תגית: הרכבים

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?

ברותחין ובצוננין

שנייה אחרי שהקיץ שכח ורגע לפני שהחורף אמיתי לנו כל כך, שני אירועים מוזיקליים מרגשים מקצוות שונים של הסקאלה שכבר עושים לי חם בפנים.

בחלק הראשון נתחיל עם הטמפרטורות הגבוהות:

לדראנק מאשין (ליאור אבל על באס ושירה, עידן כץ על גיטרה, ורן כהן על תופים) נחשפתי לראשונה באטמי אוזניים האהוב, כשנדב לזר הבהיר במילותיו שיש פה עניין שצריך לשים לב אליו. אז שמתי לב. חיפשתי ושמעתי את המייספייס שלהם (איזה ישן זה) ועף לי הפרצוף בלשון המעטה. גם עידו שחם וגיאחה העלו לי את הציפיות, וזה היה בלתי נמנע שאראה אותם כבר על במה. הדבר הבא שקרה זה פספוס מאסיבי של הופעות שלהם. כן, גרתי בכל מקום אפשרי מלבד במרכז הארץ ולא הזדמן לי לראות אותם בהופעה, עד שסוף סוף ראיתי אותם באינדינגב שנה שעברה בהופעת לילה מאוחרת יחד עם אביב מארק. שם ידעתי שנועדנו.

(צילום: אלונה נוף המוכשרת בנשים)

האנרגיות שיש להם על הבמה, המיקוד, הרוקנרול הכנה הזה- מתגלגל וחסר מעצורים כמו שרוקנרול צריך להשמע, כל אלה מרימים אותם גבוה ושמים את דראנק מאשין במקום רלוונטי ומשמעותי שאין עליו עוררין מבחינת הרוק הישראלי בארץ. בין להקות האלטרנטיב הכי טובות שפועלות כיום, הם לא מפחדים להשמע כמו סך ההשפעות שלהם: נעים בין רוק אלטרנטיבי, לגבול המטאלי לקברטי כמעט, עם באס עבה וגיטרה מייללת שמתהדקות היטב זו עם זו בניצוחם של התופים המדויקים: לפרקים מזכירים את אבות אבותיהם- אם אלה סוניק יות' או מיוז, הם לא בוחרים למי להדמות או כמו מי להשמע, הם פשוט מעזים ליצור מוזיקה מעולה על כל גווניה.

השלישיה מופיעה בקצב היסטרי, עם היד על הדופק בכל הקשור לעשייה וצבירת ניסיון, כשמאחוריהם כבר שני אי.פי מוצלחים במיוחד וציפייה הולכת וגדלה לקראת אלבום הבכורה. אני אישית כבר אימצתי אותם, ואין לי ספק שקרוב היום בו הם יפרקו הופעות ענק.

ביום חמישי ה24 לחודש תתתקיים בתאטרון תמונע הופעת דאבל פיצ'ר מיוחדת עם לפט האדירים (שגם עליהם השתפכתי לא מעט) בו לפט יארחו את לירון משולם מפלורה, ודראנק מאשין יארחו את חמי רודנר ואנחנו מחלקים כרטיס זוגי להופעה! נועם אופיר זכה בכרטיס זוגי והוו! איזה כיף. מחר (יום רביעי ה23) נפתחת הגרלה באפרכסת הנהדרים ושם אפשר לזכות באי.פי השני של דראנק מאשין ובאלבום של לפט! כדאי כדאי.

לעמוד האירוע בפייסבוק, להאזנה לשני האי.פי של דראנק מאשין.

והנה הגענו לחלק השני: אחרי כל הבערה הזאת, אנחנו יורדים מתחת לאפס.

לאלונה נוף (שברוב זמנה מצלמת מוזיקה ודברים יפים) יש פרויקט קטן וצנוע עם ליאור אבל (סולן דראנק מאשין), בו הם מוציאים פעם במיליון שנה שיר קפוא נוסף, ככה בלי לחץ ובלי משקל, משחררים שירים דקים תחת ידיהם. בינתיים לפרויקט הכל כך מיוחד הזה יש שני שירים, שאחד מהם נגלה לאוויר העולם רק השבוע. מעבר לאהבה הגדולה שיש לי כלפי השניים משהו במוזיקה שלהם עושה לי מערבולת בבפנוכו: רכה ועדינה כמו פתיתי שלג שנוגעים באדמה היא מחלחלת טיפין טיפין אל הבטן, הופכת שם את הכל ומרפה בבת אחת. הרשת גועשת בגלל השיר הזה ואין לי מילים להוסיף מלבד לדרוש שתקשיבו בעצמכם:

צמרמורות עונג בעמוד השדרה.

הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו כשאני שומעת את זה, זה שני אנשים שוכבים ועושים מלאכים בשלג. כל כך נקי וכנה, משהו בשיר הזה ממוטט אותי כל שמיעה. השילוב בין השניים יוצר משהו שגדול מהם, וזה פשוט מרהיב: מינימלי ועירום עם כפור שעוטף אותו יפה יפה, השיר הזה מקשה עליי לא לצפות מהפרויקט הזה לגדולות.

מה שבטוח הוא, שעכשיו אין ספק שהחורף הגיע.

אל תשכחו לשלוח מייל להגרלת כרטיסים, נתראה בחמישי בתמונע!

אחלה סופ"ש.

גן חיות חשמלי בכף ידי

נפתח ונגיד שאני בריגושים מטורפים בעקבות פרסום התאריכים של אינדינגב. איזה כיף!

היום נכיר הרכב מעולה שיש מצב גדול (מאוד) שאתם לא מכירים. קודם נשמע משהו?

איזה בלאסט פרום דה פאסט. אדיר. קודם כל חשוב לציין (לפני שהחברים יתרגזו עליי) שזהו רק דמו. מי החברים אתם שואלים? מדובר בגל דוידסון (גיטרה, שירה) יובל גסר (בס, קולות) ואופיר סעדון (תופים, כלי הקשה), שלושת השמות מאחורי 'אלקטריק זו'.

 אין הרבה מה להגיד עליהם חוץ מהעובדה שהם עושים אחלה מוזיקה מפוצצת בגרוב היישר ממחוזות שנות השבעים, שההשפעות העיקריות עליהם הם שמות עצומים כמו הנדריקס וזפלין, ושהם מכוונים רחוק. רחוק מאוד.

ההרכב הנוכחי קיים רק כמה חודשים, ובזמן הזה הם מופיעים בכל מקום אפשרי (כולל שדרות רוטשילד), ולפני שניה בערך הם זכו בתחרות הז'אן ז'אק גולדן סנר ללהקות צעירות שהתקיימה זו השנה השלישית באוזןבר. אין ספק שזו חבורה שאפתנית רצח עם מוטיבציה בגודל של איצטדיון ופרפקציוניזם כבד.

'אלקטריק זו' רוצים להשמע כמו הגיבורים המוזיקליים שלהם (בעצם, מי לא?) והם שומרים על מתח גבוה בכל הקשור לנגינה וחזרות, שיפור תמידי וליטוש היכולות שלהם. יש משהו כמעט אובססיבי בהתעסקות שלהם עם המוזיקה, כשלנגד עיניהם יש להם רק מטרה אחת- להיות הכי טובים שהם יכולים במה שהם עושים, בלי להתפשר. יש בזה משהו מאוד ילדותי ותמים מצד אחד (מי מאיתנו בתור ילד לא חלם להיות הכי טוב בעולם במשהו) ומאוד בוגר וממוקד מצד שני. אין ספק שיש להם עוד דרך ארוכה לעשות לפני שימלאו מועדוני הופעות גדולים, אבל הניצנים של הפוטנציאל האדיר שלהם כבר נשמעים. יהלום בלתי מלוטש כמו שג'אפר נהג להגיד.

את המילים והלחנים כותב גל דוידסון, וכששאלתי אותו על פשר השם 'אלקטריק זו' הוא סיפר שהדבר נולד בעקבות בחור שניגש אליו אחרי הופעה ואמר לו שהם נשמעים כמו גן חיות חשמלי (לא כל כך רחוק מהמציאות). אני לראשונה ראיתי אותם בדאבל פי'צר עם לפט האהובים עליי כל כך ונדלקתי במקום: הופעות שלהם זה משהו שחייבים לראות. עזבו אתכם קלישאות של חשמל באוויר ושואו, הם פשוט עושים את העבודה כמו שצריך, אני שומעת אותם ורואה ג'אמים בלתי נגמרים במדבר עם גבעול בין השיניים והרבה מאוד אנשים שלא יודעים איזה יום היום, הם מפציצים על הבמה והכריזמה שמשתפכת משם עלולה להטביע את כל מי שנוכח.

