איך זה שאני עוד כאן

יש שיח מתמשך על הטובות והרעות של הרשתות החברתיות. בלי להכנס לעובי הקורה בדיון הזה, אגיד שאני מאוד שמחה על היכולת ליצור קשר עם מוזיקאי עלום (או מוכר) אי שם ולהצליח להודות לו אישית (עד כמה שאינטרנט זה אישי) על מה שהמוזיקה שלו עושה לי. לפעמים זה כמעט אירוני כמה המוזיקאי הזה קרוב אליי בעצם.

 

 

קרה לי יום אחד לפני איזה שנה שפתאום בשיטוטיי האינסופיים מצאתי את אדם כהן. מכירים את זה שמוזיקה היא נס? שאתם נחשפים לגילוי שפשוט לא מרפה מכם? איזה נס זה שערימה של צלילים שאי אפשר להרגיש אותם או לחוש בהם, גלים של קול שמבחינת קיומם בעולם הם בעלי צורה כמו הרוח, רק האוזניים אומרות לנו שהם שם, כמו העלים שזזים על העץ שמיידעים אותנו שאיזשהו כוח בלתי נראה משחק בהם. ואיכשהו משהו בחיבור הבלתי נראה הזה – תו ועוד תו, מצליחים לעורר בנו מחשבות, רגשות, ותגובות פיזיות. איך אפשר לקרוא לדבר כזה אם לא בנדושות מחרידה- קסם?

 

 

משהו במוזיקה של אדם מצמצם לחלוטין את כל מה שציינתי מקודם, וכשאני אומרת מצמצם אני מתכוונת לכך שהיא כמו גלעין. היא כל כך קטנה ונחבאת אל הכלים, ועדיין אם תביטו מקרוב תוכלו לראות את תווי הפנים הצנועות שלה ואת הסיפור השלם שהיא מסתירה. אדם כהן פותח לנו עולם של חשיכה ועירום ומנורה אחת קטנה שמאירה את חלל החדר ומטילה צללים על הקירות, ועל שיפולי הגוף החשוף. אלומה שעוזרת לנו לזכור שעירום זה גם דבר יפה ומקרב ואינטימי, ושחשיכה היא גם שמיים מכוסים שמיכה של גלקסיות רחוקות ועולם פרוש ומלא חלומות.

 

 

הוא בורר את המילים ובוחר במדויקות שביניהן כדי לשרטט בקווים דקים וברגישות קנאית חוסר בטחון, משאלה, בדידות, או המיית לב. כמה קשה לשרטט המיית לב. והמילים האלו, המילים הכל כך פנימיות וסודיות שנמצאות אצל כל אחד, ושייכות לכולנו יחד, פתאום נשמעות והופכות לאמת. הן אמת צרופה של רגע אחד מזוקק ורוטט ואנושי. והן עבות בשר וכבדות משקל ובאותה נשימה עדינות ולוטפות ומזמינות, ובהינד עפעף מייסרות את הנפש.

נדמה לפעמים שמוזיקאים מסוימים, יותר מאשר היותם מוזיקאים- הם חייטים או סנדלרים. עובדי עבודת יד כלשהי איטית ומתישה, שאוספים חומרים שונים וטווים איתם איזשהו פלא קטן. מחווה נדירה של עליונות אנושית. כמו שחוטים ומחט ואצבעות זהירות יודעים ליצור יחד בד, משהו חדש שלא היה קיים לפני כן, כך גם אדם משתמש בכל כלי שיש ברשותו, מילים, לחן, ידיים ומיתרי קול כדי להדליק זיקוקים קטנים של אש, של חדווה קיומית, של בערת חיים. בערת חיים שנבראת מסך החלקים השרופים, שהופכת לנס קטן של כנות בתוך געש של עולם משתולל.

 

 

סיפור אישי קטן: כשראיתי לראשונה את השם הזה חשבתי שאני מכירה אדם כהן אחד, מגלגול קודם של החיים של שנינו, אבל הייתי מסופקת אם אכן זה אותו אדם. סקרנותי הרבה דחפה אותי למצוא אותו בפייסבוק. והנה, הבחור המקסים והמשונה שהכרתי בשנות התיכון עוד כשעיטרו את ראשו ראסטות עגולות והתגלגלנו אחד לתוך החיים של השני מפעם לפעם, נוגעים-לא נוגעים, פתאום שוב מבליח לחיי בדרך חדשה כלשהי.

