תגית: לועזי

נ.ב. אני אוהב אותך

איזה כיף זה לנבור ולצלול במחיר של חוסר שינה אי שם בתוך מבוכי בלוגי המוזיקה שמעבר לים ואז להתקל פתאום במשהו שהיה שווה את כל הטיול הזה. הפעם PS I Love You בעלי השם הכל כך נדוש הם תיבת האוצר הסודית שמצאתי בקרקעית האוקיינוס.

 

 

פאק, כמה שהם באים לי בדויק בזווית הנכונה, בדיוק בלכלוך המתאים. אני לא יודעת כלום על הצמד הזה; פול שולנייר הגיטריסט והסולן, ובנג'מין נלסון המתופף, מלבד העובדה שהם קנדיים. כמעט נדמה שקנדה מייצאת לנו יותר ויותר מוזיקאים מחוננים ומעניינים, ובמפתיע יצא שהתעסקתי בעיקר בבאי היבשת המשונה הזאת בזמן האחרון. צירוף מקרים?

 

 

אתם כבר יודעים שבין שאר הדברים שאני כותבת עליהם, אוהבת אותם, או משייכת את עצמי תרבותית אליהם אני גם נערת רוק מזילת ריר, סוגדת גיטרות ידועה, ומתערטלת תופים חסרת מעצורים. אז תארו לעצמכם איזה גלי אושר הציפו אותי כששמעתי לראשונה את המצילות הרועשות והגיטרה המפרכסת הזו של PS I Love You

 

 

אז מה אם הם רק שניים, הם מייצרים סאונד של תזמורת אוקיינוס שלמה, כולל הלוייתנים שעושים קפיצות ענק מעל הגלים. והזעקות טביעה של שולנייר לא מרשות להרפות אפילו לרגע אחד ומחזיקות אותנו קשובים ועירניים, ובעיקר מתחרות בגיטרה שלו על הניצוח בכל הרעש המופלא הזה.

לפעמים יש מוזיקה שלא צריך להאריך עליה במילים יותר מדי, ואולי אנחנו במקרה כזה- מקרה שבו פשוט לוחצים פליי, ומניחים למוזיקה להקיף אותנו. איזה כעס ובלבול וכאב אותנטיים, ואיזו דרך מעולה להוציא אותם החוצה. התבגרות מעולם לא הייתה פרודוקטיבית יותר, וכמו שזה נראה אני באמת חייבת להתגבר על קשיי הטיסות שלי ולטוס פעם לקנדה:

 

 

יש להם גם עמוד בפייסבוק
וגם אלבומים שלמים שאפשר להאזין או לרכוש בבנדקאמפ.

לכו על זה!

גשם מלוכלך

איזה כיף זה בעולם האינטרנטי החדש הזה בו מוזיקאים משתפים את המוזיקה שלהם דרך המחשב ככה בפשטות ובכנות. אחד הדברים שלמדתי להתרגש מהם, הוא העובדה שאני יכולה לאהוב אלבום הרבה לפני שאני מחזיקה אותו פיזית בידיים שלי. שאני יכולה לשמוע אותו אינספור פעמים במחשב שלי, באוזניות הענקיות ולהתאהב בו באינטימיות של החדר שלי גם בלי הטקס הכה אהוב עליי של פתיחת העטיפה והנחת הדיסק בתוך המערכת. אני יכולה ביום יציאת האלבום, או יום אחר כך כבר לשמוע אותו באוזניים בלי לחכות שהוא יגיע לחנות שבועיים מאוחר יותר. איזה יופי זה.

יותר מכך, אם יש משהו שמרגש אותי אלה מוזיקאים שנותנים לי לשמוע את המוזיקה שלהם כי הם רוצים בזה (לא כמו הרבה מחבריי שרצים לאתרי אלבומים חדשים ומורידים כל דבר אפשרי בהתנפלות צרכנית איומה ונוראה, בלי לתת לדברים לשקוע בתוכם), כי הם יודעים שיש מי שמקשיב באשר הם עושים מוזיקה. יש מי שיחכה בסבלנות אין קץ לרגע בו אפשר להניח את העולם בצד רגע, ולתת ללב לשקוע עמוק בנהרות מלודיים שוצפים:

שיר הנושא Ashes & Fire:

החודש ריאן אדמס עשה זאת שוב: פרסם את אלבומו החדש להאזנה מלאה באינטרנט שבועיים לפני תאריך היציאה הרשמי שלו, סתם ככה כי הוא יכול. יש לי עניין איתו מעבר למוזיקה שהוא עושה, שמפעימה אותי: הוא כל הזמן מתקשר. כל פיסת צליל שמופקת תחת ידיו הוא נותן לנו לשמוע, כל תהליך מוזיקלי שמגיע לבשלות משותף יחד איתנו באופן נטול אינטרסים. ויש משהו כל כך יפה, כל כך פגיע וחשוף בלפתוח את עצמך החוצה באופן הכי מלא שיש שגורם לי להעריך אותו כיוצר מעבר למוזיקה.