אלקטריק זו יופיעו ב11.10 (שלישי הבא) באוזן בר בדאבל פי'צר עם טריידמארק האדירים ואנחנו מחלקים שני זוגות של כרטיסים! צוף ואיתי זכו כל אחד בזוג כרטיסים, מזל טוב בחורים! וכל שאר החברים, בואו יהיה כיף.

נשאיר אתכם עם שיר אחרון:

ואגב, לכל מי שתהה על עניין האדיקות: גל ישן עם הגיטרה שלו. ועכשיו שאתם יודעים דבר כל כך מרגש, לא תבואו?

נתראה שם!

גופים חמים בתנועה

כן כן אני יודעת, עוד לא קניתי את ספנסר ב' ולכן אני מתקשה לכתוב בזמן האחרון. אבל, תראו מה קרה עכשיו! ממש הרגע בטעות הכרתי הרכב חדש ונהדר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא משתפכת עליהם אינסוף במיידי. אז הנה זה קורה.

Hot Bodies In Motion או בקיצור HBIM הם הרכב של ארבעה בנים מסיאטל שמנגנים ביחד כמעט יומיים וחצי או בקיצור, לא הרבה זמן. בן קרסון הסולן לומד רפואת ילדים כשהוא לא שר, זאק פלוארי הבסיסט הוא חיית פרויקטים מוזיקליים ומנגן בכל מקום אפשרי, סקוט פול ג'ונסון הגיטריסט בונה ומוכר גיטרות למחייתו, וטים לופרסטו המתופף מחזיק כרגע הכי הרבה וותק בהתעסקות במוזיקה (הוא היחיד שהיה בלהקה לפני).

זה ככה קצת על רגל אחת (כי אין עליהם כלום בשומקום) בואו תשמעו משהו לפני שנמשיך:

השיר המעולה הזה הוא שיר הנושא והסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של ההרכב שנקרא Old Habits ויצא בינואר השנה. החבורה הנהדרת הזאת מביאה את הבלוז רוק של פעם בטעם עדכני, קצת כמו מה שהבלאק קיז המופלאים עושים (רק בניחוח יותר פופי) – סנכרון כזה של משהו מוכר וקלאסי לכאן ועכשיו, להביא את כל היסודות הידועים ולתבל אותם מחדש: למרות שהקול של בן לפעמים נע בין הבחור עם האוקטבות המוגזמות ממארון פייב אל הסולן של קינגז אוף ליאון זה עדיין תופס פשוט כי יושב עליו מספיק גרוב כדי להתחמק מההשוואה הדי מביכה הזאת:

גם אתם חשבתם שמלוכלך יושב עליו יותר טוב? גם אני. החברים האלה עושים אחלה מוזיקה, ואין ספק שהם בשיאם כשהם נשמעים יותר כמו להקת גאראז' מטונפת ולא כמו להקת שירים-רגישים-לבנות-בתיכון, אבל, מה לעשות: אמריקאים הם עם מטומטם. לכן יש בהחלט איזה שיר או שניים באלבום ששוכחים אינטילגנציה מוזיקלית מהי, ופונים יותר אל גילאי הטיפש עשרה. אכן טיפשי. לכו תסבירו להם שבלדות מלודיות הרבה פחות מעניינות, או יותר נכון לכו תסבירו את זה לנערות שטופות הורמונים שחושבות שכל העולם שונא אותן ורק בן קרסון מבין אותן.

הנה שיר שתפס אותי מהרגע הראשון, ואם לא שיר הנושא הבאמת חסר-יכולת-התעלות, ללא ספק היה האהוב עליי באלבום:

סטיבי וונדר היה מתגאה: כמה סול וגרוב, איזה יופי זה! אין, אני סאקרית של גיטרות ואינני מתביישת להודות בכך. יום יבוא ואתחתן עם אחת.

