תגית: הרכבים

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?

ברותחין ובצוננין

שנייה אחרי שהקיץ שכח ורגע לפני שהחורף אמיתי לנו כל כך, שני אירועים מוזיקליים מרגשים מקצוות שונים של הסקאלה שכבר עושים לי חם בפנים.

בחלק הראשון נתחיל עם הטמפרטורות הגבוהות:

לדראנק מאשין (ליאור אבל על באס ושירה, עידן כץ על גיטרה, ורן כהן על תופים) נחשפתי לראשונה באטמי אוזניים האהוב, כשנדב לזר הבהיר במילותיו שיש פה עניין שצריך לשים לב אליו. אז שמתי לב. חיפשתי ושמעתי את המייספייס שלהם (איזה ישן זה) ועף לי הפרצוף בלשון המעטה. גם עידו שחם וגיאחה העלו לי את הציפיות, וזה היה בלתי נמנע שאראה אותם כבר על במה. הדבר הבא שקרה זה פספוס מאסיבי של הופעות שלהם. כן, גרתי בכל מקום אפשרי מלבד במרכז הארץ ולא הזדמן לי לראות אותם בהופעה, עד שסוף סוף ראיתי אותם באינדינגב שנה שעברה בהופעת לילה מאוחרת יחד עם אביב מארק. שם ידעתי שנועדנו.

(צילום: אלונה נוף המוכשרת בנשים)

האנרגיות שיש להם על הבמה, המיקוד, הרוקנרול הכנה הזה- מתגלגל וחסר מעצורים כמו שרוקנרול צריך להשמע, כל אלה מרימים אותם גבוה ושמים את דראנק מאשין במקום רלוונטי ומשמעותי שאין עליו עוררין מבחינת הרוק הישראלי בארץ. בין להקות האלטרנטיב הכי טובות שפועלות כיום, הם לא מפחדים להשמע כמו סך ההשפעות שלהם: נעים בין רוק אלטרנטיבי, לגבול המטאלי לקברטי כמעט, עם באס עבה וגיטרה מייללת שמתהדקות היטב זו עם זו בניצוחם של התופים המדויקים: לפרקים מזכירים את אבות אבותיהם- אם אלה סוניק יות' או מיוז, הם לא בוחרים למי להדמות או כמו מי להשמע, הם פשוט מעזים ליצור מוזיקה מעולה על כל גווניה.

השלישיה מופיעה בקצב היסטרי, עם היד על הדופק בכל הקשור לעשייה וצבירת ניסיון, כשמאחוריהם כבר שני אי.פי מוצלחים במיוחד וציפייה הולכת וגדלה לקראת אלבום הבכורה. אני אישית כבר אימצתי אותם, ואין לי ספק שקרוב היום בו הם יפרקו הופעות ענק.

ביום חמישי ה24 לחודש תתתקיים בתאטרון תמונע הופעת דאבל פיצ'ר מיוחדת עם לפט האדירים (שגם עליהם השתפכתי לא מעט) בו לפט יארחו את לירון משולם מפלורה, ודראנק מאשין יארחו את חמי רודנר ואנחנו מחלקים כרטיס זוגי להופעה! נועם אופיר זכה בכרטיס זוגי והוו! איזה כיף. מחר (יום רביעי ה23) נפתחת הגרלה באפרכסת הנהדרים ושם אפשר לזכות באי.פי השני של דראנק מאשין ובאלבום של לפט! כדאי כדאי.

לעמוד האירוע בפייסבוק, להאזנה לשני האי.פי של דראנק מאשין.

והנה הגענו לחלק השני: אחרי כל הבערה הזאת, אנחנו יורדים מתחת לאפס.