משהו יפה כל כך שהוא אמר לי כשדיברנו על המוזיקה שלו, מזכיר לי כמה דרך הלכנו מאז אותו היום בו הכרנו, כמה הרחקנו. כמה משאלותינו משותפות, וכמה דרך כולנו הולכים כדי למצוא את שליבנו חפץ בו: "את הכל אני עושה בשביל אישתי העתידית, החברה האנושית הפשוטה, שתקרא ותקשיב ותבוא להגיד 'שלום' סוף סוף, יום אחד."

 

הנה מונחת לפניי ולפניכם יצירתו של נווד אחד ששר, מנגן, ומלחין את מסע החיפוש המרתק והמשוגע שלו. הרצון לאהוב, הצורך להיות נאהב, המאבק להכיל, היכולת לנשום. נימי נימיו של עולם אישי ונסתר שמתגלה לנו ומזדכך לנו בכל שמיעה, ולא גורע לרגע. מצבת זכרון של מי שאנחנו ומי שנהיה, ומי שחלמנו להיות.

אני חושבת שאני מרשה לעצמי להגיד שאלבום הבכורה של אדם כהן 'בין רעש לקול' הוא לא פחות מיצירת מופת. לא יצירת מופת מהסוג של פרסים ודגלים והילולה ברחובות, אלא ניצחון יחיד ופרטי של הרוח שמשחקת בעלים, של האוקיינוס הבלתי נראה. זהו זיכוך יוצא דופן של קיום, וככזה הוא גם משמש כתרופה לקיום הזה. כי מאז ומתמיד מוזיקה נתנה תשובה והיוותה מרפא, וזה כל מה שאנחנו מחפשים בעצם לא?

 

אתם יכולים לרכוש ולתמוך, וכמובן להאזין לשני האלבומים שהוציא עד כה במלואם בבנדקמפ: אלבום הבכורה 'בין רעש לקול', והאלבום השני 'ריקוד' שיצא לפני כחודש.

אשאיר אתכם עם שיר חדש שיצא אתמול:

 

 

שבת שקטה לכולם.

רק למסור מבטי לשמיים

אין לי שמץ של מושג איך התחילה ההכרות שלי עם אביב נוימן. איפשהו דרך סמטת פחם-עשן הזמן-לבונטין 7 השם שלו צף אצלי מדי פעם. מקריות היא משהו שתמיד מוטל בספק בעיניי, אבל חיבור של אנשים דרך מוזיקה לעולם לא. מה שאני כן יכולה להגיד זה שאת המוזיקה שלו שמעתי הרבה אחרי שכבר חיבבתי קצת את הבחור: ילד-גבר עם שיער זהב ועיניים טובות, שכל מבוקשו בחיים הוא לצלול פנימה אל המוזיקה, ללמוד ממנה ולרפא איתה את חולות היום יום.

 

 

לא פעם הודיתי שיש לי משהו עם זעקת הלב השבור. מוזיקאים שיורקים את האמת שלהם על דף, בונים את עצמם מחדש עם מוזיקה ומנסים להתמודד דרכה עם העולם, תמיד מצאו את דרכם עמוק אל חדרי הלב שלי. מהסיבה הפשוטה שמעבר להערכה שאני רוכשת למוזיקה טובה, יש הדרת כבוד בלתי ניתנת לערעור למוזיקה שאני מאמינה לה. לצלילים גסים של רגש. ואביב הוא הר געש של רגש וכנות.

הוא נולד וגדל בבאר שבע, לזוג אמנים – פסלת ואמן יודאיקה, שדאגו להשמיע לו מוזיקה קלאסית בינקותו. ילד פרח שכזה שהוקף ביצירה מאז שהוא מכיר את עצמו, ורק אחרי הצבא הוא הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה בעקבות מקרה נהדר שקרה לו:

"ערב אחד אחרי שהשתחררתי מהצבא יצאתי עם חברים לנגן באנדרטה מהדהדת בראש הר מחוץ לבאר שבע. בסוף הניגונים נשארתי לבד עם גיטרה בתוך הכיפה ונגנתי שיר שכתבתי לעצמי.

