תגית: מוזיקאים מתים

במותם ציוו, פרק ב'

והנה אנחנו ממשיכים עם רצף המתאבדים/מתים בדרכים משונות ולא ברורות, והפעם שלושה מוזיקאים אחרים שאני מאוד מאוד אוהבת.

_

נתחיל עם ריצ'רד שאנון הון.

Shannon Hoon

כילד שגדל חיים נורמטיביים למדי באינדיאנה ושיחק פוטבול בתיכון, לא היו לסביבה ציפיות חוצות גבולות בשבילו. אף אחד לא חשב ששאנון (שבחר בשמו השני כי חלק עם אביו את הראשון)שהיה חבר בשתי להקות מקומיות אחרי התיכון, ייסע יום אחד ללוס אנג'לס ויקליט עם גאנז אנד רוזס, ויפגוש כמה מוזיקאים באיזה מסיבה ויקים איתם את מה שהפכה להיות אחת הלהקות הכי מגניבות באיזור למשך 3 שנות קריירה. בליינד מלון הספיקו הרבה יחסית למעט הזמן שהיה להם יחד עם שאנון: חיממו את ניל יאנג, אוזי, גאנז, סאונדגארדן ולני קרביץ, הקליטו (כמעט) שלושה אלבומי אולפן -מתוכם הוציאו שניים בחייו, עשו סיבובי הופעות ברחבי ארצות הברית, רכשו קהל ומעריצים וסומנו כלהקה עולה בשמי הרוק העולמי. שאנון הספיק בדרך להתמכר (ולהכנס לגמילה כמה פעמים) לכל סם שקיים, לעשות ערימות של אסיד במהלך הופעות כשבין היתר השתין מהבמה על מעריץ, תקף מאבטח, וזרק תופי קונגו על הקהל בסוף הופעה. התאהבנו סופית בגלל Skinned, שעד ששמעתי אותו לא פיתחתי אל בליינד מלון רגש מיוחד, ומאז יש להם מקום שמור בלבי. ולמרות כל ההתפרעויות והסמים, שאנון עדיין היה ילד חביב וחייכן עם יכולת לכבוש את העולם, עם קול מיוחד וכריזמה משתפכת.

שאנון, על הקהל שלו: "הבנתי שהאנשים שבאים להופעות, זה התפקיד שלהם, לעזור לנו להבין למה אנחנו נהנים לעשות את זה לפעמים."

ב21 באוקטובר 1995 אחרי לילה של התפרעות סמים כללית, שאנון נמצא מת באוטובוס הלהקה בעקבות מנת יתר. אחרי מותו, הלהקה הוציאה אלבום שלישי (של חומרים ששאנון הקליט איתם) בשם Nico על שם בתו של שאנון, כשכל ההכנסות היו בשבילה. הוא היה בן 28.

___

נמשיך עם פרדריק מארק לינקוס.

מארק גדל כילד להורים גרושים במשפחת כורי פחם, הצטרף לכנופיית אופנוענים והתמכר לאלכוהול ומריחואנה כבר בשנות נעוריו. מוזיקה הייתה דרך מוצא מעבודה במכרות ואחרי התיכון הוא עבר לניו יורק, הקים עם ארבעה חברים את הדנסינג הודס שהתפרקו אחרי 4 שנים (והספיקו להוציא אי.פי ואלבום בכורה), אז נוסדה ספרקלהורס שלימים הפכה לשם איתו היה מזוהה הכי הרבה (אולי גם בגלל העובדה שכל חבריה התחלפו בשלב כזה או אחר) כשבעצם מארק הוא לב ליבה של הלהקה. ב15 השנים בה פעל עם ספרקלהורס הוא הספיק לחמם את רדיוהד בסיבוב הופעות באירופה, לחטוף דום לב ממנת יתר של אלכוהול הרואין ונוגדי דכאון, להיות משותק לכסא גלגלים, להשתקם, להוציא 4 אלבומים, לשתף פעולה בין היתר עם פי ג'יי הארווי וטום ווייטס, להפיק אלבומים לדניאל ג'ונסטון ונינה פרסון, ולרכוש לעצמו אוהבים שלא יכלו לעצור את המוזיקה העדינה והאפלולית שלו מלהכנס להם עמוק עמוק לוורידים. גיליתי אותו מאוחר מאוד, אחרי האלבום הרביעי, והתמכרות לכל מעשה ידיו הייתה בלתי נמנעת. מארק תמיד היה אאוטסיידר מסתורי ומסקרן, וחלק מהמשיכה שלי אליו הייתה בגלל האישיות המעורערת הזאת שיצרה מוזיקה מינורית שהצליחה לחלחל מתחת לכל השכבות הקיימות.

