הכל נורא קשוח אצלו. ראיתי אותו כבר בחמש הופעות ורק באחרונה שראיתי הוא חייך לאיזה שניה ורבע אולי אפילו פחות, ומשהו בשילוב הזה בין הבנאדם הפתוח והחם והמשוחרר, לבין הבנאדם הסגור, והעצור, והקשוח עם הקול העבה של לאנגן -הקול של דולי הרבה יותר דק, זה מדהים, וזה מרגש. הרבה גם בגלל שמרגישים שהם חברים נורא טובים, יש משהו בשילוב הזה שהוא לא רק מוזיקלי, אלא איזה מן חברות שהם נורא תומכים אחד בשני. אז זה מדהים בעיניי.

ומוזיקה חדשה? תן שם אחד, אל תעוף על הקצה של כל השבועיים האחרונים. אלבום שיצא השנה לדה ווקמן. הם בעיניי ממש אחת מלהקות הרוק המרגשות בעולם. הם מדהימים. זה לא האלבום הכי טוב שלהם, אבל זה אלבום מדהים ונורא נורא מרגש ונורא אישי, ולמרות שהקודם שלהם הוא כנראה הכי טוב לטעמי, ועדיין, יש שם משהו כל כך נוגע ללב וכזה.. שברירי. אבל לא שברירי רך, הסולן שלהם נשמע כמו מישהו עם לב חסון כזה, אבל שומעים אותו נסדק, אז זה עושה לי את זה. קוראים לזה ליסבון, לתקליט. דה ווקמן.

מה האלבום האחרון שקנית? אבל לא קנית והתאכזבת, קנית ואהבת. יש את האלבום של טווין שאדו שקניתי. הוא כזה שייך לתופעת הפופ הריוורב של השנה הזאת, יש מלא אמני פופ אלטרנטיבים שהקליטו השנה בצורה מאוד מוזרה שמשלבת המון ריוורב בהקלטה שלהם. אז טווין שאדו הוא אחד שהוציא תקליט השנה שהוא מאוד יפה, הוא לא מפיל, אבל זו הייתה רכישה מוצלחת אני חושב. זה תקליט פופ מאוד יפה, הוא מזכיר לי כל מיני דברים שאהבתי בשנות 80 כמו.. היה צמד שקראו לו צ'יינה קרייסיס, פשוט צמד פופ איכותי ממש מוצלח, וטווין שאדו ממש מזכיר לי אותם. וגם שמעתי משהו שלא השמעתי בקצה, זה פשוט לא אלטרנטיבי אז לא השמעתי את זה, אבל זה נורא נורא יפה, דיסק כפול של הבלאק קרואוז, זו להקת הארד-רוק אמריקאית שפועלת מתחילת שנות ה90, אז הם הוציאו דיסק כפול של ביצועים אקוסטיים למיטב השירים שלהם וזה פשוט יפהפה ממש. ומה עוד?

מספיק לא? כן? טוב פתחת את הברז.

אה בטח אתה יכול יש לך עוד? טוב תשמעי, לא קניתי את זה, אבל יש לי את האלבום של דוקטור קור.

שמעתי את זה בדרך לפה. וואוו זה פשוט אדיר. זה פשוט גדול. פשוט גדול. וגם שמעתי קצת מהאלבום שהולך לצאת לגיישה נו שהוא פשוט מדהים. כן.