בזמן שאני מנגן בתוך הצליל המהדהד של האנדרטה, שמעתי בראשי את התפקידים, את המלודיות שצריכות להיות בשיר הזה ובמוזיקה שלי בכלל.

לקח לי זמן להבין שאני לא רק שומע את זה בראשי, שבחורה שלא הכרתי אז – שני ולמן – נכנסה לכיפה של האנדרטה והתחילה לשיר מאחורי גבי.

השיר הזה היה "אלף פעם" ואחריו נוספו עוד ועוד שירים שהניצוץ שלהם ניצת אז באנדרטה. או בעצם בכל חיי עד אז."

 

לא יכולתי לספר את זה יותר יפה. המדבר הזה ניכר במוזיקה של אביב, מוליך אותה לטפס מעל הסלעים והאבנים, למעוד את הלילות השיכורים, לצאת לחקור את המיית הלב המחפש במדבריות החול שטופות השמש.

 

 

והוא מחפש. מחפש כל דבר שיכול לנחם מעט את הראש העמוס, את הכתפיים הכורעות. אלבום הבכורה של אביב נוימן נקרא 'דוד', ואפשר בקלות להצביע על פרשנויותיו: דוד זהו שמו של אביו, או דוד המלך שהיה גם הוא מוזיקאי אדמוני. אבל מכולם אני חושבת שזהו פשוט ערכו של השם התנכ"י הזה, המושרש כל כך בתפיסה התרבותית שלנו, שמסמל אדם פשוט שמנסה לאחוז בחוזקה במשקל הכבד שהוטל עליו, ולהצליח לשאת אותו למרות צניעות מידותיו. דוד הוא מסעו העייף והנחוש של אדם אחד אל המלוכה שראויה לו, אל הנחת והנחלה, אל נשימת הרווחה שכולנו מייחלים לה בסופו של המירוץ הזה.

 

 

אלבום הבכורה הזה הוא אחד מהאלבומים היותר מרגשים ששמעתי בעברית לאחרונה. יותר מלהשתפך על התכווצויות בלבי או דמעות בעיניי, אומר שמכלול היצירה שלו היא לא פחות מחתיכת נשמה שהוא אורז בתוך קופסת קרטון ומגיש לכל בעל אוזניים לשמוע. וככזאת, היא מורכבת, ורגישה, ואכזרית, ועשירה ומלאת רבדים. ואין משהו שאני יותר אוהבת במוזיקה כשמגלים אותה כל פעם מחדש, או שהיא מגלה בנו כל פעם דברים מחדש. וכמו מוזיקאים אחרים שכתבתי בשבחם- גם אביב כותב את כל מה שאני וכל מה שאתם, בלי לפחד מהעירום שלו עצמו.

הוא לא איזה זמר מדהים עם קול משכר, וזו ממש לא מגרעה. הקול שלו כל כך נא ואמיתי שיש בו אנושיות בשר ודם. לא מעודן ולא בהכרח רך, אלא משהו בו רועד ושביר וחסר הגנות לחלוטין, ושם נמצא כל הקסם: ברטט הזה, הלא מחונך, הלא מקצועי, הלא מזוייף. הרטט הזה של הלב הפועם, של המילים הכנות, של הבטן הרעבה, של החול בנעליים.

 

 

אביב נוימן הוא מהמוזיקאים ששרים את הרגשות של כולנו החוצה, את הסיפורים הקטנים והחשוכים שאנחנו שומרים בסוד. הוא מהמוזיקאים האלה שגורמים לנו ולפחדים שלנו להרגיש טיפה יותר בבית. להיות טיפה יותר בשקט עם עצמנו.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש חלום קטן לראות אותו שר את הלב החשוף הזה שלו על במה. ביום שבת ה16 לחודש הזה הוא יופיע במועדון האזור בתל אביב בהופעת השקה לכבוד צאת האלבום, ולרגל המאורע אנחנו נחלק לכם גם כרטיס זוגי וגם אלבום! ההגרלה תמשך עד יום רביעי ומי שרוצה להשתתף יכול לשלוח מייל עם הכותרת 'כרטיס/אלבום'. הזוכים יקבלו מייל ביום רביעי עם כל הפרטים.