מארק, על טום ווייטס: "ובכן, כנראה שלעולם לא היתה מוזיקה של ספרקלהורס אם לא היה טום ווייטס. גרתי בלוס אנג'לס והייתי מוכן לוותר על מוזיקה, ואז שמעתי דיג'יי מנגן מוזיקה שדי שמרה אותי מללכת אל תוך הים."

ב6 במרץ 2010 שהה מארק אצל חברים, ואמר להם שהוא יוצא להליכה. הוא התיישב בשדרה ליד ביתם וירה לעצמו בלב עם רובה. הוא היה בן 47.

___

ואחרון חביבנו, ניקולס רודני דרייק.

ניק גדל בבית מוזיקלי אוהב בבריטניה, כילד למד לנגן על חליל, פסנתר וגיטרה, והתחיל להלחין מוזיקה שהוקלטה על ידי אמו. הוא עשה מסלול לימודים גבוהה, למד קלרינט וסקסופון, ניגן במקהלת בית הספר והקים הרכב, הפך לספורטאי ותלמיד מצטיין, עד שהתחיל להזניח את הלימודים בעקבות אהבתו למוזיקה. הוא קנה גיטרה, ואחרי התיכון גילה את המריחואנה, טייל בצרפת ומרוקו, התמקד בכתיבה והלחנה, והתחיל ללמוד בקיימברידג' ספרות אנגלית. הוא סיגל לעצמו טכניקת נגינה ומקסם אותה באימונים, ובמקביל הופיע במועדונים קטנים בלונדון והכיר את אשלי האצ'ינג שעזר לו לחתום חוזה עם איילנד רקורדס. במשך 5 שנים ניק הוציא שלושה אלבומים. הוא מיעט להופיע עקב ביישנותו, אבל במוזיקה שלו היא לא ניכרת. הכרנו כבר כשהייתי תינוקת (איך כיף כשיש אחים גדולים) ותמיד נדמה היה לי שהמוזיקה שלו מרקדת לי על מיתרי הלב גם כשהיא עצובה מנשוא. יש אגדה אורבנית רווחת ומוטעית על כך שניק לא הצליח בחייו ונכנס לדכאון עמוק עקב זה. הסברה הזאת היא נוחה ורומנטית, אבל אינה נכונה. בכל שנות חייו ניק היה טיפוס מתבודד בעל מגבלות חברתיות רבות, ויחד עם זאת הוא היה מוזיקאי מוערך גם בחייו, כשהדכאון שחלה בו לא בהכרח היה קשור לנסיבות.

[Nick+Drake+young+nick2.jpg]

ניק, על התאבדות: "אני יותר מדי פחדן. וחוץ מזה, אין לי את האומץ."

ב25 בנובמבר 1974 אחרי הסתגרות ובידוד עצמי, ניק נמצא מת בביתו ממנת יתר של נוגדי דכאון. המשטרה קבעה שמדובר בהתאבדות. הוא היה בן 26.

___

היה גם פרק א' למי שהפסיד.

אל דאגה, פרק ג' כבר מתבשל. מוזמנים להציע מועמדים!

(וברוך הבא סוף סוף לשעון הקיץ)

עלמא.

במותם ציוו, פרק א'

לרגל מזג אוויר גשום אתמול ומצב רוח סגרירי, החלטתי ככה בשטף ספונטני לכתוב על שלושה מוזיקאים מתאבדים (מלווים בשלל תאוריות אחרות) שאני מאוד מאוד אוהבת (ושכולכם וודאי מכירים) שהצליחו לתפוס פיסות חיים עם המוזיקה שלהם. ויותר מזה, הצליחו לחיות ולהחיות דרכה.

אל דאגה, אם אלה לא מספיקים לכם, יהיה גם חלק ב'.

_

נתחיל עם קורט (ויסלח לי הקורא אביב מארק) דונאלד קוביין.

