תגית: Rock Im Park

גוגל מוגל

ב1999 יוג'ין האץ' שהיגר מאוקראינה לניו יורק אסף חבורה של מוזיקאים ויצר את גוגול בורדלו.

ההרכב מונה 9 חברים, 8 מתוכם מהגרים. סרגיי ריאבטסב על ויולה ויורי למישב על אקורדיון -שניהם מהגרים מרוסיה, תומאס גובינה מאתיופיה על הבס, פמלה ג'ינטאנה ראסין התאילנדית ואליזבת' סאן הסינית-סקוטית בכלי הקשה, פדרו אראזו מאקוודור על שירה וכלי הקשה, אורן קפלן (פורטיס) החוליה הישראלית בהרכב שמנגן על חשמלית, אוליבר צ'ארלס המתופף האיטלקי-שוודי, וכמובן יוג'ין האץ' הרומני-אוקראיני ששר, מנגן בגיטרה ומשוגע באופן כללי.

הם הוציאו עד היום 5 אלבומים, כשהשלישי – gypsy punks: underdog world strike – היווה את פריצת הדרך הגדולה שלהם, והאחרון – transcontinental hotel – שיצא ממש השנה, הגיע למכירות הכי גבוהות בין האלבומים שלהם עד כה, ופחות או יותר מיסד את מקומם כאחת מלהקות הג'יפסי פאנק המובילות בעולם כיום.

גוגול הם אסופה של אנשים אנרגטים ומופרעים (ומעט שיכורים) שהגיעו מרחבי העולם. ככה גם נשמעת המוזיקה שלהם. ג'יפסי פאנק בועט וחסר נימוס שפחות או יותר אונס את הגוף לתזוזה חסרת שליטה. אפשר להגיד שהם סוג של מקבילה זרה לדה גו טים!, סופר גרופ מעורבת שעושה מוזיקה שמלפפת את האיברים הפנימיים בלי רחמים, שמרחיבה את השפתיים אוטומטית, שמשכרת את הלב בעולז מוזיקלי תוך שניות. אי אפשר להתעלם מהם, ובטח שלא לעמוד ככה סתם ולהביט בהוריקן האנושי שמשתולל על הבמה.

Start wearing purple- השיר האהוב עליי של גוגול, ופחות או יותר של כל מי ששמע אותם אי פעם:

הם עושים מוזיקה כיפית, משהו שבין מוזיקת שיכורים של הופעות צהריים- לחגיגות חוות מדבר מאובקות. כיאה להרכב האנושי, הרבה מנושאי השירה שלהם מתעסקים בהגירה, בתרבות זרה, בשייכות, באנרכיזם, וגם, איך לא- בנשים יפות. הם עושים מוזיקה צוענית בה כל האלמנטים כשרים- אקורדיון, רקדניות בטן, ריפים של שירי עם רוסיים, וכנר זקן שלא ברור איך הגיע לעסק הזה, ויחד עם זאת היא מצליחה להוות בחלקה מוזיקת מחאה עם הרבה פאנק וביקורת, והתעסקות בנושאים טעונים.

גוגול עושים מוזיקת הילולים וצהלולים שאם היא לא הייתה כל כך רועשת אני בטוחה שסבתא שלי הייתה שומעת אותם תוך כדי שהיא מבשלת בשישי בצהריים. הם מצליחים לשמר את השורשים הצועניים-רוסיים-דרום אמריקניים שלהם תוך כדי הקפצת האיברים הפנימיים של המאזין בשמן רותח, וזה רבותיי, באמת כשרון. אני שומעת אותם ועולה לי חשק עז ללפחות 4 בירות במערכת ויצירת מעגל 'אחים אחים' עם כל מכריי הקרובים והרחוקים, ואלה שהם לא מכריי בכלל. אולי היכולת שלהם ליצור אחווה זמנית כזאת בין כולם זה בגלל שהם כל כך שונים וזרים, ובאים ממקומות ומתרבויות אחרות לגמרי- אבל איכשהו מצליחים ליצור משהו כל כך בסיסי ומוכר, מוזיקה שיש לה שורשים בכל תרבות ועם, ואם תשימו לב, יש כמה קטעים משירי עם רוסיים שהם משתמשים בהם שבטח תגלו שאתם מכירים.