אז יש לנו ארבעה ילדודס מוכשרים ברמות, שעושים מוזיקה מעולה וכל מה שנותר זה רק להסביר להם שהם חייבים יותר צחנה וטינופת במוזיקה שלהם והם מסודרים. אז הנה כל הדרכים להגיד להם את זה: פייסבוק, טוויטר, ואפילו  אתר חביב למדי (עם כמה ג'אמים אדירים שצולמו והועלו). יאללה תפציצו בהם.

ורגע לפני סיום: פה אתם יכולים לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו תמורת 6 דולרים חדשים. לא רע בכלל.

נפרד עם ביצוע מעולה מתוך הופעה איזוטרית לחלוטין:

אחלה המשך לשבוע ילדים, בקרוב רשומה חדשה ומדליקה בנושא קצת יותר מקומי. הפתעות הפתעות!

עלמא

חי בלולהפלוזה חלק א'

טוב אז מתחת לאפינו התרחש פסטיבל לולהפלוזה בפעם ה20 בשיקגו עם כמעט 300 אלף איש (העם דורש מוזיקה טובה מישהו?) וחגג ערימות של הופעות טובות, בירות, עירומים וגשם שוטף (אפילו דייב גרוהל נרטב). יוטיוב שידר את רוב ההופעות בלייב סטרימינג, ועשה חסד עם כל האומללים שלא זכו להגיע לשם (אני למשל).

ליינאפ שמונה את אם אמו של המיינסטרים וגם להקות שוליים נהדרות פנה לכל קהל אפשרי כמעט. חשבתי לי למה לא לאסוף כמה מהקטעים הטובים שהיו שם, בעיקר להקות חדשות שאולי לא הכרתם וחבל שכך. המיני-פרויקט הזה יהיה בשני חלקים: פשוט כי הייתה שם כל כך הרבה מוזיקה טובה. אז הכינו את האזניים, יש פה באמת קצת מכל דבר.

(וכן, אם שאלתם את עצמכם: הרשומה הזו מלאה באשמה על כך שעוד לא כתבתי על רוק אים פארק. זה יגיע! נשבעת)

הקילז (אליסון מוסהארט האמריקאית וג'יימי הינץ' הבריטי) נתנו הופעה מעולה כהרגלם. הנה קטע בו אליסון מחממת (תרתי משמע) את הקהל:

טו דור סינמה קלאב האירים הביאו הרבה קהל יחסית להופעת צהריים, הם עוד צריכים קצת להשתפשף כפרפורמרים אבל הם כל כך חמודים שכמעט כדאי שיישארו ככה:

פוסטר דה פיפול האמריקאים גם הם עוד קצת חלביים אבל מארק הסולן בהחלט מפצה עם כריזמה שמשתחררת איפשהו לקראת האמצע:

ג'יי רודי וולסטון והביזנס באו וכבשו את הלבבות כל הדרך מבולטימור. כנראה ההרכב עם הכי הרבה נשמה שהופיע בפסטיבל:

קייג' דה אלפנט האמריקאים ידועים בהופעות עם אנרגיה מטורפת, הרבה בזכות הסולן האדיר שלהם מאט שולץ. אני מעריצה שרופה ובעיניי הם בהחלט אחת מלהקות הרוק הצעירות הכי טובות שפועלות כיום:

פורטוגל דה מאן באים מאלסקה ועושים מוזיקה פסיכדלית מגניבה לאללה בניחוח של שלגים והרים. כדאי כדאי:

פיטס אנד דה טנטרמז מלוס אנג'לס אולי יותר מבוגרים אבל הם הרכב חדש יחסית שעושה אחלה סול גרוב. יש למה לחכות:

ולסיום, הקטע האחרון מההופעה של לוקאל נייטיבז מלוס אנג'לס שאהובים עליי מאוד, ואני אישית חושבת שהם מדהימים. בהופעה הנהדרת הזאת גיליתי גם כמה הם צנועים ומרגשים:

מקווה שגיריתי לכם קצת את בלוטות הטעם, יש עוד-

עוד יום יומיים יגיע חלק ב'! ווהוו

הזוכה המאושר בכרטיס זוגי להופעה של נוריה בתמונע ביום שני הוא אלון. מזל טוב! כל שאר החברים: תבואו בכל זאת? נתראה שם

עלמא