לאלונה נוף (שברוב זמנה מצלמת מוזיקה ודברים יפים) יש פרויקט קטן וצנוע עם ליאור אבל (סולן דראנק מאשין), בו הם מוציאים פעם במיליון שנה שיר קפוא נוסף, ככה בלי לחץ ובלי משקל, משחררים שירים דקים תחת ידיהם. בינתיים לפרויקט הכל כך מיוחד הזה יש שני שירים, שאחד מהם נגלה לאוויר העולם רק השבוע. מעבר לאהבה הגדולה שיש לי כלפי השניים משהו במוזיקה שלהם עושה לי מערבולת בבפנוכו: רכה ועדינה כמו פתיתי שלג שנוגעים באדמה היא מחלחלת טיפין טיפין אל הבטן, הופכת שם את הכל ומרפה בבת אחת. הרשת גועשת בגלל השיר הזה ואין לי מילים להוסיף מלבד לדרוש שתקשיבו בעצמכם:

צמרמורות עונג בעמוד השדרה.

הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו כשאני שומעת את זה, זה שני אנשים שוכבים ועושים מלאכים בשלג. כל כך נקי וכנה, משהו בשיר הזה ממוטט אותי כל שמיעה. השילוב בין השניים יוצר משהו שגדול מהם, וזה פשוט מרהיב: מינימלי ועירום עם כפור שעוטף אותו יפה יפה, השיר הזה מקשה עליי לא לצפות מהפרויקט הזה לגדולות.

מה שבטוח הוא, שעכשיו אין ספק שהחורף הגיע.

אל תשכחו לשלוח מייל להגרלת כרטיסים, נתראה בחמישי בתמונע!

אחלה סופ"ש.

גן חיות חשמלי בכף ידי

נפתח ונגיד שאני בריגושים מטורפים בעקבות פרסום התאריכים של אינדינגב. איזה כיף!

היום נכיר הרכב מעולה שיש מצב גדול (מאוד) שאתם לא מכירים. קודם נשמע משהו?

איזה בלאסט פרום דה פאסט. אדיר. קודם כל חשוב לציין (לפני שהחברים יתרגזו עליי) שזהו רק דמו. מי החברים אתם שואלים? מדובר בגל דוידסון (גיטרה, שירה) יובל גסר (בס, קולות) ואופיר סעדון (תופים, כלי הקשה), שלושת השמות מאחורי 'אלקטריק זו'.

 אין הרבה מה להגיד עליהם חוץ מהעובדה שהם עושים אחלה מוזיקה מפוצצת בגרוב היישר ממחוזות שנות השבעים, שההשפעות העיקריות עליהם הם שמות עצומים כמו הנדריקס וזפלין, ושהם מכוונים רחוק. רחוק מאוד.

ההרכב הנוכחי קיים רק כמה חודשים, ובזמן הזה הם מופיעים בכל מקום אפשרי (כולל שדרות רוטשילד), ולפני שניה בערך הם זכו בתחרות הז'אן ז'אק גולדן סנר ללהקות צעירות שהתקיימה זו השנה השלישית באוזןבר. אין ספק שזו חבורה שאפתנית רצח עם מוטיבציה בגודל של איצטדיון ופרפקציוניזם כבד.

'אלקטריק זו' רוצים להשמע כמו הגיבורים המוזיקליים שלהם (בעצם, מי לא?) והם שומרים על מתח גבוה בכל הקשור לנגינה וחזרות, שיפור תמידי וליטוש היכולות שלהם. יש משהו כמעט אובססיבי בהתעסקות שלהם עם המוזיקה, כשלנגד עיניהם יש להם רק מטרה אחת- להיות הכי טובים שהם יכולים במה שהם עושים, בלי להתפשר. יש בזה משהו מאוד ילדותי ותמים מצד אחד (מי מאיתנו בתור ילד לא חלם להיות הכי טוב בעולם במשהו) ומאוד בוגר וממוקד מצד שני. אין ספק שיש להם עוד דרך ארוכה לעשות לפני שימלאו מועדוני הופעות גדולים, אבל הניצנים של הפוטנציאל האדיר שלהם כבר נשמעים. יהלום בלתי מלוטש כמו שג'אפר נהג להגיד.