מוזיקה בשנים האחרונות הפכה להיות הרבה יותר נגישה, אינטרנט, סולסיק וכל זה, בגלל שהיא יותר נגישה אתה חושב שאנשים פחות מקשיבים לה? כן. לגמרי. אני חושב שככל שצריך פחות לחפש מוזיקה ולעשות מאמץ, אז מוזיקה הופכת להיות משהו שפחות חשוב לאנשים להשקיע בשבילו ולהלחם בשבילו. ובשנות ה80 היו הרבה תקליטים נדירים שהיית צריכה שמישהו שאת מכירה יטוס לחו"ל, או שהיית מקווה שזה יגיע לחנויות שהתמחו בזה כמו בית התקליט –שאני הייתי מזמין משם תקליטים ולא תמיד כל מה שהייתי רוצה היה מגיע, והרבה פעמים זה היה משהו שרק היית קוראת עליו, והיית צריכה לקרוא ממישהו שאת סומכת עליו, איזה מבקר שאת מאמינה לו. ואז היית מחכה חודש או חודשיים עד שהתקליט הזה יגיע, ואז היית רצה לחנות שמה את מיטב כספך עליו וחוזרת הביתה בהתרגשות, ומקשיבה לו ומוודאת אם זה תואם את הציפיות או לא, ואם זה כן היה תואם אז היית ברקיע השביעי. והיתה תופעה שנמשכה אל תוך שנות ה90 של בוטלגים, שהיה נורא קשה להשיג. בין אם זה הקלטות נדירות, או דמואים של הרכבים, או הקלטות מהופעות באיכות גרועה אפילו. אבל עדיין, שהיית שמה את מיטב כספך עליהם, רק כדי לשמוע את הלהקה שלך מבצעת משהו בלייב באיכות איומה ונוראה. והיום גם הדברים האלה -הכל נורא נורא נגיש, והרבה יותר הגיוני שתעשי סירץ' בגוגל מאשר שתלכי לאיביי ותקני משהו נדיר. ובאמת ככל שזה נחשב- הערך של זה כאוצר הולך ויורד, אז אנשים מתייחסים לזה כמו משהו שלא חייבים לתת עליו את כל דעתך, ולהשקיע את ליבך ונפשך ולחפש אותו, ולהקשיב לו באמת כמו שצריך. יש הרבה יותר תרבות של חאפ-לאפ כזאת.

למרות שיש הרבה אנשים שעדיין קונים דיסקים ומתרגשים מהטקס. אין ספק שיש הרבה אנשים שקונים דיסקים. אני גם חושב שיש הרבה אנשים שקונים דיסקים בצורה דיגיטלית וזה גם סבבה, ובסך הכל גם אין לי בעיה עם אנשים שמורידים בצורה לא חוקית אבל מקשיבים למוזיקה, העיקר שיקשיבו. אם אין הקשבה אפילו בהורדה לא חוקית אז זה  מבאס, אבל בסופו של דבר אני חושב שרוב האמנים בימינו יותר מבינים –לפחות בעולם, שכבר זה שיקשיבו לך זו המטרה הראשונית, זה לפני שירכשו אותך. את קודם כל צריכה להפיץ את הבשורה שלך בין המיליארדים שמסתובבים שם, וכל אחד תוקע נאד וישר זה על אמפי3. קודם כל שבאמת ישימו אלייך לב ויקשיבו. מה שמבאס בזה שהכל נהיה נורא נורא נגיש. זה זה שאנשים פחות מקשיבים לדברים, אולי הם יודעים שהם קיימים אבל הם פחות מקשיבים. מצד אחר, לא פחות מזה לדעתי, דווקא הנגישות הזאת פיתחה משהו מאוד חזק אצל הרבה חובבי מוזיקה בעולם, ויש גם הרבה כאלה בארץ. עצם זה שבעצם את יכולה להשיג הכל, אז אנשים שכן אכפת להם ממוזיקה, למי שיש זמן ויכולת, יושב ודוגר ומחפש כל היום. ואני יודע שאני ממש ממש לא לבד בין האנשים שעושים את זה, ודווקא זו תופעה יפהפיה בעיניי ומרגשת ממש, לדעת שזה לא סתם שאני במרדף אחרי הדבר הבא החדש שעדיין לא שמעתי, אני גם יודע שיש הרבה אנשים אחרים שעושים את זה. ואני חייב להגיע למטמון הזה הרבה פעמים לפניהם, או איתם. ולהם זה מספיק חשוב ולי זה מספיק חשוב. זה לא תחרות בין שדרני רדיו, אלא פשוט הרצון שלך להגיע למשהו שהוא טוב.

