תגית: רוק

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?

מודעות פרסומת

אזהרות לנפש

אני חושבת שאין מוזיקאי- או מוזיקאים ליתר דיוק, שהצליחו ללפות את קרביי באלימות חסרת רחמים, להפוך את חוויית ההאזנה ליותר מרק לשמוע: לתת למנגינה לחדור לי לתוך הורידים בלי מעצורים ובלי חסימות, כמו שאלג'יר הצליחו.

בתור נערה מתבגרת שלאט לאט לומדת איך לשרוד בתוך בליל של מאבקי כוחות ומעמדים חברתיים כותשי רצון לעבור את התקופה הנוראית שנקראת תיכון (לפחות אצלי היא הייתה גהנום עלי אדמות), פתאום מצאתי את הילדים האבודים האלה שהצליחו לבטא את השומקום שאליו הם נגררו או הובלו – בעל כורחם או מתוקף הסקרנות הטבעית של תהליך הההתבגרות, השיממון והאימה שבלהתמודד עם מה שהחיים נתנו לנו, ולפעמים אלה לא לימונים חמוצים שאפשר להמתיק, אלא חומצה ששורפת כל מה שנקרה בדרכה.

אלג'יר הצליחו לבעוט החוצה את הכאב ולזקק אותו לכדי נגינת גיטרות מיואשת ומופלאה, לזעקה מכשפת של ייסורים חשופים. ואני ידעתי מהרגע הראשון ששמעתי אותם שהם יודעים דברים עליי שאני עוד לא יודעת, דברים שקיימים לי עמוק עמוק בתוך הבטן. כי הרגשות הגסים והכואבים שלנו מתרכזים אי שם בבטן, משפיעים על שיווי המשקל הנפשי והרגשי שלנו. לשם המוזיקה של אלג'יר מכוונת: לא למוח, לא ללב. לבטן.

בימי קיומם לא זכיתי לראות אותם על הבמה. את ההופעה החגיגית ההיא בבארבי הפסדתי ואז כבר היה ברור שזו בין האחרונות שלהם. השניים שמרימים את הדגל כבר הותשו עד כלות ורק נותר לי לקוות שאזכה לראות את אחד מהם, מתישהו. האוזניות שלי נחרכו זוג אחר זוג בשמיעה הולכת וחוזרת של אלבומי רכבות השדים הרדופות של גבריאל, כל מילה שהוא הקיא על המיקרופון צרבה לי את הגוף כולו, ופתחה עוד משהו שהיה עצור אי שם. גרתי אז בירושלים, ולא היתה מדיטציה יותר נכונה בשבילי מללכת ברגל על צלע ההר היורד מהעיר רוב ערבי השבוע שלי, שעה שלמה בה האוזניים שלי מתמלאות בזעם של מישהו אחר. ידעתי שאני אראה את גבריאל על במה יום אחד כי זעם זה טוב. זעם הוא רגש של חיים, לא של מוות. צריך להיות מאוד חי כדי לזעום ככה.

לא טעיתי. פסטיבל ישראל בירושלים הגיע ואיתו גם הופעה מיוחלת כל כך של גבריאל בלחסן. קניתי כרטיס והלכתי עם עוד חבר שחלק איתי את התהפכויות הבטן ולפיתת הקרביים: זו הייתה תופת של שעתיים וקצת עם הרבה אגרופים קמוצים וקצב לב לא סדיר. מעולם לא ראיתי הופעה שעשתה לי את מה שההופעה ההיא לפני חמש שנים בירושלים עשתה לי כשגבריאל עלה עם סיגריה ובקבוק וויסקי על הבמה, עם סטנד תווים ומחברת מילים, ותהום משתוללת תחתיו.

עד אתמול בלילה.

אתמול בלילה אביב גדג' הופיע באוזןבר. חמש שנים אחרי ההופעה בירושלים סוף סוף זכיתי לראות את החצי השני של פסקול הבטן הכואבת שלי. וכמו עם גבריאל, גם כאן נלחצו אצבעותיי ולבי הרקיע. עברו כמה שנים מאז שמעתי לאחרונה צלילים מפי האלג'יראים, מאז הקשבתי למנגינות החרדה של ירושלים. אבל הגוף שלי זכר הכל, והרגשתי איך שוב נלפתים לי הקרביים ואיך הבטן שלי מתפוצצת. אביב כישף את כולנו מחדש כמו עכברים חסרי אונים הנתונים תחת ניגונו של החלילן, עושים דרכנו אל הים אחוזי עיוורון, מוכנים לטבוע יחדיו.