immigraniada – גם אחד השירים היותר מוכרים ובועטים שלהם, ג'יפסי פאנק ראוי לשמו:

מה שיפה בחבורה המשונה הזאת, היא העובדה שהם לא מפחדים להיות כל כך שונים. להיפך, הם מתגאים בזרות שלהם, בצבעוניות שלהם, בהיותם אנשים עם תרבות אחרת, בשפה השונה. לא מפחיד אותם חוסר ההתאקלמות הזה, אי השייכות הכל כך חדה לעין, להיפך, זה מה שמייחד אותם כל כך והם ממש לא מתכוונים לעדן את זה. יש חשיבות למקום שהם באים ממנו, שלא בהכרח הוא עני או עלוב, או איזה סיפור עצוב ומעורר אמפתיה, אלא פשוט מקום שונה, זר, עם מבטא כבד ומראה אחר, זו להקה אמריקאית שאין בה כמעט דבר אמריקאי. ויש שיגידו שזו האמריקאיות בהדרתה- מדינה חופשית שפתוחה לכולם ומכילה את כולם.

dogs were barking – בביצוע רוסי במיוחד:

אולי בגלל זה הקהל שלהם כל כך אוהב אותם. כי הם עושים קרנבל מוזיקלי מהסוג שהייתם עושים בשכונה עם החברים שלכם כשהייתם בתיכון ולא שמתם על השכנים – חסר סדרים חברתיים או גינונים, פשוט לשמוח ולרקוד ולהשתולל, כי אפשר. הם עממיים כל כך, ולא מתיימרים להיות איזה להקת אמנים מהסוג שעושה מוזיקה טובה אבל לא נעים לצפות בה, הם פשוט עושים מה שהם אוהבים, איך שהם אוהבים, וכמה שיותר. הם אומרים מה שיש להם להגיד- בין אם זה מילות אהבה או מחאה, בין אם זה על במה גדולה או קטנה, בין אם זה בהקלטה או בהופעה, זה לא משנה- הם נותנים את כל מה שיש להם, הם מתמסרים, הם בזה לגמרי.

sally – בין האהובים עליי, (אפילו כיכב כצלצול הטלפון שלי חודשים רבים) בהופעת אולפן:

הרוח החיה של ההרכב כמובן הוא יוג'ין הסולן- מופרע חינני שמתלבש כמעט תמיד באופן מעורר התפעלות. באופן די מפתיע, גם לסרז' הויוליסט בן המאתיים יש התפרצויות אנרגיה סוחפות מדי פעם במהלך הופעה, שלא ברור מאיפה הוא שואב אותן. יכול להיות ששתי הבנות היפהפיות שמתפקדות כזמרות רקע ובעיקר כמעלות מוראל שמצטיינות יתרה בתפקידן, אחראיות בין היתר גם על לא מעט מהאנרגיות שרצות על הבמה.

ואת כל זה אני אומרת לאחר התפרעות מטורפת ברוק אים פארק בה כל הגרמנים המנומסים האלה איבדו לרגע את היכולת לעמוד כמו זומבים ולמחוא כפיים בקצב אחיד, אלא פשוט נתנו לשרירים שלהם לזוז קצת בלי בקרת תנועה מיותרת. היה צהריים, היה בירות, והיו הרבה אנשים חצי ערומים שמהזיעו אחד על השני בריקודי עם משונים כאלה, שלא ברור איך הם הרשו לעצמם להפסיד את הפרק של תקומה שמספר את הקמת המדינה שחציו מלא באנשים רוקדים ריקודי עם עד שכרון חושים ברחובות תל אביב הישנה.

גוגול היו פה לפני שנה, בפעם השניה כבר, אולי בזכות הקשר הישראלי  אורן קפלן ואולי פשוט כי הישראלים עשו להם את זה. אם כך ואם כך, הופעה שלהם היא חוויה מוזיקלית צבעונית במיוחד, חגיגת אברים חסרת שליטה, הם יודעים לגרום לקהל להיות ברגע ופשוט להנות, והם יודעים להרגיש בבית כאילו כאן הם גדלו וכל הקהל הזה היה שכן שלהם או גדל איתם בתיכון. אם הם יבואו שוב, ואני מאמינה שזה יקרה לא רחוק כל כך, תגיעו. אל תרשו לעצמכם להפסיד הילולה מוזיקלית מדהימה שכזאת, זאת באמת תהיה החמצה.