עד אז, תשמעו את האלבום הזה. תנו לעצמכם להעלם רגע אל תאטרון החולות של הילד בעל שיער הזהב. לצלול אל הדיונות.

נתראה בשבת?

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?

ממזרים חסרי כבוד

יותר מדי להקות ויותר מדי מוזיקה מטביעה אותי בזמן האחרון, ואני מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים עייפה ועצלה מכדי לשבת מול המסך ולכתוב את מה שאני חושבת על כל המוזיקה הנהדרת הזאת. זה קשה, להיות אדם אחד עם זוג אזניים וכל כך הרבה שפע. אבל מדי פעם אני מתעשתת ומחליטה שהנה- מזה אני לא יכולה להתעלם יותר, והגיע הזמן להושיב רגע בשקט את הטוסיק הזה על הכסא ולטבוע שעתיים בכתיבה.

הייתי השנה בפסטיבל יערות מנשה בפעם השנייה שלי, כשאני באה עם ידע מקדים כבר מהבית. את רוב הלהקות הכרתי, וידעתי כבר פחות או יותר מה אני רוצה לראות. אני מניחה שיש הרבה אנשים שהגיעו לפסטיבל עם ראש פתוח לגבי לאן שהאזניים שלהם ייקחו אותם באותו הרגע, ובדרך גילו דברים מפתיעים ומרגשים. אז חשבתי לי, למה לא להקדיש כמה שורות למוזיקה חדשה שאולי שמעתם או לא שמעתם בפסטיבל (ואולי סתם כי זה תירוץ מעולה להזכיר כמה מדהים פועלו של הפסטיבל- למרות שכולם כבר כתבו עליו, ולכתוב על כמה להקות שוליים שעושות מוזיקה מדהימה) שבהחלט שווה להקדיש לה רגע גם אחרי שקסם היערות התפוגג?

–

–

את I Was A Bastard ראיתי לפני כמה זמן בקונטיינר. אין ספק שלשמוע אותם בהקלטה עושה עוול לאנרגיות המדהימות שיש להרכב הזה. הם צמחו מאותו כר בו צמחו Tiny Fingers, הBootsman ו2013, והוכחה יותר טובה היא שהם פשוט עושים מוזיקה מעולה. כמו חבריהם הצפוניים (מה לעזאזל קורה שם?) גם הם חוטאים בגלים אלקטרוניים שמשתלטים על המוח, בגיטרות יללניות וברוקנרול כועס. לכו בדחוף לראות הופעה שלהם (הזדמנות קרובה היא היום!! בשמאן גרוב פסטיבל שמארגנים הריאליטי ריהאב סנטר).

לאי.פי. הבכורה ניתן להאזין (ולהוריד חינמית) בבנדקאמפ.

–

–

את Flora לא הספקתי לראות ביערות מנשה, אבל ראיתי אותה פעמיים לפני זה בתמונע ובאוזןבר. מה גם שטחנתי כל דבר אפשרי שהיא העלתה לרשת וזו הזדמנות מצוינת לכתוב עליה. לירון משולם היא בחורה צנומה ומלאת חן שמנגנת על קלידים ועל הלב של המאזין, פופ חלומי ויפהפה. אין שום דבר בינוני או מתייפייף במוזיקה שלה- מלאת עומק ומילים בעלות משקל היא מגישה לנו ברוך ועוטפת בקול היציב הזה שלה.

לאלבום הבכורה ניתן להאזין (ולפרגן כלכלית) בבנדקאמפ.

–

–

את Kriminal Project ראיתי לפני שנה לדקה וחצי בערך בלבונטין. הכיר לי אותם חבר שהתעקש שאל לי להפסיד שוב הופעה שלהם אם מזדמנת לי אחת כזאת, ויהי מה. אז ביערות מנשה נדנדתי קשות לחברים לבוא לראות את האירוע המכונן. ואכן, הוא צדק. איזה מוזיקה נהדרת עושה החבורה הזאת- עצובה ושמחה גם יחד בלי חרטות ובלי פשרות. חגיגה רוסית-צוענית עם כבוד לשפה (ולרגע חשבתי על סבתי שהייתה כל כך נהנית מהם), ובעיקר כבוד לתרבות הרוסית. כמה אמיתי וכמה יפה, הלב שלי רקד מבפנים.