זה היה חיבוק ענק של הקהל את אביב, ובתמורה הוא שר לנו בקולו המתפלל את כל מאוויי הלב החולה. הגופות ריקדו סביב הבמה, וכולנו קפצנו מסונוורים אל המצולות. שוב, חזרתי הביתה מותשת ומופתעת מחדש כמה כוח יש למוזיקה עליי, כמה כוח יש לה עלינו. לרגע אחד לא היה כלום חוץ מצלילים בלתי נראים ששלטו באוויר וחלחלו פנימה אל הגוף. הלב שלי רעד והבטן שלי זכרה.

קומץ המילים האלה חיכו שנים להכתב, ויש עוד הרבה מהן, אבל לא משנה כמה מילים אוסיף על מה שהם עשו לי לעולם לא יהיה בהן מספיק בכדי לבטא כמה ליוו אותי השניים הללו במשעולים חשוכים, וכמה אמת וכוח הם נטעו בי. כמה אומץ הלב הרועד שלי שאב מהיצירה המטלטלת שלהם.

תודה גבריאל, תודה אביב. אתם הסיבה שבגללה אני מאמינה במוזיקה.

גופים חמים בתנועה

כן כן אני יודעת, עוד לא קניתי את ספנסר ב' ולכן אני מתקשה לכתוב בזמן האחרון. אבל, תראו מה קרה עכשיו! ממש הרגע בטעות הכרתי הרכב חדש ונהדר ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא משתפכת עליהם אינסוף במיידי. אז הנה זה קורה.

Hot Bodies In Motion או בקיצור HBIM הם הרכב של ארבעה בנים מסיאטל שמנגנים ביחד כמעט יומיים וחצי או בקיצור, לא הרבה זמן. בן קרסון הסולן לומד רפואת ילדים כשהוא לא שר, זאק פלוארי הבסיסט הוא חיית פרויקטים מוזיקליים ומנגן בכל מקום אפשרי, סקוט פול ג'ונסון הגיטריסט בונה ומוכר גיטרות למחייתו, וטים לופרסטו המתופף מחזיק כרגע הכי הרבה וותק בהתעסקות במוזיקה (הוא היחיד שהיה בלהקה לפני).

זה ככה קצת על רגל אחת (כי אין עליהם כלום בשומקום) בואו תשמעו משהו לפני שנמשיך:

השיר המעולה הזה הוא שיר הנושא והסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של ההרכב שנקרא Old Habits ויצא בינואר השנה. החבורה הנהדרת הזאת מביאה את הבלוז רוק של פעם בטעם עדכני, קצת כמו מה שהבלאק קיז המופלאים עושים (רק בניחוח יותר פופי) – סנכרון כזה של משהו מוכר וקלאסי לכאן ועכשיו, להביא את כל היסודות הידועים ולתבל אותם מחדש: למרות שהקול של בן לפעמים נע בין הבחור עם האוקטבות המוגזמות ממארון פייב אל הסולן של קינגז אוף ליאון זה עדיין תופס פשוט כי יושב עליו מספיק גרוב כדי להתחמק מההשוואה הדי מביכה הזאת:

גם אתם חשבתם שמלוכלך יושב עליו יותר טוב? גם אני. החברים האלה עושים אחלה מוזיקה, ואין ספק שהם בשיאם כשהם נשמעים יותר כמו להקת גאראז' מטונפת ולא כמו להקת שירים-רגישים-לבנות-בתיכון, אבל, מה לעשות: אמריקאים הם עם מטומטם. לכן יש בהחלט איזה שיר או שניים באלבום ששוכחים אינטילגנציה מוזיקלית מהי, ופונים יותר אל גילאי הטיפש עשרה. אכן טיפשי. לכו תסבירו להם שבלדות מלודיות הרבה פחות מעניינות, או יותר נכון לכו תסבירו את זה לנערות שטופות הורמונים שחושבות שכל העולם שונא אותן ורק בן קרסון מבין אותן.

הנה שיר שתפס אותי מהרגע הראשון, ואם לא שיר הנושא הבאמת חסר-יכולת-התעלות, ללא ספק היה האהוב עליי באלבום:

סטיבי וונדר היה מתגאה: כמה סול וגרוב, איזה יופי זה! אין, אני סאקרית של גיטרות ואינני מתביישת להודות בכך. יום יבוא ואתחתן עם אחת.