ועד הדיסק הבא, או עד הגעתם, נשאיר אתכם עם משהו מתוק:
מדונה מארחת את יוג'ין וסרז' בביצוע משותף של la isla bonita שלה, וpala tute מהאלבום האחרון של גוגול:

אתר ההרכב, ספייס (עם 19 שירים!):

שבוע מעולה!

עלמא

ג'ינגל בלז

סליי בלז יצרו לי אי סדירות בלב כשהייתי בהופעה שלהם, או בקיצור- פירקו לי את הצורה.

נתחיל מזה שבחיים לא הייתי מאמינה שיצא לי לראות אותם בהופעה, ובטח שלא בשורה הראשונה באמצע כשהשיער של אלכסיס מעיף לי כאפות בפנים. חוויה חוץ גופית זה לא מילה, זה משפט שמתאר בדיוק כמעט מוחלט את מה שקרה לי שם. אבל מספיק עם השנינויות הפילוסופיות, בואו נתחיל בדברים החשובים.

ב2008 דרק מילר כבר עזב את להקת ההארדקור שהיה גיטריסט בה ועבד לבדו על כמה פרויקטים מוזיקליים בשביל הנשמה, ובמקביל עבד במסעדה ברזילאית בברוקלין בשביל הכסף. אלכסיס קראוס התבגרה כבר מלהקת הבנות ששרה בה לפני כמה שנים ובאה לאכול שם עם אמא שלה. בתור המלצר שלהן התפתחה שיחה והוא זרק שהוא עובד על פרויקט נסיוני ומחפש זמרת, כמו כל אמא שגאה בבת שלה אמא של אלכסיס הגיבה מהר והשניים תוך שניה בערך הפכו לצמד נויז-פופ-אלקטרו-פוסט-פאנק בשם Sleigh bells.

הדבר הבא שקרה הוא כמה דמואים שהם הקליטו אצל דרק, מלא הופעות, והייפ מטורף בכל מקום אפשרי. כל ניו יורק דיברה עליהם, הרולינג סטון הכריזו עליהם כ'הדבר החם הבא', ניו יורק טיימס סיקרו הופעות שלהם, אנ.אמ.אי עפו עליהם בסדרות צילומים, הבלוגים התפרעו בשבחים והכתרות ולא לקח הרבה זמן עד שמ.י.ה החתימה אותם בלייבל שלה. ב2009 פיצ'פורק סגרו את Crown on the ground במקום 57 במצעד השירים הכי טובים של אותה שנה, שלושה חודשים אח"כ שוחרר לרשת (להורדה חינמית) הסינגל הראשון Tell 'Em מהאלבום המתקרב.

אלבום הבכורה המעולה Treats יצא לאוויר העולם במאי 2010.

וכמובן כל העולם עף עליו מעוף אדיר, הוא דורג גבוה במצעדים וקיבל ביקורות מהללות.

כל זה היה יכול להיות הגיוני למדי, אלמלא העובדה הקטנה והמשעשעת ששורשיהם של הצמד נמצאים בשני ניגודים (אם לא לומר יריבים שותתי דם) מעולם המוזיקה- להקת בנות מתקתקה מנגד והארדקור משסע מצד שני. זה מביא אותי לשתי תובנות חשובות מאוד:

א. הפכים אכן נמשכים.

ב. המזרח התיכון קטן עלינו.

הסליי בלז עשו לי את זה לגמרי מהשנייה הראשונה ששמעתי אותם, איפשהו באיזה בלוג נידח כשהם עדיין היו שם חדש ומפתיע עם דמו או שניים ברשת וקהל שצמא (במובן ערפדי כמעט) לעוד. נראה לי שהדבר הראשון שתפס לי את האוזן כששמעתי אותם זה פעימות הקצב הקבועות, כמו פעימות לב, משהו שנקלט תוך שנייה בגוף- זה לא עובר אפילו דרך האזניים זה ישר נכנס למחזור הדם. הריפים החוזרים האלה שאפשר להשתגע מהם בכמה שזה פשוט וגאוני באותה מידה שמשתלבים בכזה דיוק עם הקול המטריף של אלכסיס וכמובן, איך לא, הגיטרה של דרק שקושרת ביחד את כל הרעש הנפלא הזה. בהתחלה חשבתי לעצמי שיש בהם משהו שנורא מזכיר לי את דה גו! טים (בלי שום מילה על הווייט סטרייפס או היה יה יהז), בזכות היכולת לייצר רעש אדיר שמצליח להזיז את הנימים בעין ולחדור ממש אל הגוף, רק בגרסא אפלה יותר ועם ארבעה חברי להקה בלתי נראים. אחרי כמה שמיעות הבנתי שאין בכלל על מה לדבר, זו ספירה אחרת לגמרי.