ומול המוזיקה הכי נידחת ונדירה, מוזיקה פופולרית- מה דעתך בנידון? ליידי גאגא, ביונסה, כוכב נולד כל זה. תראי, אני חושב שאין שום דבר פסול במיינסטרים כל עוד המיינסטרים הזה- א' אם הוא נעשה טוב, וזה גם עניין סובייקטיבי, הכל באוזני המאזין, בעיניי המתבונן. ובמיוחד אין בזה פסול אם זה לא מנסה להיות משהו אחר. הרבה יותר יבאס אותי אמן שעושה משהו שהוא מיינסטרים לחלוטין, ויציג את זה כאילו הוא עושה אמנות גבוהה, משהו חתרני, אז זה מבאס. אבל אם באה ביונסה ועושה את השירים שלה ואני חושב שהיא ממש- למרות הדיסק הכפול והיומרני שלה, גם שם זו הצגה, גם שם זה בידור, אבל בסופו של דבר אני חושב שהיא לא מתיימרת לעשות משהו אחר חוץ מלהיות בדרנית פופ מושלמת, אז אני חושב שהיא עושה את זה טוב מאוד. אני ממש בעדה, ואני אוהב את רוב הלהיטים של דסטיניז צ'יילד, שלדעתי הייתה אחלה להקת פופ-אר אנ בי. הן עשו את זה מגניב. ליידי גאגא אני לא יכול לסבול. יש לי הערכה לדרך הייחודית שלה בלהציג את הדברים ולעשות אותם, אני חושב שמה שמבאס אותי אצלה זה שזה נראה משהו אחד, זה נשמע משהו אחר. למרות הסאונדים המסונתזים האגרסיביים שלה, והם אגרסיביים אחושרמוטה הם לא רכים לאוזן, זו עדיין לא מוזיקה חתרנית. זו עדיין מוזיקת פופ שכל אחד יכול לקלוט והיא רגילה למדי, אבל איך שהיא מציגה את הדברים זה כאילו, על גבול האוונגרד, הביזאר, ואני לא מסוגל לקנות את זה, את הדבר הזה. אין ספק שהיא מוכשרת והיא יודעת לנגן, ולהפיק, ולעצב, וכל מיני כאלה ובאמת כל הכבוד לה, באמת, לא בציניות, אבל אליי זה לא מדבר. חוץ משיר אחד שזה שיר ענק לדעתי, שזה פוקר פייס. שזה באמת אחד משירי הפופ הכי הכי טובים של השנים האחרונות. אבל כל השאר אני פשוט לא יכול לסבול. לא יכול לסבול את זה.

(גם ביונסה פה)

אבל את ביונסה אתה אוהב? כן, ביונסה אחלה.

כי אני חולה עליה, היא הפטיש ההזוי שלי. אה באמת? אני מת עליה.

יש לי את הדיוידים שלה והכל.. אה באמת? עד כדי כך? היילו. שיר שיר. זה ה-שיר לדעתי שלה בשנים האחרונות, זה באמת שיר מדהים. אה, גם המחלה הכי גדולה של המיינסטרים בישראל זה הנסיון לטשטש זהויות בין אמנים, זה שבשביל להצליח אנשים מנסים להשמע כמו אנשים אחרים, וזה לא משהו חדש, זה גם משהו שקיים בעולם האלטרנטיבי על רבדים. כלומר כשקמה לך להקה, פורצת לך להקה כמו ארקטיק מאנקיז, את ישר תשמעי מאה להקות לוויין תוך חודש חודשיים, בלי הגזמה. אל סי די סאונדסיסטם התחילו להצליח עם גל הפאנק-פאנק שלהם, העולם נשטף בחיקויים. חלקם היו מגניבים ובהשראת מה שהם עשו וזה היה הכי כיף שזה קרה, וחלקם היו לא יותר מטיוטה דהויה של מה שאל סי די עשו, אבל הדבר הזה הוא בלתי נמנע. אבל הבעיה עם עולם המיינסטרים מאוד לדעתי כמו איך שהוא נתפס בארץ, לאנשים הרבה יותר חשוב שיכירו את הפרצוף שלהם ואת השם שלהם.