הורים גרושים, נוודות, רגישות יתר והרבה כשרון לטקסטים ולציור עוּבָּרים הפכו את קורט למוזיקאי הנושא עליו דור שלם במשך 4 השנים שנירוונה כבשה את העולם והנוער. העריצו אותו, כתבו עליו, המוזיקה שלו הגיעה לראש המצעדים והמכירות, וההופעות של נירוונה הפציצו איצטדיוני ענק. אבל הוא תמיד היה הילד המוזר והלא שייך, נטול המסננות הדרושות, והכל היה מהיר מדי, רועש מדי, ולא מובן. תרופות, סמים, אלכוהול ומה לא הצטברו בגוף הכחוש הזה בנסיון לטשטש את הכאב (גם הפיזי- לקורט היו כאבי בטן כרוניים ששיתקו אותו) והבלבול. כשהייתי נערה ופגשתי בנירוונה לראשונה, אספתי כל חומר שיכולתי עליהם, מלבד כמובן הדיסקוגרפיה המלאה: הקלטות נדירות, תמונות מהילדות, מכתבים, סרטונים נדירים, סרטי תעודה, הכל. רציתי לדעת כל מה שאפשר על האדם המסקרן והלא מובן הזה, עם הקול המחוספס והנפש השבירה שמצא מפלט בגיטרות חורקות, ולנסות למצוא הגיון במה שקרה שם. לנסות למצוא הגיון במכונת הרייטינג המשומנת שרמסה את עגל הזהב שלה. הוא היה בלתי נראה בעיניהם, בעיני מכתירי המלכים שהפכו את האמת הגסה שלו לפלסטיק מצוחצח. לא מצאתי כלום, חוץ מילד אחד לא שייך שגילה שמוזיקה יכולה להיות בית.

לפני כמעט 9 שנים פורסמו היומנים שלו. בפתיחתם כתב על עצמו במודעות עצמית מלאה באירוניה: "היי, אני החבר המצוברח והבוהמייני בלהקה. אני הסולן הבלונדיני, טיפוס האמן הרגיש. אני אוהב: פסטה, צבים, בחורות עם עיניים מוזרות, כתיבה, קריאה ולסתום את הפה שלי. אני אוהב קישוטים לעוגות, רכיבה על סוסים, פינה קולדה ולהיתפס בגשם (פרפראזה על שירו של רופרט הולמס, "בריחה". מ"פ), זיונים בתחת וחתולים";

ב5 לאפריל 1994 אחרי נסיון התאבדות כושל, אשפוז גמילה כפוי, ובריחה משם אל הבית בסיאטל קורט פיצץ לעצמו את הראש עם שוטגאן. הגופה נמצאה אחרי שלושה ימים על ידי חשמלאי. כ60 מעריצים בעולם התאבדו בעקבותיו. הוא היה בן 27.

_

נמשיך עם סטיבן פול סמית', שלימים הפך לאליוט סמית'.

גם אליוט היה בן להורים גרושים, עם ילדות עצובה (וטענה להתעללות מאביו החורג), חריגות חברתית, רגישות אינסוף ואצבעות זהב בכל הנוגע למוזיקה. ב6 שנות קריירת הסולו שלו הספיק להוציא 5 אלבומים, להשתתף בשלושה פסי קול מופתיים, להופיע בטקס האוסקר, לחלות בדכאונות משתקים, להתמכר לכל דבר כמעט, וכמובן גם להתאשפז לגמילה. אדם חסר בטחון ורך לב, עם עדינות נדירה לכתיבת שירים וכשרון נגינה שלא זכה למימוש מלא (אליוט היה פסנתרן מחונן בעל הכשרה קלאסית), שספג את המציאות חזק מדי ודוקר מדי והצליח לתעל את כל הרגשות הנוראיים למוזיקה יפהפיה. הכרנו בתיכון והתאהבנו מיד, הזמנתי את כל האלבומים בחנות המוזיקה הקרובה לביתי ושמעתי כל אחד מהם בסדר הכרונולוגי בריפיט המתבקש עד שהרגשתי בשלה לעבור לבא אחריו. הוא היה טיפוס רומנטי ושבור לב ששנא ואהב נשים בלי הצלחה בהבנתן, כמו ששנא ואהב את המציאות בלי הצלחה בהבנתה. אליוט סמית' היה המוזיקאי הראשון והיחיד שהצלחתי להרדם איתו בזמן ששמעתי את הנגינה שלו. בכל אלבום שלו היה משהו אחר ממנו, פיסה נדירה של חמלה, או רחמנות, או זעם, והרבה הרבה כנות, ונסיון להבין מנגנוני רגש והלכי מחשבה שלא היו ברורים לאף אחד מאיתנו. גם כשהצליח וזכה להכרה הוא היה זר, דחוי, עוף מוזר ולא שייך, ועדיין הצליח לגרום לכולם להרגיש קרובים אליו דרך המוזיקה שלו.