אז רגע לפני שהאלבום היפהפה Ashes & Fire הגיע לחנויות, ריאן כבר שיתף אותו איתנו, ואיזה חסד נהדר זה. החורף כבר מגיע אלינו בצעדים קטנטנים והאלבום ספוג המים הזה כבר מביא לנו את ריח הגשם עם הרוח הקרירה והעננים ששוחים להם בשמיים.

פופי ככל שיהיה, מלודי להחריד, ודרומי כמעט מדי: הכל תופס אצלו. כי כשריאן אדמס שר, אני מאמינה לקול שלו ולגיטרה שלא נפרדת ממנו כבר שנים. והוא מספר לי סיפורים על בתים שנבנו מאהבה והפכו למשחקי מחבואים, ועל דמעות שמציפות את העולם ומטביעות את בוכיהן ואני עוצמת עיניים ורואה את הסיפורים האלה קמים לחיים, כל פעם מחדש. וכשריאן אומר לאהובתו (בכמעט כל שיר בערך) שתישאר איתו, שתהיה כאן לרגע, שתחזור אליו הביתה- אני יודעת שהוא מתכוון גם אלינו המאזינים. הוא קורא לנו מאי שם, דוחק בנו ממרחק לחזור אל חיק הצלילים, אל שדות של הרמוניות מלטפות, אל העיניים העצומות והלב המתרגש.

Come Home:

יש משהו בקול שלו שתמיד משרה בי שלווה. גם כשהקול הזה זועם את כאבי הגדילה, ושברוני הלב, גם אז הוא נותן בי איזשהו אי של שלום. משהו ביצירה שלו כל כך שלם, כנה ונכון שאין איך להרגיש אחרת מלבד פשוט להיות קיים ובסדר עם זה. ריאן אדמס הוא המסיח. הוא יודע להעלים ממני את כל הקורה מסביב ולשים אותי לרגע בתוך קפסולה שאין כניסה אליה, להסיח אותי מכל דבר תפל ויומיומי ולמקד אותי מחדש בעיקר. במוזיקה.

ועכשיו, אחרי שהסטתי מספיק את המחשבה ממה שהתכנסנו לכבודו, הנה מונח לפניכם האלבום החדש של ריאן אדמס להאזנה מלאה ויותר מכך לא אוסיף:

ואני כל כך אלך איתו עד לקצה עולם התווים. פשוט כך.

עלמא.

גופים חמים בתנועה

כן כן אני יודעת, עוד לא קניתי את ספנסר ב' ולכן אני מתקשה לכתוב בזמן האחרון. אבל, תראו מה קרה עכשיו! ממש הרגע בטעות הכרתי הרכב חדש ונהדר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא משתפכת עליהם אינסוף במיידי. אז הנה זה קורה.

Hot Bodies In Motion או בקיצור HBIM הם הרכב של ארבעה בנים מסיאטל שמנגנים ביחד כמעט יומיים וחצי או בקיצור, לא הרבה זמן. בן קרסון הסולן לומד רפואת ילדים כשהוא לא שר, זאק פלוארי הבסיסט הוא חיית פרויקטים מוזיקליים ומנגן בכל מקום אפשרי, סקוט פול ג'ונסון הגיטריסט בונה ומוכר גיטרות למחייתו, וטים לופרסטו המתופף מחזיק כרגע הכי הרבה וותק בהתעסקות במוזיקה (הוא היחיד שהיה בלהקה לפני).