שהם יהיו מותג. כן, מאשר שישמעו אותם עושים משהו שייחודי רק להם. זה הכי מבאס כשזה מגיע למוזיקת מועדונים, כשמשתמשים בסאונדים גדולים, נגיד כמו ליידי גאגא, או כמו היפהופ מצליח מחו"ל, סטייל בלאק אייד פיז, או פיפטי סנט שזה דברים סופר מסחריים. כשאני שומע את הדברים והם נשמעים לי כמו פס ייצור, אני קצת מרגיש ש.. אין לי בעיה לשמוע משהו שהוא מסחרי בטירוף, אבל כן הייתי רוצה לשמוע את הקול הייחודי של הזמר בתוכו. אני אגב, לא מדבר על ראפרים. על הפקות פופ ישראליות שהולכות ונהיות דומות יותר ויותר אחת לשניה. זה משעמם. הנפילה הכי גדולה של מוזיקה זה אם היא משעממת אותך. עדיף לשמוע משהו ממש גרוע לטעמך, אבל לפחות את יודעת שהוא יעצבן אותך

שזה יזיז. כן, שלפחות אמרת -'שמעתי את השיר החדש של ליידי גאגא עכשיו והיא פשוט מביאה לי את הקריזה'. באמת עדיף את זה, מאשר לשמוע משהו שתגידי- 'איך קראו לשיר הזה, איך קראו לזמר הזה? אני לא זוכרת' כי זה לא עשה עלייך שום רושם. אפילו לא רושם רע.

האלבום החדש הרבה יותר חשוף מהאלבומים הקודמים שלך, זה משהו שקרה באבולוציה של האלבומים או בגלל הנקודה שבאת ממנה? או שאמרת אני הולך לעשות אלבום חשוף עכשיו כי זה מה שאני צריך? לא לא. ממש לא, גם את זה לא תכננתי. לפני התקליט הזה היה לי תקליט כמעט גמור מבחינת כתיבה, והסיבה שהתקליט הזה התעכב והבנתי אותה בדיעבד, שלא נכנסנו לחזרות עליו ולא הקלטנו ממנו שום דבר. תקליט שלא יצא בעצם, תקליט שכתבתי ותכננתי שיהיה התקליט הבא ועבדתי עליו. זה תקליט שנכנסתי לכתוב אותו. נכנסתי, הכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב, וכתבתי חומרים שהספיקו לכמעט תקליט שלם. אבל כל הזמן חיכיתי והתעכבתי ובדיעבד הבנתי שזה היה בגלל שבתוכי -לא הייתי מסוגל להודות בזה בפה מלא, אבל בתוכי ידעתי שאני לא מרגיש מחובר לדברים שכתבתי עד כדי כך. הרגשתי קצת רחוק מזה. הרגשתי שהיו לי חומרים שהם היו לטעמי טובים, אבל לא התרגשתי ממה שעשיתי. לא הרגשתי שהדם שלי וכולי נטוע בתוך הדבר הזה, אלא כתבתי שירים שידעתי ש..זה היה כמו תרגול בכתיבה באיזשהו אופן. ואחרי שעברתי משבר שבשביל העולם הוא היה בקושי איזה טיפת אבק עברה ממילימטר אחד לשני באוויר, אז בשבילי זו הייתה רעידת אדמה שממש זעזעה לי את החיים, וזה מסוג הדברים שזה כל כך סובייקטיבי ואינדיבידואלי לכל אחד, כל מישהו שעובר איזשהו שברון לב מסוג כזה או אחר, אבל כשרוב האנשים שעוברים את זה, יודעים שזה..זה משתק אותך. והתקליט הזה פשוט נשפך מתוכי, לא תכננתי לכתוב עכשיו תקליט במקום. לא תכננתי לכתוב את התקליט, פשוט יצאו ממני שירים שהם היו הדברים שהרגשתי. וזה שהם נכתבו באיזשהו אופן כמעט מעצמם, זה כל כך עזר לי להתמודד עם מה שעברתי

זה היה תרפיה. כן. זה לא הקל עליי כמו שזה עזר לי לנסח את הדברים בפני עצמי, ולנסח מה שאני מרגיש ומה אני חווה. ולי הכי קל בעולם לשקוע, הכי קל לי בעולם פשוט לטבוע בתוך התהום שלי.