אז יש לנו ארבעה ילדודס מוכשרים ברמות, שעושים מוזיקה מעולה וכל מה שנותר זה רק להסביר להם שהם חייבים יותר צחנה וטינופת במוזיקה שלהם והם מסודרים. אז הנה כל הדרכים להגיד להם את זה: פייסבוק, טוויטר, ואפילו  אתר חביב למדי (עם כמה ג'אמים אדירים שצולמו והועלו). יאללה תפציצו בהם.

ורגע לפני סיום: פה אתם יכולים לשמוע את כל האלבום ולהוריד אותו תמורת 6 דולרים חדשים. לא רע בכלל.

נפרד עם ביצוע מעולה מתוך הופעה איזוטרית לחלוטין:

אחלה המשך לשבוע ילדים, בקרוב רשומה חדשה ומדליקה בנושא קצת יותר מקומי. הפתעות הפתעות!

עלמא

חי בלולהפלוזה חלק א'

טוב אז מתחת לאפינו התרחש פסטיבל לולהפלוזה בפעם ה20 בשיקגו עם כמעט 300 אלף איש (העם דורש מוזיקה טובה מישהו?) וחגג ערימות של הופעות טובות, בירות, עירומים וגשם שוטף (אפילו דייב גרוהל נרטב). יוטיוב שידר את רוב ההופעות בלייב סטרימינג, ועשה חסד עם כל האומללים שלא זכו להגיע לשם (אני למשל).

ליינאפ שמונה את אם אמו של המיינסטרים וגם להקות שוליים נהדרות פנה לכל קהל אפשרי כמעט. חשבתי לי למה לא לאסוף כמה מהקטעים הטובים שהיו שם, בעיקר להקות חדשות שאולי לא הכרתם וחבל שכך. המיני-פרויקט הזה יהיה בשני חלקים: פשוט כי הייתה שם כל כך הרבה מוזיקה טובה. אז הכינו את האזניים, יש פה באמת קצת מכל דבר.

(וכן, אם שאלתם את עצמכם: הרשומה הזו מלאה באשמה על כך שעוד לא כתבתי על רוק אים פארק. זה יגיע! נשבעת)

הקילז (אליסון מוסהארט האמריקאית וג'יימי הינץ' הבריטי) נתנו הופעה מעולה כהרגלם. הנה קטע בו אליסון מחממת (תרתי משמע) את הקהל:

טו דור סינמה קלאב האירים הביאו הרבה קהל יחסית להופעת צהריים, הם עוד צריכים קצת להשתפשף כפרפורמרים אבל הם כל כך חמודים שכמעט כדאי שיישארו ככה:

פוסטר דה פיפול האמריקאים גם הם עוד קצת חלביים אבל מארק הסולן בהחלט מפצה עם כריזמה שמשתחררת איפשהו לקראת האמצע:

ג'יי רודי וולסטון והביזנס באו וכבשו את הלבבות כל הדרך מבולטימור. כנראה ההרכב עם הכי הרבה נשמה שהופיע בפסטיבל:

קייג' דה אלפנט האמריקאים ידועים בהופעות עם אנרגיה מטורפת, הרבה בזכות הסולן האדיר שלהם מאט שולץ. אני מעריצה שרופה ובעיניי הם בהחלט אחת מלהקות הרוק הצעירות הכי טובות שפועלות כיום:

פורטוגל דה מאן באים מאלסקה ועושים מוזיקה פסיכדלית מגניבה לאללה בניחוח של שלגים והרים. כדאי כדאי:

פיטס אנד דה טנטרמז מלוס אנג'לס אולי יותר מבוגרים אבל הם הרכב חדש יחסית שעושה אחלה סול גרוב. יש למה לחכות:

ולסיום, הקטע האחרון מההופעה של לוקאל נייטיבז מלוס אנג'לס שאהובים עליי מאוד, ואני אישית חושבת שהם מדהימים. בהופעה הנהדרת הזאת גיליתי גם כמה הם צנועים ומרגשים:

מקווה שגיריתי לכם קצת את בלוטות הטעם, יש עוד-

עוד יום יומיים יגיע חלק ב'! ווהוו

הזוכה המאושר בכרטיס זוגי להופעה של נוריה בתמונע ביום שני הוא אלון. מזל טוב! כל שאר החברים: תבואו בכל זאת? נתראה שם

עלמא

גאות גבוהה

אוי.

המק שלי גוסס.