את המילים והלחנים כותב גל דוידסון, וכששאלתי אותו על פשר השם 'אלקטריק זו' הוא סיפר שהדבר נולד בעקבות בחור שניגש אליו אחרי הופעה ואמר לו שהם נשמעים כמו גן חיות חשמלי (לא כל כך רחוק מהמציאות). אני לראשונה ראיתי אותם בדאבל פי'צר עם לפט האהובים עליי כל כך ונדלקתי במקום: הופעות שלהם זה משהו שחייבים לראות. עזבו אתכם קלישאות של חשמל באוויר ושואו, הם פשוט עושים את העבודה כמו שצריך, אני שומעת אותם ורואה ג'אמים בלתי נגמרים במדבר עם גבעול בין השיניים והרבה מאוד אנשים שלא יודעים איזה יום היום, הם מפציצים על הבמה והכריזמה שמשתפכת משם עלולה להטביע את כל מי שנוכח.

אלקטריק זו יופיעו ב11.10 (שלישי הבא) באוזן בר בדאבל פי'צר עם טריידמארק האדירים ואנחנו מחלקים שני זוגות של כרטיסים! צוף ואיתי זכו כל אחד בזוג כרטיסים, מזל טוב בחורים! וכל שאר החברים, בואו יהיה כיף.

נשאיר אתכם עם שיר אחרון:

ואגב, לכל מי שתהה על עניין האדיקות: גל ישן עם הגיטרה שלו. ועכשיו שאתם יודעים דבר כל כך מרגש, לא תבואו?

נתראה שם!

גופים חמים בתנועה

כן כן אני יודעת, עוד לא קניתי את ספנסר ב' ולכן אני מתקשה לכתוב בזמן האחרון. אבל, תראו מה קרה עכשיו! ממש הרגע בטעות הכרתי הרכב חדש ונהדר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא משתפכת עליהם אינסוף במיידי. אז הנה זה קורה.

Hot Bodies In Motion או בקיצור HBIM הם הרכב של ארבעה בנים מסיאטל שמנגנים ביחד כמעט יומיים וחצי או בקיצור, לא הרבה זמן. בן קרסון הסולן לומד רפואת ילדים כשהוא לא שר, זאק פלוארי הבסיסט הוא חיית פרויקטים מוזיקליים ומנגן בכל מקום אפשרי, סקוט פול ג'ונסון הגיטריסט בונה ומוכר גיטרות למחייתו, וטים לופרסטו המתופף מחזיק כרגע הכי הרבה וותק בהתעסקות במוזיקה (הוא היחיד שהיה בלהקה לפני).

זה ככה קצת על רגל אחת (כי אין עליהם כלום בשומקום) בואו תשמעו משהו לפני שנמשיך:

השיר המעולה הזה הוא שיר הנושא והסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של ההרכב שנקרא Old Habits ויצא בינואר השנה. החבורה הנהדרת הזאת מביאה את הבלוז רוק של פעם בטעם עדכני, קצת כמו מה שהבלאק קיז המופלאים עושים (רק בניחוח יותר פופי) – סנכרון כזה של משהו מוכר וקלאסי לכאן ועכשיו, להביא את כל היסודות הידועים ולתבל אותם מחדש: למרות שהקול של בן לפעמים נע בין הבחור עם האוקטבות המוגזמות ממארון פייב אל הסולן של קינגז אוף ליאון זה עדיין תופס פשוט כי יושב עליו מספיק גרוב כדי להתחמק מההשוואה הדי מביכה הזאת:

גם אתם חשבתם שמלוכלך יושב עליו יותר טוב? גם אני. החברים האלה עושים אחלה מוזיקה, ואין ספק שהם בשיאם כשהם נשמעים יותר כמו להקת גאראז' מטונפת ולא כמו להקת שירים-רגישים-לבנות-בתיכון, אבל, מה לעשות: אמריקאים הם עם מטומטם. לכן יש בהחלט איזה שיר או שניים באלבום ששוכחים אינטילגנציה מוזיקלית מהי, ופונים יותר אל גילאי הטיפש עשרה. אכן טיפשי. לכו תסבירו להם שבלדות מלודיות הרבה פחות מעניינות, או יותר נכון לכו תסבירו את זה לנערות שטופות הורמונים שחושבות שכל העולם שונא אותן ורק בן קרסון מבין אותן.