לשחות ברחמים עצמיים. כן זה הכי קל לי, ובעצם זה שכתבתי את השירים האלה אז, זה לפחות מנע מזה להיות עד כדי כך גרוע, רק חלקית. ותשמעי, בתקליט הזה, בונקר, הוא אמר לי לא מזמן. הוא אמר לי 'אתה בכית את התקליט הזה' 'אתה ממש בכית אותו באולפן, גם אם זה לא היה בדמעות אמת באותו רגע' אבל הוא אמר 'זה מה שאתה עשית' ואני מרגיש שזה די אומר נכון את מה שהרגשתי כשהוא ניסח את זה.

אז אמרנו שהוא הכי חשוף. הוא גם הכי פוליטי, הכי נוקב, הכי בועט בפנים, אין פה לא חשוב שמות, אתה עף עליהם. אתה חושב שזה גם, סוג של אבולוציה מהאלבומים הקודמים, או עכשיו יש לך יותר אומץ להגיד דברים, או שפשוט נהיה חרבנא, או שעכשיו אתה מודע יותר סביבתית? אני חושב שגם, כן, נהיה לי אומץ יותר להגיד דברים, וגם אני יותר מודע. ללא ספק. אני הרבה יותר מודע ומעורה ממה שהייתי כשיצא האלבום הראשון שלי, וגם כבר יותר מהשני, גם בו הייתי כבר יותר מודע מהראשון, וכן כן, קיבלתי אומץ, וגם זה סוג של הבנה שככל שעובר זמן, אני יותר ויותר מבין שלא משנה מה אני אעשה, אני לא אהיה מסוגל להתכחש לזה שאני מרגיש שאני חייב להביע את הדעות והעמדות שלי. וההבנה עם זה, שאני לא יכול להתכחש לזה שאני אף פעם לא אהיה בצד של מישהו שכולם יאהבו וכולם יבינו ויקבלו, או יגיבו בסלחנות אם אני אגיד משהו שיעצבן אותם. אני נועדתי כנראה להיות בנאדם שאומר דברים שהוא יחטוף עליהם גם אש, ואומר דברים שלא כל אחד יגיד, כי רוב האנשים עשויים להפסיד המון המון מזה. אבל אני לא יכול לעשות את זה אחרת, אני פשוט לא יכול. ככל שעובר זמן אני פשוט מבין שאני לא יכול להגיד פחות ממה שאני רוצה להגיד, לא משנה מה המחיר של זה.

(צלם: לירון תאני)

כמה מקום היה, או גיבוי (או תמצא את המילה הנכונה לך) לפורטיס ולחלבות ולכל מי שעבד איתך על האלבום, בלעזור לך להחשף, בהתפתחות המוזיקלית, בשותפות לעמדות פוליטיות. הם איתך? זה יחידה אחת? זה משהו שאתה עברת לבד והם מגבים אותך? אני הכי הרבה בחיים שלי עכשיו, מרגיש שאני לא לבד במה שאני עושה, או מרגיש שאני חלק מ'יוניט'. ולא כל מי שעסק בתקליט הזה, חולק בדיוק את אותן דעות פוליטיות שלי במאה אחוז, אבל החלבות ופורטיס -הם כל הזמן גיבו אותי. כל הזמן. ואני חושב שאלה האנשים שגם כשהם לא חולקים בדיוק את אותה דעה עם מישהו כמוני, הם מעריכים את דרך ההבעה שלה. יש.. בשיר לא מסתדר, בשורות האחרונות לפני הפזמון האחרון של הבית האחרון שלי, אני זוכר ששמענו את ההקלטה הראשונה שעשיתי, פורטיס הסתכל עליי ואמר לי 'קוואמי אתה בוטה'.