אז לקחתי מחשב של חברה כי אני לא יכולה לחכות כבר, וחייבת לכתוב לכם על דבר יפהפה ששמעתי בחודש האחרון (ובכל מקרה כבר שמור לי מקום בגיהנום על שדחיתי את כל העניין עד עכשיו).

נוריה זו להקה ירושלמית שפועלת מ2008 המונה חמישה חברים: ניר צפתי על שירה וגיטרה, דותן מושנוב על קלידים, נועה סגל על תופים, אלון פרץ על גיטרה, ואורי דרור על באס.

אין הרבה מידע עליהם ברשת חוץ מהעובדה שחלקם יוצאי האקדמיה למוזיקה בירושלים וכמה אזכורים לסינגל או האי.פי הראשון שלהם. אין להם עדיין אלבום (וחבל שכך) אבל בינתיים נסתפק בארבעה שירים רכים וורידיים שכאלה היישר ממחוזותיו של איזה מקום קפוא עם עצים עירומים וגבוהים.

מה זה הדבר הזה?

בפעם הראשונה ששמעתי אותם חשבתי שהנה אני צוללת מתחת למים ונעלמת. מוזיקה עירומה ועריה ורועדת מקור, ועדיין חמה לי בבטן: פוסט-רוק איסלנדי רך וחודרני, דוקר ומלטף באותה עת. משהו בהם גורם לי להרגיש הכי לבד והכי ביחד, צלילים חשופים ומתגלגלים כמו מים.

נוריה זה הצונאמי החדש.

לא יכולתי לשמוע אותם ולא לחשוב על דויד פרל, איש יקר וכותב הבלוג 4crying out loud, שכל כתיבתו היא מלאכת אספנות של מוזיקאים שעושים את מה שנוריה עושים: לפיתה חזקה וחסרת היסוסים, הפשטה עצמית מכל דבר אחר באותו רגע. ההרגשה שכל מה שנותר בעולם זה רק מוזיקה: רק העדינות האינסופית הזאת שממלאת את החללים העייפים בראש, שמציפה את הבטן, שנוזלת בין האיברים בגוף.

נוריה מכאיבים לי. הם נשמעים לי כמו הכלאה של אקספלוז'נס אין דה סקיי ורדיוהד: משהו בהם מרגש אותי עד אימה. אני מאמינה להם. אני מאמינה שכשניר שר שזו השקיעה האחרונה שלהם הוא באמת מנסה להרגיש את הדופק של מושא אהבתו, לא מרפה מידיה, זועק לה מעומק הגרון שלא תוותר.

הזעקות המלודיות אה לה תום יורק האלה מלוות נאמנה בגלים של מוזיקה שנבנית לאט לאט ומתפוצצת אל המזח בשבר מרהיב ומלא כנות. הקפאון האיסלנדי שמרחף מעל כמו סערה שמאיימת להתחולל משאיר את האזניים דרוכות וערות, נותן הרגשה שהשבריריות הזאת עלולה להתערער בכל רגע.

נוריה עושים מוזיקה שלא משאירה מקום לנשום, ויחד עם זאת היא הכי ממלאת ריאות שיש.

ביום שני ה15.8 תתקיים בתמונע הופעת השקה חגיגית לסינגל הראשון Last Sunset מתוך האי.פי שלהם Anthers וכמובן שאנחנו מחלקים כרטיס זוגי -ברכות לאלון שזכה!

עד אז, נשאיר אתכם עם השיר האחרון באי.פי היפהפה הזה

לשמיעת האי.פי בשלמותו.

נתראה בתמונע!

בקרוב רשומה מרגשת במיוחד

עלמא

אום-לה-לה פא-פא-דה-פאם

את אומללה ראיתי פעם ראשונה באיזה הופעה מקרית בתל אביב. אני לא זוכרת איפה זה היה אפילו, אבל את החבורה הזאת לא יכולתי לשכוח. ערימות הכריזמה, ההומור העצמי והקהל המשולהב נחרתו לי בצורה חמורה בזכרון.

ברגע הקרוב ביותר שהגעתי למחשב רצתי לחפש מי המופלאים האלה. הגעתי למלא סרטוני יוטיוב מהופעות באיכות שלא הייתה מביישת פלאפון נוקיה ישן עם מסך ירוק. בקיצור- לא משהו בכלל. חיכיתי הרבה זמן שיצא להם משהו מוקלט, כדי שהם לא יישכחו לי בין בליל הלהקות הצעירות הרבות שצובאות את אזניי במוזיקה המקומית.