באחד מהראיונות איתו, אמר משהו שבעיניי דייק כל כך כלפי המוזיקה שלו: "כולם מקבלים תווית. אם אתה מקשיב לאלבום של וולווט אנדרגראונד, אתה לא חושב: 'הסנדקים של הפאנק'. אתה רק חושב 'זה נשמע נהדר'. התוויות שם כדי לעזור לנסות למכור משהו על ידי זה שתתן לו שם שיידבק למישהו בזכרון. אבל זה לא מתאר את זה. לכן 'מדכאת' זו לא מילה שאשתמש בה כדי לתאר את המוזיקה שלי. אבל יש בה עצבות כלשהי- חייבת להיות, כדי שהשמחה בה תחשב."

ב21 באוקטובר 3002 בשיא וויכוח עם חברתו, אליוט לקח סכין ודקר את עצמו פעמיים בלב. הוא היה בן 34.

_

ואחרון חביבנו, סקוטי מורהאד, הלא הוא ג'ף באקלי.

הורים גרושים, אב מוזיקאי שפגש פעם אחת בחייו בגיל 8 ומת ממנת יתר יותר מאוחר, ומעברי דירה מרובים בילדותו, אבל בניגוד לקורט ולאליוט, ג'ף גדל עם אמו המוזיקאית- שלימדה אותו שירה והרמוניה, וחינוך מוזיקלי מפותח מצד אביו החורג. הוא גם היחיד מבין השלושה שלא התאהב וגדל על הביטלס בילדותו. ב6 שנות פריחתו הוא הוציא אלבום משותף עם גארי לוקאס (ועזב את ההרכב יום אחרי צאתו), הוציא את אלבום הבכורה המופתי גרייס, והקליט אלבום שני שאותו מעולם לא סיים (ויצא לאחר מותו). ילד יפהפה עם קול ייחודי ומנעד אוקטבות נדיר. את ג'ף הכרתי כבר מילדות, אבל רק כנערה סוף סוף קניתי את מהדורת האספנים של גרייס (וכמובן השלמתי את הדיסקוגרפיה- ואפילו לפני שנה סוף סוף השגתי את אלבומו הראשון עם גארי לוקאס) ועד היום יש בינינו אהבה גדולה. מבין השלושה בעיניי קולו של ג'ף הוא היציב והנקי ביותר. לא היה בו את החספוס או הרעידות שיש בקולם של קורט ואליוט. גם בחייו הוא לא נתפס כחריג או לא מובן, הוא התקבל (כמובן אחרי עבודה קשה) בזרועות פתוחות ועיניים בוהקות, עקב מופנמותו וקסמו האישי. חוסר הבטחון שלו היה סמוי יותר, או לפחות כך היה נדמה. כי ג'ף הצטלם טוב. היה לו מראה נורמטיבי ופוטוגני והוא לא חשף כמעט מחייו האישיים או מתובנותיו מלבד במוזיקה, שרק בה כל האסטתיקה המסודרת הזאת הפכה לטלטלה שברירית ורגישות אין קץ.

אחת מאמירותיו האהובות עליי ביותר: "אני רוצה להקרע לגזרים על ידי מוזיקה. אני רוצה שזה יהיה משהו שמזין ומחדש, או שלחלוטין שואב ממך את החיים. אני רוצה להתנפץ אל הסלעים."

ב27 במאי 1997 במהלך הקלטות לאלבומו השני, ג'ף טייל עם חבר להקה בנמל בממפיס, קפץ למים בבגדיו ונעליו ונעלם. ב4 ביוני הגופה צפה ונמצאה. הוא היה בן 30.

___

תמונה משותפת (ומקרית) של ג'ף ואליוט שבמקרה מצאתי

אני מאמינה ששלושתם התאבדו. יכול להיות שאני טועה, יש שלל תאוריות שסותרות או מסכימות איתי.

___

רק כדי לסכם לכם את זה בקצרה:

תאוריית קורטני רצחה את קורט – הטענות המרכזיות: רמת ההרואין בדמו הייתה גבוהה מכדי שיוכל לכוון שוטגאן אל פניו. זה לא היה מכתב התאבדות בכלל במקור, הוספו לו שלוש שורות. השוטגאן היה נקי מטביעות אצבעות.

תאוריית ג'ניפר רצחה את אליוט – הטענות המרכזיות: הם התווכחו. היא הייתה בבית בזמן שזה קרה. אין ממצאי חקירה – למרות שעברו כמעט 10 שנים. היה צריך כוח מאסיבי כדי לחדור את עצמות החזה.

תאוריית זו הייתה בכלל תאונה – הטענות המרכזיות: ג'ף היה במצברוח טוב. הוא שר את Whole Lotta Love בעודו שוחה במים. לא היו בגופו סימנים לסמים או אלכוהול.

אם תחפשו, תמצאו כמה דברים מדהימים.

___

יש למישהו ניחוש מי השלושה ברי המזל שיופיעו בחלק השני?

עלמא.