הוא אמר לך את זה? הוא אפילו אמר את זה בצורה בוטה. ואני חושב שזה מצא חן בעיניו שזה ככה. וברמה האישית הם כולם ממש תמכו בי. אני מרגיש שהייתי חלק, שהיה לי את המזל להיות בין אנשים שפשוט בלי לתכנן את זה יצרו בשבילי סוג של קבוצת תמיכה. ולא היה לי קל בהתחלה להגיד להם, ללהקה, על מה נכתבו השירים, ספציפית והכל. בהתחלה רק באתי ושרתי אותם, ולקח לי זמן עד שהתחלתי לספר את כל מה שעבר עליי, אבל הם היו כל כך שם. מההתחלה, עוד לפני שהסברתי ואחרי זה על אחת כמה וכמה, וכל כך הבינו וכל כך נתנו לי להרגיש שזה בסדר שאני שר את הדברים האלה, ושהם מרגישים בנוח עם זה. ופורטיס אחרי שהוא שמע את השירים אז התחלתי לספר לו על מה שעברתי והוא לגמרי אמר לי 'לך עם זה'. 'תהיה שם בתוך ההרגשה הזאת'. וכשהקלטנו, כשעבדנו בחזרות עוד על אף אחד, אז הוא אמר לי 'כשאתה שר תרגיש את הכאב שהרגשת בזמן אמת, תרגיש אותו עכשיו בחזרות כשאתה עובד על זה, אל תברח מזה, אל תנסה ללכת ליד זה, מעל זה, מול זה'

ממש פסיכולוג. כן, הוא אמר 'תרגיש את זה עכשיו, כשאתה צועק את זה'

אפשר להמשיל את זה לטיפול נפשי את הלידה של האלבום הזה. כן, לגמרי. ממש.

בתור מוזיקאי בחברה הישראלית, בישראל 2010, במשטרת המחשבות, בכל הדברים האלה, אתה מרגיש לבד? כיוצר כזה? יש את הדג נחש, הם לא בוטים כמוך, יש את הבילויים שהתפרקו. אני נגיד, לא מצליחה לחשוב על עוד אמנים שיש להם כזה מקום מרכזי במחאה חברתית בארץ. אין הרבה. יש את אליוט- שרון בן עזר. גם סגול 59 עושה דברים חברתיים מוזיקלית, יש לו שירים שהוא מבטא בהם עמדות.