הנה שיר שתפס אותי מהרגע הראשון, ואם לא שיר הנושא הבאמת חסר-יכולת-התעלות, ללא ספק היה האהוב עליי באלבום:

סטיבי וונדר היה מתגאה: כמה סול וגרוב, איזה יופי זה! אין, אני סאקרית של גיטרות ואינני מתביישת להודות בכך. יום יבוא ואתחתן עם אחת.

אז יש לנו ארבעה ילדודס מוכשרים ברמות, שעושים מוזיקה מעולה וכל מה שנותר זה רק להסביר להם שהם חייבים יותר צחנה וטינופת במוזיקה שלהם והם מסודרים. אז הנה כל הדרכים להגיד להם את זה: פייסבוק, טוויטר, ואפילו  אתר חביב למדי (עם כמה ג'אמים אדירים שצולמו והועלו). יאללה תפציצו בהם.

ורגע לפני סיום: פה אתם יכולים לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו תמורת 6 דולרים חדשים. לא רע בכלל.

נפרד עם ביצוע מעולה מתוך הופעה איזוטרית לחלוטין:

אחלה המשך לשבוע ילדים, בקרוב רשומה חדשה ומדליקה בנושא קצת יותר מקומי. הפתעות הפתעות!

עלמא

חי בלולהפלוזה חלק א'

טוב אז מתחת לאפינו התרחש פסטיבל לולהפלוזה בפעם ה20 בשיקגו עם כמעט 300 אלף איש (העם דורש מוזיקה טובה מישהו?) וחגג ערימות של הופעות טובות, בירות, עירומים וגשם שוטף (אפילו דייב גרוהל נרטב). יוטיוב שידר את רוב ההופעות בלייב סטרימינג, ועשה חסד עם כל האומללים שלא זכו להגיע לשם (אני למשל).

ליינאפ שמונה את אם אמו של המיינסטרים וגם להקות שוליים נהדרות פנה לכל קהל אפשרי כמעט. חשבתי לי למה לא לאסוף כמה מהקטעים הטובים שהיו שם, בעיקר להקות חדשות שאולי לא הכרתם וחבל שכך. המיני-פרויקט הזה יהיה בשני חלקים: פשוט כי הייתה שם כל כך הרבה מוזיקה טובה. אז הכינו את האזניים, יש פה באמת קצת מכל דבר.

(וכן, אם שאלתם את עצמכם: הרשומה הזו מלאה באשמה על כך שעוד לא כתבתי על רוק אים פארק. זה יגיע! נשבעת)

הקילז (אליסון מוסהארט האמריקאית וג'יימי הינץ' הבריטי) נתנו הופעה מעולה כהרגלם. הנה קטע בו אליסון מחממת (תרתי משמע) את הקהל:

טו דור סינמה קלאב האירים הביאו הרבה קהל יחסית להופעת צהריים, הם עוד צריכים קצת להשתפשף כפרפורמרים אבל הם כל כך חמודים שכמעט כדאי שיישארו ככה:

פוסטר דה פיפול האמריקאים גם הם עוד קצת חלביים אבל מארק הסולן בהחלט מפצה עם כריזמה שמשתחררת איפשהו לקראת האמצע:

ג'יי רודי וולסטון והביזנס באו וכבשו את הלבבות כל הדרך מבולטימור. כנראה ההרכב עם הכי הרבה נשמה שהופיע בפסטיבל:

קייג' דה אלפנט האמריקאים ידועים בהופעות עם אנרגיה מטורפת, הרבה בזכות הסולן האדיר שלהם מאט שולץ. אני מעריצה שרופה ובעיניי הם בהחלט אחת מלהקות הרוק הצעירות הכי טובות שפועלות כיום:

פורטוגל דה מאן באים מאלסקה ועושים מוזיקה פסיכדלית מגניבה לאללה בניחוח של שלגים והרים. כדאי כדאי:

פיטס אנד דה טנטרמז מלוס אנג'לס אולי יותר מבוגרים אבל הם הרכב חדש יחסית שעושה אחלה סול גרוב. יש למה לחכות:

ולסיום, הקטע האחרון מההופעה של לוקאל נייטיבז מלוס אנג'לס שאהובים עליי מאוד, ואני אישית חושבת שהם מדהימים. בהופעה הנהדרת הזאת גיליתי גם כמה הם צנועים ומרגשים:

מקווה שגיריתי לכם קצת את בלוטות הטעם, יש עוד-

עוד יום יומיים יגיע חלק ב'! ווהוו

הזוכה המאושר בכרטיס זוגי להופעה של נוריה בתמונע ביום שני הוא אלון. מזל טוב! כל שאר החברים: תבואו בכל זאת? נתראה שם

עלמא

גאות גבוהה

אוי.

המק שלי גוסס.

אז לקחתי מחשב של חברה כי אני לא יכולה לחכות כבר, וחייבת לכתוב לכם על דבר יפהפה ששמעתי בחודש האחרון (ובכל מקרה כבר שמור לי מקום בגיהנום על שדחיתי את כל העניין עד עכשיו).

נוריה זו להקה ירושלמית שפועלת מ2008 המונה חמישה חברים: ניר צפתי על שירה וגיטרה, דותן מושנוב על קלידים, נועה סגל על תופים, אלון פרץ על גיטרה, ואורי דרור על באס.

אין הרבה מידע עליהם ברשת חוץ מהעובדה שחלקם יוצאי האקדמיה למוזיקה בירושלים וכמה אזכורים לסינגל או האי.פי הראשון שלהם. אין להם עדיין אלבום (וחבל שכך) אבל בינתיים נסתפק בארבעה שירים רכים וורידיים שכאלה היישר ממחוזותיו של איזה מקום קפוא עם עצים עירומים וגבוהים.

מה זה הדבר הזה?

בפעם הראשונה ששמעתי אותם חשבתי שהנה אני צוללת מתחת למים ונעלמת. מוזיקה עירומה ועריה ורועדת מקור, ועדיין חמה לי בבטן: פוסט-רוק איסלנדי רך וחודרני, דוקר ומלטף באותה עת. משהו בהם גורם לי להרגיש הכי לבד והכי ביחד, צלילים חשופים ומתגלגלים כמו מים.

נוריה זה הצונאמי החדש.

לא יכולתי לשמוע אותם ולא לחשוב על דויד פרל, איש יקר וכותב הבלוג 4crying out loud, שכל כתיבתו היא מלאכת אספנות של מוזיקאים שעושים את מה שנוריה עושים: לפיתה חזקה וחסרת היסוסים, הפשטה עצמית מכל דבר אחר באותו רגע. ההרגשה שכל מה שנותר בעולם זה רק מוזיקה: רק העדינות האינסופית הזאת שממלאת את החללים העייפים בראש, שמציפה את הבטן, שנוזלת בין האיברים בגוף.

נוריה מכאיבים לי. הם נשמעים לי כמו הכלאה של אקספלוז'נס אין דה סקיי ורדיוהד: משהו בהם מרגש אותי עד אימה. אני מאמינה להם. אני מאמינה שכשניר שר שזו השקיעה האחרונה שלהם הוא באמת מנסה להרגיש את הדופק של מושא אהבתו, לא מרפה מידיה, זועק לה מעומק הגרון שלא תוותר.