זה ככה קצת על רגל אחת (כי אין עליהם כלום בשומקום) בואו תשמעו משהו לפני שנמשיך:

השיר המעולה הזה הוא שיר הנושא והסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של ההרכב שנקרא Old Habits ויצא בינואר השנה. החבורה הנהדרת הזאת מביאה את הבלוז רוק של פעם בטעם עדכני, קצת כמו מה שהבלאק קיז המופלאים עושים (רק בניחוח יותר פופי) – סנכרון כזה של משהו מוכר וקלאסי לכאן ועכשיו, להביא את כל היסודות הידועים ולתבל אותם מחדש: למרות שהקול של בן לפעמים נע בין הבחור עם האוקטבות המוגזמות ממארון פייב אל הסולן של קינגז אוף ליאון זה עדיין תופס פשוט כי יושב עליו מספיק גרוב כדי להתחמק מההשוואה הדי מביכה הזאת:

גם אתם חשבתם שמלוכלך יושב עליו יותר טוב? גם אני. החברים האלה עושים אחלה מוזיקה, ואין ספק שהם בשיאם כשהם נשמעים יותר כמו להקת גאראז' מטונפת ולא כמו להקת שירים-רגישים-לבנות-בתיכון, אבל, מה לעשות: אמריקאים הם עם מטומטם. לכן יש בהחלט איזה שיר או שניים באלבום ששוכחים אינטילגנציה מוזיקלית מהי, ופונים יותר אל גילאי הטיפש עשרה. אכן טיפשי. לכו תסבירו להם שבלדות מלודיות הרבה פחות מעניינות, או יותר נכון לכו תסבירו את זה לנערות שטופות הורמונים שחושבות שכל העולם שונא אותן ורק בן קרסון מבין אותן.

הנה שיר שתפס אותי מהרגע הראשון, ואם לא שיר הנושא הבאמת חסר-יכולת-התעלות, ללא ספק היה האהוב עליי באלבום:

סטיבי וונדר היה מתגאה: כמה סול וגרוב, איזה יופי זה! אין, אני סאקרית של גיטרות ואינני מתביישת להודות בכך. יום יבוא ואתחתן עם אחת.

אז יש לנו ארבעה ילדודס מוכשרים ברמות, שעושים מוזיקה מעולה וכל מה שנותר זה רק להסביר להם שהם חייבים יותר צחנה וטינופת במוזיקה שלהם והם מסודרים. אז הנה כל הדרכים להגיד להם את זה: פייסבוק, טוויטר, ואפילו  אתר חביב למדי (עם כמה ג'אמים אדירים שצולמו והועלו). יאללה תפציצו בהם.

ורגע לפני סיום: פה אתם יכולים לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו תמורת 6 דולרים חדשים. לא רע בכלל.

נפרד עם ביצוע מעולה מתוך הופעה איזוטרית לחלוטין:

אחלה המשך לשבוע ילדים, בקרוב רשומה חדשה ומדליקה בנושא קצת יותר מקומי. הפתעות הפתעות!

עלמא

חי בלולהפלוזה חלק א'

טוב אז מתחת לאפינו התרחש פסטיבל לולהפלוזה בפעם ה20 בשיקגו עם כמעט 300 אלף איש (העם דורש מוזיקה טובה מישהו?) וחגג ערימות של הופעות טובות, בירות, עירומים וגשם שוטף (אפילו דייב גרוהל נרטב). יוטיוב שידר את רוב ההופעות בלייב סטרימינג, ועשה חסד עם כל האומללים שלא זכו להגיע לשם (אני למשל).

ליינאפ שמונה את אם אמו של המיינסטרים וגם להקות שוליים נהדרות פנה לכל קהל אפשרי כמעט. חשבתי לי למה לא לאסוף כמה מהקטעים הטובים שהיו שם, בעיקר להקות חדשות שאולי לא הכרתם וחבל שכך. המיני-פרויקט הזה יהיה בשני חלקים: פשוט כי הייתה שם כל כך הרבה מוזיקה טובה. אז הכינו את האזניים, יש פה באמת קצת מכל דבר.

(וכן, אם שאלתם את עצמכם: הרשומה הזו מלאה באשמה על כך שעוד לא כתבתי על רוק אים פארק. זה יגיע! נשבעת)

הקילז (אליסון מוסהארט האמריקאית וג'יימי הינץ' הבריטי) נתנו הופעה מעולה כהרגלם. הנה קטע בו אליסון מחממת (תרתי משמע) את הקהל:

טו דור סינמה קלאב האירים הביאו הרבה קהל יחסית להופעת צהריים, הם עוד צריכים קצת להשתפשף כפרפורמרים אבל הם כל כך חמודים שכמעט כדאי שיישארו ככה:

פוסטר דה פיפול האמריקאים גם הם עוד קצת חלביים אבל מארק הסולן בהחלט מפצה עם כריזמה שמשתחררת איפשהו לקראת האמצע:

ג'יי רודי וולסטון והביזנס באו וכבשו את הלבבות כל הדרך מבולטימור. כנראה ההרכב עם הכי הרבה נשמה שהופיע בפסטיבל:

קייג' דה אלפנט האמריקאים ידועים בהופעות עם אנרגיה מטורפת, הרבה בזכות הסולן האדיר שלהם מאט שולץ. אני מעריצה שרופה ובעיניי הם בהחלט אחת מלהקות הרוק הצעירות הכי טובות שפועלות כיום:

פורטוגל דה מאן באים מאלסקה ועושים מוזיקה פסיכדלית מגניבה לאללה בניחוח של שלגים והרים. כדאי כדאי:

פיטס אנד דה טנטרמז מלוס אנג'לס אולי יותר מבוגרים אבל הם הרכב חדש יחסית שעושה אחלה סול גרוב. יש למה לחכות:

ולסיום, הקטע האחרון מההופעה של לוקאל נייטיבז מלוס אנג'לס שאהובים עליי מאוד, ואני אישית חושבת שהם מדהימים. בהופעה הנהדרת הזאת גיליתי גם כמה הם צנועים ומרגשים:

מקווה שגיריתי לכם קצת את בלוטות הטעם, יש עוד-

עוד יום יומיים יגיע חלק ב'! ווהוו

הזוכה המאושר בכרטיס זוגי להופעה של נוריה בתמונע ביום שני הוא אלון. מזל טוב! כל שאר החברים: תבואו בכל זאת? נתראה שם

עלמא

אהבה היא אהבה

חשבתי לעצמי למה לא לפנק אתכם באיזה ממתק טוב לאמצע השבוע.

אין צורך להרחיב יתר על פועלו של אחד המוזיקאים המוכשרים והמוערכים בעיניי- ריאן אדמס. רק אציין שאלבומו החמישי Love Is Hell הוא אחד האלבומים האהובים עליי בעולם כולו, שהוא אחד המוזיקאים הפורים והיצירתיים ביותר ששמעתי בחיי- עם מגוון מוזיקלי רחב מאוד ואלבום חדש כל שנה כמעט (ב2005 הוא הוציא שלושה אלבומים!) ואפילו שני ספרי שירה (שיצאו ב2009), ושאני עוקבת אחריו באדיקות אין קץ, מחכה למוצא פיו (או ידיו), ואומדת את צעדיו.

מתוקף היקף היצירה הכל כך נרחב שלו, והאהבה העצומה שלו למוזיקה- ריאן ביצע לא מעט קאברים יפהפיים וייחודיים לשירים של אחרים. המפורסם שבהם הוא הקאבר שעשה לWonderwall של אואזיס.

נחשו כמה הופתעתי לגלות שהוא הקליט השבוע בחדרו ככה סתם עוד שני קאברים (לא אחד, שניים!) שעשה לוומפייר ויקנד? בואו נחסוך בקשקושים ונקשיב רגע:

הנה Oxford Comma:

לריאן יש נטייה יפהפייה שכזאת להפוך שירים לשלו, עד שאי אפשר לדעת שהם נשמעו פעם אחרת. משהו בו תמיד הזכיר לי את אליוט סמית': בגוון הקול המשתנה, בגיטרה הצמודה אליו תמיד, בשירים הפגיעים עד עצמות חשופות, וברוקנרול שמבליח לפרקים.

ובכלל, משהו בעצם זה שהוא ישב בחדר שלו והקליט קאברים לשירים שהוא אוהב- ככה בפשטות: רק הוא, גיטרה ומצלמה, משהו במחווה צנועה שכזו, חשופה ונטולת הצגות, מעורר בי רגש חם ונקי כלפיו- וזה לא רק הקאברים, זה גם מה שהמוזיקה שלו עושה לי. כשהוא שר הוא הופך לילד חסר מסיכות והגנות, ואין משהו יותר כנה מזה.

הנה Mansard Roof:

עוד מישהו חוץ ממני שם לב שזה הרבה יותר יפה ככה?

איזה תענוג לשמוע פתאום דברים כאלה. באמצע כל הבלאגן והמחאות והמהפכות החברתיות, אני מרגישה שהזנחתי קצת את המוזיקה הזאת שמרככת אותי. הרבה מוזיקה רועשת תפסה את האזניות שלי השבוע וממש לא מצאתי חשק לשבת רגע ולנוח עם איזה משהו ללב. אז הנה לנו, קצת ריאן אדמס ללטף את הפינות הכואבות של הראש (למרות שהוא גם יודע להיות כסחן לא קטן).

ומילה לסיום: לכו תרכשו את האלבום Love Is Hell. אני מבטיחה שלא תתחרטו. (ואם אתם כבר בשוונג, אז תנו האזנה גם לDemolition ולEasy Tiger).

המשך מאבק מוצלח שיהיה לכולנו!

עלמא