לאי.פי ניתן להאזין בסאונדקלאוד.

–

–

את Sun Tailor רציתי לראות בהופעה כבר הרבה זמן, בוודאי אחרי ששמעתי את האלבום ולבי יצא אליו אבל לא הזדמן לי. בפסטיבל הספקתי לראות מחצית הופעה וכמה נהדר זה היה. בחור וגיטרה וקול עדין עדין. ישובים על הקרקע ועינינו נישאות אליו, ארנון נאור ליטף את כולנו בחמלה ועשה שהכל יהיה בסדר, לקח אותנו לרגע למקום שקט בו הלב הפועם לא מהסס להתאהב ללא בושה. רגעים של נחת צרופה.

לאלבום ניתן להאזין (ולפרגן כלכלית) בבנדקאמפ.

–

–

את לטאות הענק מכוכב הניבירו לא יצא לי לראות עדיין. חפרתי את הבנדקאמפ שלהם עד כלות וכל כך התרגשתי שראיתי שצפויה להם הופעה בפסטיבל, אבל לא הספקתי כיוון שהם הופיעו ב3 בלילה ואחרי תומר יוסף אני התמוטטתי לחלוטין לשינה מעורפלת למדי (חנונית אני, זה נכון). אבל הו בוי, כמה שאני רוצה לראות את הדבר הזה מתרחש על במה. אם טירוף היה מוזיקה (ויש אומרים שזה כך) הלטאות היו הטריפ הכי מפגר ועצבני שיכולתם להכנס לתוכו.

לאלבום ניתן להאזין (ולהוריד חינמית) בבנדקאמפ.

–

–

חייבת לציין גם את אבי עדאקי שהרג מצחוק, דניאלה ספקטור החלומית, סיסטם עאלי שהקפיצו את הקהל, ורוצי בובה שנתנו אחלה שואו והיו מבין להקות הרוק הצעירות היחידות בפסטיבל (מה נסגר עם זה? תוסיפו קצת רוק שנה הבאה מה יש?). וכמובן אלקטריק זו להטוטני הגיטרות, דראנק מאשין שדפקו הופעה רוצחת, ומיכל לוטן המשכרת והמקסימה שכבר כתבתי עליהם בעבר.

ותומר יוסף. ברור.

אזהרות לנפש

אני חושבת שאין מוזיקאי- או מוזיקאים ליתר דיוק, שהצליחו ללפות את קרביי באלימות חסרת רחמים, להפוך את חוויית ההאזנה ליותר מרק לשמוע: לתת למנגינה לחדור לי לתוך הורידים בלי מעצורים ובלי חסימות, כמו שאלג'יר הצליחו.

–

–

בתור נערה מתבגרת שלאט לאט לומדת איך לשרוד בתוך בליל של מאבקי כוחות ומעמדים חברתיים כותשי רצון לעבור את התקופה הנוראית שנקראת תיכון (לפחות אצלי היא הייתה גהנום עלי אדמות), פתאום מצאתי את הילדים האבודים האלה שהצליחו לבטא את השומקום שאליו הם נגררו או הובלו – בעל כורחם או מתוקף הסקרנות הטבעית של תהליך הההתבגרות, השיממון והאימה שבלהתמודד עם מה שהחיים נתנו לנו, ולפעמים אלה לא לימונים חמוצים שאפשר להמתיק, אלא חומצה ששורפת כל מה שנקרה בדרכה.

–

–

אלג'יר הצליחו לבעוט החוצה את הכאב ולזקק אותו לכדי נגינת גיטרות מיואשת ומופלאה, לזעקה מכשפת של ייסורים חשופים. ואני ידעתי מהרגע הראשון ששמעתי אותם שהם יודעים דברים עליי שאני עוד לא יודעת, דברים שקיימים לי עמוק עמוק בתוך הבטן. כי הרגשות הגסים והכואבים שלנו מתרכזים אי שם בבטן, משפיעים על שיווי המשקל הנפשי והרגשי שלנו. לשם המוזיקה של אלג'יר מכוונת: לא למוח, לא ללב. לבטן.