השיר הראשון שנתקע לי במוח מאותה הופעה (והאהוב עליי עד היום מכל השירים שלהם) הוא My PDF Files שיצא כסינגל השני שלהם. לפני שהיה לו שם רשמי הוא נקרא בפי 'השיר הזה עם הPDF' (ודאגתי להשמיעו לכל חבר עם אוזניים) שפשוט העיף לי את הראש ושעשע אותי באותה מידה שהוא העציב אותי:

כמויות הציניות שפושה בשירים שלהם לא חוסכת מאיתנו אמיתות כאובות מהשתעבדות האדם בעולם המודרני: תרבות צריכה חונקת, אידאל יופי בלתי מושג, הגדרת ייחודיות ה'אני' החמקמקה, צמצום מושג המציאות אל תוך צג המחשב, קהות חושים, ניכור, וחוסר סיפוק מתמשך. My PDF Files הוא נושא הדגל במצעד הפזמונים המעולים שלהם: אל תטעו- לא מדובר פה בשירים, מדובר בפזמונים קצביים ומהוקצעים שעצם ההמשגה שלהם ככאלה לא מורידה מערכם בשום צורה. אומללה לא מתביישים לעשות מוזיקה בועטת, חדה, מזיזת איברים ומלאת ביקורת עצמית ואומללות קיומית, בלי להתבייש או להסס.

הסאונד שלהם מורכב מרבדים של גיטרות, תופים מדויקים וצלילי אייטיז אופייניים- משהו בין סינתי במשבר גיל העשרה, למיס פקמן על טריפים: בקיצור, זה עובד רצח. לא פעם הם גורמים לי לחשוב על להקות מעולות כמו וומפייר וויקנד או טי.וי און דה רדיו, ועל העובדה שהם לא נשמעים כמו שום דבר שיצא מהארץ, בעיקר בגלל הסאונד הכל כך חו"לי שלהם והמבטא הספק בריטי-ספק ברוקלינאי של ג'וזף הסולן.

הנה הקליפ Please שיצא כסינגל הראשון:

אומללה היא להקה ירושלמית המורכבת מחמישה חברים: ג'וזף ליימון על שירה, יובל גורן על בס, אוראל תמוז על גיטרה, ניר יצקן על קלידים, ועומרי בלאו על תופים. הם לא מזמן השתתפו בGlobal Battle Of The Bands או בקיצור- GBOB, תחרות בינלאומית למציאת להקות צעירות ומצליחות מרחבי העולם לקידום פריצתן מחוץ לגבולות המקומיים. אומללה אמנם לא זכו, אבל הגיעו לגמר המכובד לא פחות שהתקיים בלונדון.

בהתאם למוזיקה שהם עושים, גם התדמית שלהם כמוזיקאים היא עניינית, מקצועית ואסתטית. לא פעם היינו מדברים על העובדה שסקיני וחולצות פסים הן סממן קבוע בלבוש הלהקה, שהופעות שלהם תמיד בעלות רף סאונד גבוה ונוכחות בימתית חזקה, ואיך אפשר שלא להזכיר את בובת המין המתנפחת שמתארחת אצלם קבוע.

ביום חמישי הקרוב- ה4.8, ייצא לאוויר העולם אלבום הבכורה ותתקיים בבארבי הופעת השקה חגיגית ומרגשת. האלבום נקרא Stand Go Show Shout, בהחלט שם שמסכם בתוכו את פועלה של הלהקה. לכבוד המאורע המרשים והמשמח אנחנו מחלקים כרטיס זוגי להופעה ושני אלבומים! איזה תפנוקים לשבת, פשוט נחת. כל שנדרש מכם לעשות הוא לשלוח מייל אליי עם הכותרת הפשוטה- 'אומללה כרטיס'/'אומללה אלבום', ולהכנס להגרלה! אלון, דניאל וערן זכו בכרטיס זוגי ושני אלבומים! מזל טוב חברים, תהנו!

כמה מילים על האלבום: שמעתי אותו במשך שלוש שעות ברצף, ונשאלת השאלה אם זה עניין של סיבולת שמע או עניין של איכות- נראה לי שנלך על האיכות. מילים שנונות וסאונד רקיד ומורכב במקביל, איזושהי התכה של כלים וסגנונות מוזיקליים שונים שיוצרת משהו ייחודי ומפתיע: כן, יש מימד של הפתעה במוזיקה של אומללה, מעבר חד בין סאונד אייטיז מובהק, לרוק, לאלקטרוני, וכל זה באותה רצועה, התעסקות בנושאים ספק חברתיים ספק אישיים, ובעיקר הרבה הרבה כיף מוזיקלי טהור. האלבום עומד כאבן פינה מרשימה ללהקה צעירה שכזאת, נקודת פתיחה עם רף גבוה שיכולה בקלות להציב אותה בראש ההרכבים הישראליים המעולים שאנחנו מייצאים לחו"ל.