הזעקות המלודיות אה לה תום יורק האלה מלוות נאמנה בגלים של מוזיקה שנבנית לאט לאט ומתפוצצת אל המזח בשבר מרהיב ומלא כנות. הקפאון האיסלנדי שמרחף מעל כמו סערה שמאיימת להתחולל משאיר את האזניים דרוכות וערות, נותן הרגשה שהשבריריות הזאת עלולה להתערער בכל רגע.

נוריה עושים מוזיקה שלא משאירה מקום לנשום, ויחד עם זאת היא הכי ממלאת ריאות שיש.

ביום שני ה15.8 תתקיים בתמונע הופעת השקה חגיגית לסינגל הראשון Last Sunset מתוך האי.פי שלהם Anthers וכמובן שאנחנו מחלקים כרטיס זוגי -ברכות לאלון שזכה!

עד אז, נשאיר אתכם עם השיר האחרון באי.פי היפהפה הזה

לשמיעת האי.פי בשלמותו.

נתראה בתמונע!

בקרוב רשומה מרגשת במיוחד

עלמא

אום-לה-לה פא-פא-דה-פאם

את אומללה ראיתי פעם ראשונה באיזה הופעה מקרית בתל אביב. אני לא זוכרת איפה זה היה אפילו, אבל את החבורה הזאת לא יכולתי לשכוח. ערימות הכריזמה, ההומור העצמי והקהל המשולהב נחרתו לי בצורה חמורה בזכרון.

ברגע הקרוב ביותר שהגעתי למחשב רצתי לחפש מי המופלאים האלה. הגעתי למלא סרטוני יוטיוב מהופעות באיכות שלא הייתה מביישת פלאפון נוקיה ישן עם מסך ירוק. בקיצור- לא משהו בכלל. חיכיתי הרבה זמן שיצא להם משהו מוקלט, כדי שהם לא יישכחו לי בין בליל הלהקות הצעירות הרבות שצובאות את אזניי במוזיקה המקומית.

השיר הראשון שנתקע לי במוח מאותה הופעה (והאהוב עליי עד היום מכל השירים שלהם) הוא My PDF Files שיצא כסינגל השני שלהם. לפני שהיה לו שם רשמי הוא נקרא בפי 'השיר הזה עם הPDF' (ודאגתי להשמיעו לכל חבר עם אוזניים) שפשוט העיף לי את הראש ושעשע אותי באותה מידה שהוא העציב אותי:

כמויות הציניות שפושה בשירים שלהם לא חוסכת מאיתנו אמיתות כאובות מהשתעבדות האדם בעולם המודרני: תרבות צריכה חונקת, אידאל יופי בלתי מושג, הגדרת ייחודיות ה'אני' החמקמקה, צמצום מושג המציאות אל תוך צג המחשב, קהות חושים, ניכור, וחוסר סיפוק מתמשך. My PDF Files הוא נושא הדגל במצעד הפזמונים המעולים שלהם: אל תטעו- לא מדובר פה בשירים, מדובר בפזמונים קצביים ומהוקצעים שעצם ההמשגה שלהם ככאלה לא מורידה מערכם בשום צורה. אומללה לא מתביישים לעשות מוזיקה בועטת, חדה, מזיזת איברים ומלאת ביקורת עצמית ואומללות קיומית, בלי להתבייש או להסס.

הסאונד שלהם מורכב מרבדים של גיטרות, תופים מדויקים וצלילי אייטיז אופייניים- משהו בין סינתי במשבר גיל העשרה, למיס פקמן על טריפים: בקיצור, זה עובד רצח. לא פעם הם גורמים לי לחשוב על להקות מעולות כמו וומפייר וויקנד או טי.וי און דה רדיו, ועל העובדה שהם לא נשמעים כמו שום דבר שיצא מהארץ, בעיקר בגלל הסאונד הכל כך חו"לי שלהם והמבטא הספק בריטי-ספק ברוקלינאי של ג'וזף הסולן.