יש משהו ממכר ברפטטיביות הזאת בשירים שלהם, ומשהו מדליק לגמרי בשירה של אלכסיס. נכון, המוזיקה שלהם כמעט אלימה, מאוד צורמת, אבל יש משהו מקסים בצרימה הזאת עם הקול הסקסי של אלכסיס, משהו שגורם לשערות לסמור, למוח להכבות, ולשרירים להתחיל לזוז באוטומטיות. אי אפשר להאבק בזה, הקצב והריפים פונים למקומות הכי פרימיטיביים בגוף, כמו תופי טם-טם שברור מה התפקיד שלהם, גם לאלכסיס ודרק ברור לגמרי מה הם באים לעשות. הם באים לעשות פירמוט לכל המערכת, לכבות הכל, לנקות מתוכן ולפעול על ריק. לא להאמין שמפלצת הקצב נוטפת הסקס הזאת היא בחורה חמודה למדי ששרה פעם שירי פופ מתוקים ודביקים לנערות צעירות, ולא רק זה, יש לה אפילו חיוך קייט נאשי כזה, תמים וחלבי.

ועוד לא אמרתי מילה על ההופעות.

דרק מקליט את כל הכלים בבית עם סינתיסייזר ומק, כך שבהופעה הדבר היחיד שלא בפלייבק זו הגיטרה שלו והקול של אלכסיס. כשהלכתי לראות אותם בגרמניה הייתי בטוחה שיהיה מפוצץ באולם הקטן שהם היו אמורים להופיע בו, אבל טעיתי כי היה כמעט ריק. הבמה הייתה אפופת עשן ומוארת באור כחול כשאלכסיס ודרק עלו לבמה, והקהל לא שם לב יותר מדי להרכב שעלה להופיע הרגע. כל זה תקף עד לרגע שהמוזיקה התחילה, כי זה לקח בדיוק שניה עד שיכולתי להריח זיעה של אחרים, לחטוף עשן סיגריות לעיניים, ולחטוף מרפקים מגרמניות שיכורות. עד שלא נכנסה בך גרמניה שיכורה לא חווית הופעה בחיים שלך. באחריות.

לא להאמין שהשניים האלה לא זוג עם כל הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם ועם הקהל. האנרגיות היו מופרעות, משהו על גבול העל טבעי. מהר מאוד תחושת הזמן הלכה לקיבינימאט, האורות התעקמו בחלל החדר, ונבלעתי בתוך המוזיקה. שכחתי, נעלמתי, התרוקנתי מכל מה שהיה שם באותו רגע. מכונת שרירים בטייס אוטומטי. קלטתי שוב שאני בהופעה כשהשיער של אלכסיס עף לי לפרצוף כי עד אותו זמן פחות או יותר הייתי עם עיניים עצומות ובלי תודעה סביבתית בשום צורה. כשההופעה נגמרה הרגשתי כאילו עברתי עכשיו סדנת מדיטציה מהסוג למתקדמים במיוחד.

זאת הייתה ההופעה הכי טובה שחוויתי בחיים שלי.

ההרגשה הזאת החזיקה כמובן עד ההופעה הבאה שהלכתי לראות, שהייתה אחרי 20 דקות בערך. אבל, אין ספק שכשמוזיקה גורמת לך להעלם, להרגיש תחושות חיות כאלה חזקות, אתה לא שוכח את זה בכזאת קלות.

ספייסאתר, וממתק קטן- הופעה קצרה (23 דקות) שלהם להורדה!

איך אני אפרד בלי תמונה של אלכסיס מחייכת?