–

–

בימי קיומם לא זכיתי לראות אותם על הבמה. את ההופעה החגיגית ההיא בבארבי הפסדתי ואז כבר היה ברור שזו בין האחרונות שלהם. השניים שמרימים את הדגל כבר הותשו עד כלות ורק נותר לי לקוות שאזכה לראות את אחד מהם, מתישהו. האוזניות שלי נחרכו זוג אחר זוג בשמיעה הולכת וחוזרת של אלבומי רכבות השדים הרדופות של גבריאל, כל מילה שהוא הקיא על המיקרופון צרבה לי את הגוף כולו, ופתחה עוד משהו שהיה עצור אי שם. גרתי אז בירושלים, ולא היתה מדיטציה יותר נכונה בשבילי מללכת ברגל על צלע ההר היורד מהעיר רוב ערבי השבוע שלי, שעה שלמה בה האוזניים שלי מתמלאות בזעם של מישהו אחר. ידעתי שאני אראה את גבריאל על במה יום אחד כי זעם זה טוב. זעם הוא רגש של חיים, לא של מוות. צריך להיות מאוד חי כדי לזעום ככה.

–

–

לא טעיתי. פסטיבל ישראל בירושלים הגיע ואיתו גם הופעה מיוחלת כל כך של גבריאל בלחסן. קניתי כרטיס והלכתי עם עוד חבר שחלק איתי את התהפכויות הבטן ולפיתת הקרביים: זו הייתה תופת של שעתיים וקצת עם הרבה אגרופים קמוצים וקצב לב לא סדיר. מעולם לא ראיתי הופעה שעשתה לי את מה שההופעה ההיא לפני חמש שנים בירושלים עשתה לי כשגבריאל עלה עם סיגריה ובקבוק וויסקי על הבמה, עם סטנד תווים ומחברת מילים, ותהום משתוללת תחתיו.

עד אתמול בלילה.

אתמול בלילה אביב גדג' הופיע באוזןבר. חמש שנים אחרי ההופעה בירושלים סוף סוף זכיתי לראות את החצי השני של פסקול הבטן הכואבת שלי. וכמו עם גבריאל, גם כאן נלחצו אצבעותיי ולבי הרקיע. עברו כמה שנים מאז שמעתי לאחרונה צלילים מפי האלג'יראים, מאז הקשבתי למנגינות החרדה של ירושלים. אבל הגוף שלי זכר הכל, והרגשתי איך שוב נלפתים לי הקרביים ואיך הבטן שלי מתפוצצת. אביב כישף את כולנו מחדש כמו עכברים חסרי אונים הנתונים תחת ניגונו של החלילן, עושים דרכנו אל הים אחוזי עיוורון, מוכנים לטבוע יחדיו.

–

–

זה היה חיבוק ענק של הקהל את אביב, ובתמורה הוא שר לנו בקולו המתפלל את כל מאוויי הלב החולה. הגופות ריקדו סביב הבמה, וכולנו קפצנו מסונוורים אל המצולות. שוב, חזרתי הביתה מותשת ומופתעת מחדש כמה כוח יש למוזיקה עליי, כמה כוח יש לה עלינו. לרגע אחד לא היה כלום חוץ מצלילים בלתי נראים ששלטו באוויר וחלחלו פנימה אל הגוף. הלב שלי רעד והבטן שלי זכרה.

קומץ המילים האלה חיכו שנים להכתב, ויש עוד הרבה מהן, אבל לא משנה כמה מילים אוסיף על מה שהם עשו לי לעולם לא יהיה בהן מספיק בכדי לבטא כמה ליוו אותי השניים הללו במשעולים חשוכים, וכמה אמת וכוח הם נטעו בי. כמה אומץ הלב הרועד שלי שאב מהיצירה המטלטלת שלהם.

תודה גבריאל, תודה אביב. אתם הסיבה שבגללה אני מאמינה במוזיקה.