הנה הקליפ Please שיצא כסינגל הראשון:

אומללה היא להקה ירושלמית המורכבת מחמישה חברים: ג'וזף ליימון על שירה, יובל גורן על בס, אוראל תמוז על גיטרה, ניר יצקן על קלידים, ועומרי בלאו על תופים. הם לא מזמן השתתפו בGlobal Battle Of The Bands או בקיצור- GBOB, תחרות בינלאומית למציאת להקות צעירות ומצליחות מרחבי העולם לקידום פריצתן מחוץ לגבולות המקומיים. אומללה אמנם לא זכו, אבל הגיעו לגמר המכובד לא פחות שהתקיים בלונדון.

בהתאם למוזיקה שהם עושים, גם התדמית שלהם כמוזיקאים היא עניינית, מקצועית ואסתטית. לא פעם היינו מדברים על העובדה שסקיני וחולצות פסים הן סממן קבוע בלבוש הלהקה, שהופעות שלהם תמיד בעלות רף סאונד גבוה ונוכחות בימתית חזקה, ואיך אפשר שלא להזכיר את בובת המין המתנפחת שמתארחת אצלם קבוע.

ביום חמישי הקרוב- ה4.8, ייצא לאוויר העולם אלבום הבכורה ותתקיים בבארבי הופעת השקה חגיגית ומרגשת. האלבום נקרא Stand Go Show Shout, בהחלט שם שמסכם בתוכו את פועלה של הלהקה. לכבוד המאורע המרשים והמשמח אנחנו מחלקים כרטיס זוגי להופעה ושני אלבומים! איזה תפנוקים לשבת, פשוט נחת. כל שנדרש מכם לעשות הוא לשלוח מייל אליי עם הכותרת הפשוטה- 'אומללה כרטיס'/'אומללה אלבום', ולהכנס להגרלה! אלון, דניאל וערן זכו בכרטיס זוגי ושני אלבומים! מזל טוב חברים, תהנו!

כמה מילים על האלבום: שמעתי אותו במשך שלוש שעות ברצף, ונשאלת השאלה אם זה עניין של סיבולת שמע או עניין של איכות- נראה לי שנלך על האיכות. מילים שנונות וסאונד רקיד ומורכב במקביל, איזושהי התכה של כלים וסגנונות מוזיקליים שונים שיוצרת משהו ייחודי ומפתיע: כן, יש מימד של הפתעה במוזיקה של אומללה, מעבר חד בין סאונד אייטיז מובהק, לרוק, לאלקטרוני, וכל זה באותה רצועה, התעסקות בנושאים ספק חברתיים ספק אישיים, ובעיקר הרבה הרבה כיף מוזיקלי טהור. האלבום עומד כאבן פינה מרשימה ללהקה צעירה שכזאת, נקודת פתיחה עם רף גבוה שיכולה בקלות להציב אותה בראש ההרכבים הישראליים המעולים שאנחנו מייצאים לחו"ל.

הופעות שלהם הן שואו מוזיקלי במיטבו, שבסופן סביר להניח שתצאו עם כאב גב תחתון חמור ביותר מכל תנועות האגן שלא תוכלו להתחמק מלעשות. קפיצות משותפות חסרות פשר וידיים מונפות באוויר הן מראה שכיח בקהל של אומללה, ומשפטים ספק מתוסכלים ספק משעשעים בין השירים הן חלק ממשנתו השנונה של ג'וזף ליימן. בקיצור, למי שלא ראה אותם עדיין (למרות שהם מופיעים באמת בכל מקום אפשרי) המלצה חמה- בואו להשקה. הולך להיות בלתי נשכח.

חשבתם שהיא לא תופיע כאן?

שלחו לי מייל

נתראה בבארבי!

עלמא