שבוע מעולה

זהבה ושלושת הדובים

אלנה ג'יין גולדינג נולדה בהרפורד אנגליה, ב30 בדצמבר 1986.

בגיל 15 למדה לנגן בגיטרה, והתחילה לכתוב שירי פולק פשוטים,

כמה שנים אחר כך, למדה דרמה ומוזיקה אלקטרונית באוניברסיטת קנט, ונדלקה על המוזיקה של הדיג'יי סטארסמית' שיותר מאוחר הפיק את האלבום שלה.

היא הוחתמה בפולידור רקורדס בספטמבר שנה שעברה, אחרי שסטארסמית' פרש עליה את חסותו.

הסינגל Under the sheets יצא בנובמבר (עם ציפיות גבוהות במיוחד) בנאון גולד רקורדס- לייבל עצמאי ופחות מוכר כדי לא להפעיל עליה לחץ:

במהלך אותו זמן, יצאה לסיבוב הופעות יחד עם ליטל בוטס ברחבי אנגליה.

בדצמבר היא הוציאה את Wish i stayed עם פרנקמיוזיק, כשחודשיים אחר כך, זכתה בפרס המבקרים לאמן חדש של הבי.בי.סי ושל הבריטס- היא השנייה שזכתה יחדיו בשני הטקסים אחרי אדל שזכתה שנה לפניה.

כמובן, הפרסים שמחולקים (בעיקר בבריטס) לאמנים החדשים בדרך כלל מגשימים את עצמם (פיגמליון מישהו?) ומכתירים את האמן המבטיח של השנה הקרבה.

בפברואר יצא הסינגל השני Starry eyed מאלבום הבכורה המתקרב, שאני אישית מעדיפה אותו בגרסא הזאת:

שגם הכיר אותה לקהל הישראלי.

אלבום הבכורה של אלי גולדינג, Lights יצא בראשון במרץ השנה

וכמובן ישר הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האנגלי.

במאי יצא הסינגל השלישי Guns and horses

שמיקם אותה סופית כזמרת אלקטרו פופ מצליחה ומוכרת מן השורה.

באותו זמן הופיעה כחימום למסע ההופעות של ג'ון מאייר באנגליה, ובקיץ הגיעה לכמה פסטיבלים (ביניהם גלסטונברי, וי, וכמובן רוק אים פארק), כתבה שלושה שירים לדיאנה ויקרס- יוצאת אקס-פקטור, ועשתה עוד כמה ליוויים קוליים ושיתופי פעולה.

כרגע אלי עובדת על אלבומה השני.

להמשיך לקרוא

The Green Fairy

טוב אז אחרי ששכח הזעם היום נשמע משהו שונה קצת.

קצת עובדות על אבסינת' מיינדד

ב1999 ברט אוסטין הופיע לבדו עם הגיטרה בכמה פאבים בבלגיה, אחר כך הקליט דמו ראשון ופעם ראשונה שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים -כך נוצר ההרכב טאו צה צה.

ב2002 ההרכב עם השם משונה הקליטו דמו ראשון ביחד שנקרא oblivion וישר יצאו לסיבוב הופעות, לא לפני שהם שינו את שמם לאבסינת' מיינדד קוורטט.

ב2003 סוף סוף יצא אי.פי ראשון לאבסינת'  History makes Science Fiction EP  הצטרף מתופף, והושמט הקוורטט.

ב2004 יצא בחברת ההפקה הבריטית אמי אלבום הבכורה הרשמי של אבסינת' מיינדד המגובשים סוף סוף ושמו acquired taste

ב2005 יצא new day אלבומם השני בהפצה בבלגיה גרמניה ופורטוגל. מהאלבום השני גם יצא הסינגל הראשון שלהם

שהביא להם פרסום באירופה.

ב2007 יצא there is nothing אלבומם השלישי

ב2009 יצא אלבומם הרביעי Absynthe Minded כשם הלהקה מתוכו יצאו הסינגלים moodswing baby המקסים וenvoi הממכר.

אחרי יציאת אלבומם הרביעי אבסינת' הוחתמו בלייבל צרפתי להפצה רחבה מחוץ לאיזור בלגיה וגרמניה.