הופעות שלהם הן שואו מוזיקלי במיטבו, שבסופן סביר להניח שתצאו עם כאב גב תחתון חמור ביותר מכל תנועות האגן שלא תוכלו להתחמק מלעשות. קפיצות משותפות חסרות פשר וידיים מונפות באוויר הן מראה שכיח בקהל של אומללה, ומשפטים ספק מתוסכלים ספק משעשעים בין השירים הן חלק ממשנתו השנונה של ג'וזף ליימן. בקיצור, למי שלא ראה אותם עדיין (למרות שהם מופיעים באמת בכל מקום אפשרי) המלצה חמה- בואו להשקה. הולך להיות בלתי נשכח.

חשבתם שהיא לא תופיע כאן?

שלחו לי מייל

נתראה בבארבי!

עלמא

אהבה היא אהבה

חשבתי לעצמי למה לא לפנק אתכם באיזה ממתק טוב לאמצע השבוע.

אין צורך להרחיב יתר על פועלו של אחד המוזיקאים המוכשרים והמוערכים בעיניי- ריאן אדמס. רק אציין שאלבומו החמישי Love Is Hell הוא אחד האלבומים האהובים עליי בעולם כולו, שהוא אחד המוזיקאים הפורים והיצירתיים ביותר ששמעתי בחיי- עם מגוון מוזיקלי רחב מאוד ואלבום חדש כל שנה כמעט (ב2005 הוא הוציא שלושה אלבומים!) ואפילו שני ספרי שירה (שיצאו ב2009), ושאני עוקבת אחריו באדיקות אין קץ, מחכה למוצא פיו (או ידיו), ואומדת את צעדיו.

מתוקף היקף היצירה הכל כך נרחב שלו, והאהבה העצומה שלו למוזיקה- ריאן ביצע לא מעט קאברים יפהפיים וייחודיים לשירים של אחרים. המפורסם שבהם הוא הקאבר שעשה לWonderwall של אואזיס.

נחשו כמה הופתעתי לגלות שהוא הקליט השבוע בחדרו ככה סתם עוד שני קאברים (לא אחד, שניים!) שעשה לוומפייר ויקנד? בואו נחסוך בקשקושים ונקשיב רגע:

הנה Oxford Comma:

לריאן יש נטייה יפהפייה שכזאת להפוך שירים לשלו, עד שאי אפשר לדעת שהם נשמעו פעם אחרת. משהו בו תמיד הזכיר לי את אליוט סמית': בגוון הקול המשתנה, בגיטרה הצמודה אליו תמיד, בשירים הפגיעים עד עצמות חשופות, וברוקנרול שמבליח לפרקים.

ובכלל, משהו בעצם זה שהוא ישב בחדר שלו והקליט קאברים לשירים שהוא אוהב- ככה בפשטות: רק הוא, גיטרה ומצלמה, משהו במחווה צנועה שכזו, חשופה ונטולת הצגות, מעורר בי רגש חם ונקי כלפיו- וזה לא רק הקאברים, זה גם מה שהמוזיקה שלו עושה לי. כשהוא שר הוא הופך לילד חסר מסיכות והגנות, ואין משהו יותר כנה מזה.

הנה Mansard Roof:

עוד מישהו חוץ ממני שם לב שזה הרבה יותר יפה ככה?

איזה תענוג לשמוע פתאום דברים כאלה. באמצע כל הבלאגן והמחאות והמהפכות החברתיות, אני מרגישה שהזנחתי קצת את המוזיקה הזאת שמרככת אותי. הרבה מוזיקה רועשת תפסה את האזניות שלי השבוע וממש לא מצאתי חשק לשבת רגע ולנוח עם איזה משהו ללב. אז הנה לנו, קצת ריאן אדמס ללטף את הפינות הכואבות של הראש (למרות שהוא גם יודע להיות כסחן לא קטן).

ומילה לסיום: לכו תרכשו את האלבום Love Is Hell. אני מבטיחה שלא תתחרטו. (ואם אתם כבר בשוונג, אז תנו האזנה גם לDemolition ולEasy Tiger).

המשך מאבק מוצלח שיהיה לכולנו!

עלמא