אבל אתה מרגיש בודד במערכה הזאת? אני מרגיש במיעוט. אני לא היחידי, זה לא יהיה פייר לומר שאני היחידי. אבל אני -ולדעתי גם שאר האנשים שעושים איתי את זה, אנחנו נמצאים מאוד במיעוט. זה לא סתם שכל הזמן אומרים, 'מה עם מוזיקת מחאה, אין מוזיקת מחאה'. וכשאנשים מנסים לחשוב על דוגמאות, הם מוצאים את הדברים הכי דרדלה שהם לא באמת מחאה כי כמעט אין, כמעט אין. וגם רוב האנשים שיכולים לדבר על זה בראיונות- כי זה יהיה הדבר הכי מרחיק לכת שהם יעשו, אז רוב הפעמים הם לא ישירו את זה בצורה כל כך בוטה. וקצת חבל. האמת שלא הייתי רוצה להיות בכזה מיעוט, דווקא הייתי שמח אם זה היה פופולרי. לא בשבילי, שיהיו הרבה אנשים שיגידו את זה, שתהיה זעקה אמיתית. כשדבר כזה יהיה יותר פופלרי יותר אנשים יזדהו עם זה, יותר אנשים יעזו להביע את העמדה שלהם ופחות ישבו בחיבוק ידיים. אני חושב שזה אימפקט מאוד מאוד גדול. הדברים האלה בארץ הם מאוד מאוד קשורים להלך רוח שנושב בציבור. בימינו הלך הרוח שנושב בציבור הוא הלך רוח גזעני יותר מכל דבר אחר. והגזענות הופכת להיות לגיטימית מרגע לרגע, ובגלל זה גם הרבה אנשים הולכים עם זה, כי הם מרגישים שזה הדבר הנכון לעשות. אנשים רוצים להרגיש שהם חלק מאיזשהי מקשה חברתית. ובארץ החינוך כבר כל כך הרבה זמן הוא לא כל כך לאינדיבידואליזם, אלא ללהיות חלק מהקבוצה הזאת שהיא עם ישראל, שלכאורה תומך אחד בשני בשעות מצוקה. נגיד עכשיו, כשהייתה את השריפה הגדולה זה באמת באמת, בלי טיפת ציניות, זה היה מאוד מרגש לראות את ההתגייסות של כולם. אבל מצד שני, יש כל כך הרבה דברים רעים שקורים בשעה שאנחנו מדברים. אף אחד לא נוקט אצבע. זאת אומרת, איפה המדינה הזאת בשביל ניצולי השואה למשל? עזבי לא מדובר בפליטים או עובדים זרים, אנשים שהם חיצוניים לעם הזה. זה מתוך העם הזה, זה מייסדי העם הזה. האנשים שבזכותם ועל האתוס שלהם אנחנו בכלל מרשים לעצמנו להיות פה. ולמה העם הזה, שחלק מאוד גדול ממנו מרגיש שהוא תמיד נמצא שם אחד בשביל השני ומתגייס אחד בשביל השני, למה העם הזה לא עוזר לזקנים שלו שרק הולכים ומתפגרים מרגע לרגע? למה? אז, הייתי שמח לדעת אם למחות נגד הדברים האלה היה דבר שהוא פופולרי ומקובל. פאק עליי, זה לא משנה, הסיפור שלי.

היית מעדן או מוותר באיזשהי צורה על הדברים שאתה אומר? לא. עובדה שלא עשיתי את זה.

מה מפחיד אותך כמוזיקאי? חוסר הרצון של אנשים להקשיב. יש אנשים שיש להם נטייה לבטל אותך לפני שהם שמעו פיפס שלך, וזה לא רק מוזיקלי, בכלל, חברתי או אישי אפילו. סתם הפרצוף שלי לא מצא חן בעיני מישהו, והוא אוטומטית הופך אותי לאפס, השם שלי נשמע להם כמו משהו שמנסה להיות מאגניב, אז הם ישר יפסלו אותי. אני מדבר עתידית, אלה דברים שאני חווה כל הזמן. זה די מפחיד אותי האמת. זה לא מפחיד אותי מספיק כדי שאני אעצור את מה שאני עושה, כדי שאני לא אמשיך ליצור להופיע ולהלחם. אבל אין ספק שזה, את יודעת מה, זה יותר מבאס ממפחיד, זה לא מרתיע. זה מבאס, זה ממש מבאס.

ומה מפחיד אותך כאדם? ואל תגיד מוות כי זה יהיה בנאלי. לא. המוות שלי לא עד כדי כך מפחיד אותי. אני די השלמתי איתו ממזמן. יותר מדי דברים אני מניח.

1984 נגיד? כן, ציד המכשפות ומשטרת המחשבות שמתנהלים פה, כבר לא מתחת לאף שלנו, אלא מול העיניים שלנו ואנחנו רק מסרבים לראות את זה, כן זה מפחיד לי את החיים. בטח. זה שחוסר הכבוד לקיום האנושי הבסיסי נהיה כל כך עניין שגרתי זה גם ממש מפחיד. פעם היו אומרים, בשנות ה80, כשהיו מדברים על ארצות הברית על ניו יורק, תמיד אנשים היו אומרים 'מה! תלך בניו יורק תיפול ברחוב ויירו בך, ישדדו אותך, לאף אחד לא יהיה אכפת, כולם יעברו לידך'. אני מרגיש שזה מה שקורה היום בישראל. לאף אחד לא אכפת מאף אחד. לאף אחד לא אכפת! פעם ב- באמת יש איזה אסון נוראי וגדול וכזה חובק כל, אז אנשים מתאחדים, אבל ביום יום ברגיל, לרוב האנשים פשוט לא אכפת אחד מהשני. זה מפחיד.