חברי ההרכב הם:

ברט אוסטין- שירה וגיטרה

רנאוד ז'ילבט- כינור

איאן דאטוי- אורגן ופסנתר

סרגיי ואן באוול- קונטרבאס ובאס

ג'ייקוב נאכטרגיל- תופים

בפעם הראשונה ששמעתי אותם זה היה בכלל בטעות, חיפשתי שיר של האדיטורז ומסתבר שגם להם יש שיר בעל אותו שם, וחשבתי לעצמי שלהקה עם שם כזה חייבת להציע משהו. קודם כל הם מבלגיה, ושומעים את זה. יש כזו נינוחות בשירה של ברט ורוגע שאפשר לרכוש רק אם אתה גדל בארץ כזו מרוחקת וירוקה באירופה.  התוספת של הכינור מכניסה איזושהי נוגות בשירים שלהם, ורק מחזקת את הקול של ברט. בכלל, הם נשמעים מאוד נעימים לאוזן, כאילו הכרת אותם כבר, או כאילו יכולת לכתוב את המוזיקה הזאת בעצמך. משהו מוכר כזה כמו מישהו שיודע בדיוק איך להכין את הקפה שלך, אבל מרוחק באותה מידה, מרוחק כמו לשבת על מרפסת עץ בסתיו מול שדות ירוקים ושמיים מעוננים ולהתכסות בשמיכת צמר כחולה.

אפשר להרגיש את מזג האוויר החורפי הבלגי במוזיקה שלהם, רחוק גשום וירוק עד, ובניגוד מוחלט ועם זאת מתאים כל כך, הקול של ברט מזמין אותך הביתה אל הדירה המוסקת, לשתות משהו חם ולהתייבש.

הם שבו את לבי מהרגע הראשון, לא כי הם מצמררים או מועכים לי את הלב, לא כי הם גאונים מבחינה מוזיקלית. פשוט כי הם כל כך פשוטים, כי זה קול וגיטרה שלא צריכים מעבר לזה, לא צריכים לחנים מפותלים או ליריקה מאתגרת, איכשהו כבר יש להם את זה. איכשהו הם מחבקים לך את הלב בלי ללפות או להמיס. הם כמו החדר הישן שלך, לא מתוחכם יתר על המידה ולא חדשני ברמות על, פשוט מקום שאתה יודע שאתה יכול להניח בו את הראש מתי שתרצה.

ברוק אים פארק הם הופיעו בקלאבסטייג' שזו הבמה הקטנה מכולן והיחידה שנמצאת בתוך אולם. ואחרי כל מה שכתבתי מקודם, בהופעה התרגשתי כמו בחורה בת גילי שמוצאת מתחת למיטה את הציורים הראשונים שציירה, תזכורת ישנה לאדם הקטן והראשוני שהייתה פעם. הופעה במקום סגור וחשוך התאימה להם כמו שאדים מהבילים מתאימים לשוקו, והאווירה הייתה אינטימית ומעושנת במידה מדויקת. נלפת לי הלב בכזו חמימות ורוב הזמן היה חיוך לא ברור מתוח לי על הפנים, לא בשונה מהאנשים שהצטופפו לצידי ומלמלו ביחד את המילים במקהלה שקטה של לבבות סמוקים.

עכשיו כשקיץ משוקץ פושה בארצנו, אין ספק שזו מוזיקה שכיף לברוח אליה.

אתר הלהקה, ספייס.

לסיום, השיר בזכותו הכרנו:

עלמא

15% חירשות: זועמים

חזרתי מגרמניה לפני שבועיים. להתחיל בכלל לדבר על כמות המוזיקה שנכנסה לי לוורידים זה הזוי לגמרי, אני מרגישה כאילו זו פעם ראשונה שהזרקתי הרואין ועכשיו כל כך משעמם להיות במציאות. בכל מקרה, מספיק עם המטאפורות המזעזעות. הספקתי לראות 29 הופעות מתוך 33 ההופעות שרציתי, ככה שהייתי אומרת שיצאתי משם עם הספק טוב. מה שהולך לקרות, בעקבות פתיחת האזניים שעשיתי שם, ייחל פרויקס רוק אים פארק הגדול, בו נכיר את ההרכבים שהעיפו לי את הפרצוף (או את הלב).

בתור התחלה, אין מה לעשות, הופעת פתיחת הפסטיבל לא באה ברגל, כמה עובדות על רייג' אגיינסט דה מאשין:

1991, טום מורלו (הגיטריסט האגדי) רואה את זאק דה לה רוחה מרארפ באיזה מועדון באל.איי ונדלק עליו. טום מביא את המתופף בראד ווילק מלהקתו הקודמת, זאק מביא את חברו הבסיסט טים קומרפורד. השם הוא משיר שזאק כתב.

1993, אלבום הבכורה -rage against the machine- מגיע לפלטינום משולש.

ב1996 רייג' מוציאים את -evil empire- פלוס רשימת ספרים מומלצים- ומגיעים למקום ראשון במצעדים.

ב1999 יוצא האלבום השלישי -the battle of los angeles- וכמו קודמו מגיע למקום ראשון במצעדים, ופלטינום כפול.

באוקטובר 2000, זאק עוזב את הלהקה, החבר'ה מצרפים את כריס קורנל, ואודיוסלב מתחילה קריירה מוצלחת של 3 אלבומים, שנגמרת ב2007.

טום מורלו מוציא את one men revulotion אלבום פולק עצמאי ומצטרף לאקסיס אוף ג'סטיס.

באפריל אותה שנה רייג' מתאחדים להופעה בפסטיבל המוזיקה והאמנות קואצ'לה. האיחוד הזה ממשיך להופעות נוספות מתוך צורך של הלהקה להלחם בשחיתות ובהתדרדרות של הממשל האמריקאי בתקופת שלטון בוש. הם מעוררים סערה תקשורתית כמו שצריך בתקיפתם הפומבית את ממשל בוש, המלחמה בעיראק, התנהלות הממשל בקתרינה וכו'. רייג' לא הוציאו אלבום חדש מאז השלישי אבל ממשיכים להופיע בכל מקום אפשרי. לאורך הקריירה שלהם המשטרה וגופי אכיפה ניסו למנוע ולבטל הופעות שלהם בטענה שהם מטיפים לאלימות נגד הממסד, ותאגידי תקשורת עודדו את הפסקת השמעתם ברדיו בגלל מסריהם האנטי-אמריקניים. באופן כללי רייג' הוקמה כלהקה פוליטית ולפי זאק אין למוזיקה טעם אם תפסיק להיות כזו. בעיקר זאק וטום שותפים חריפים באקטיביזם פוליטי, אם זה במחאה, בהפגנות, הופעות שהכנסותיהן מוקדשות למטרות בהן הם מאמינים, ואם זה בטקסטים של הלהקה. שמאלנים מניאקים כבר אמרנו?

רייג' מצליחים להיות להקת רוק-גראנג'-היפ הופ-מחאתי בלי לאבד את אוהביה אחרי גיל 16. אולי זה בגלל הטקסטים שעדיין רלוונטים, אולי בגלל המסר החד והאמיתי והנסיון שלהם להגיד את האמת, ואולי השילוב של שניהם, הם פשוט  עושים מוזיקה שמצליחה להעיף לך את הראש עם הטקסטים, את הקורקבן עם הריפים, ואת הלב עם כמה מציאות שהם מתעקשים להזריק לך תוך כדי. אם כבר ככל שהתבגרתי רק אהבתי אותם יותר, והצלחתי להבין כל פעם קצת יותר על מה הם זועמים.

zach-de-la-rocha

אין לאן לברוח מהם, כל מילה שלהם זועקת את כאבה של אמריקה הפשוטה, העלובה, המנוצלת, הרמוסה, המופלית. זעקתם של נפגעי קתרינה שהופקרו למוות, של החיילים העניים שנשלחו לעיראק, של המהגרים העלובים שעובדים בשכר רעב, של החינוך, הבריאות, הכלכלה, ההגירה, השחיתות, הפוליטיקה. את כל עונייה של אמריקה זאק דה לה רוחה זועק בקולו הגבוה והצרוד. והם לא מוותרים, לאף אחד.

רייג' עדיין מופיעים עדיין בועטים בכל מה שזז ועדיין כועסים, ובצדק. אין מנוס מהזעם על המכונה, וטוב שכך. רק שיוציאו עוד אלבום כבר לעזאזל.

__

עלמא