אתה מאמין שדברים יכולים להשתנות? תראי, אני לא בנאדם אופטימי. אבל אני כן מאמין שדברים יכולים להשתנות. אם הם ישתנו אני לא יודע. אבל אם לא הייתי מאמין שהם יכולים להשתנות לא הייתי עושה חלק גדול ממה שאני עושה.

אתה מאמין במה שאתה עושה אבל. כן לגמרי, כי אני לא עושה את זה כדי שישמעו אותי, יקראו את מה שיש לי להגיד סתם כי אני רוצה לזעוק. זה לא משהו כזה, אני עושה את זה כי אני חושב שדברים יכולים להשתנות פה. בעיקר מה שצריך זה שהרבה אנשים יחשבו ככה, שהרבה אנשים יעשו דברים שישנו את המצב הזה פעם. הדברים האלה קורים, תשמעי, כל הרעש שנעשה סביב הפליטים וסביב העובדים הזרים. נכון, אנחנו לא מצליחים להגיע לכל התוצאות שאנחנו רוצים, וחלק גדול ממה שקורה זה נורא ואיום. בלילה גירשו מפה כ200 פליטים מסודאן בחזרה לסודאן באיזשהי טענה שהם עשו את זה מרצון, עאלק, כאילו שאני קונה את זה. ומצב העובדים הזרים הוא רחוק רחוק רחוק מלהיות מזהיר, הוא ממש על הפרצוף, ועדיין, זה לא סתם שזה הפך להיות כזה שיח ציבורי. כי למספיק אנשים היה אכפת לעשות רעש כזה. למספיק אנשים היה מספיק כוח ביחד כדי להעלות את זה לעמודים הראשונים של העיתונים הגדולים, זה לא סתם הגיע לשם. והיה מספיק רעש כדי שכל העניין הזה יתעורר ויגיע בסופו של דבר עד לפרס, שבא ואמר שאי אפשר לגרש מפה את האנשים האלה, ואחרי זה ביבי אמר שהוא מעכב את זה. אז נכון הוא רק עיכב את זה, אבל עדיין, זה הרבה מאוד. וזה רק אומר שכמה שאנחנו, שאנשים שאכפת להם ממטרה כזו או אחרת יעשו יותר, הם יכולים להשיג דברים. רק אסור להרפות ידיים. אסור להפסיק לצעוק. וזה הדבר שהכי קל לעשות, להגיד 'טוב, די אין לי כוח'. 'די די די לא היום, לא עכשיו'. זה גם משהו שאפשר להבין. זה לא שלי יש כוח לצעוק כל היום מהבוקר עד הלילה. כל אחד רוצה לחיות גם את החיים שלו, הפרטיים שלו. אבל אני מאמין שאם מספיק אנשים יעשו, אז דברים ישתנו, ואם לא הייתי מאמין בזה אז לא הייתי עושה את הדברים שאני עושה.

_________________________________________

קוואמי, תודה שנתת לי לשאול. תודה שענית.


_____________________________________

13 בינואר השקה.

עד אז, נסו ללמוד קצת על הנושאים שעוררו אתכם בראיון (ואולי גם תבחרו להגיע ולהפגין, קוואמי גם יהיה שם),

ותעזרו למוזיקה לשנות משהו.

(וברור שאם עוד אין לכם את האלבום…)

________________________________________

מה, נשלח אתכם בלי ממתק לאוזן?

האלבום של דוקטור קור האדירים להורדה חינם בבנדקאמפ!

חלק א' למי שהפסיד.

עלמא.