אי שם מעבר לקשת

ג'ון פרושיאנטה חוגג היום 41 שנים.

קודם כל אפתח ואצהיר שהוא אחד המוזיקאים האהובים עליי בעולם כולו, ואחד היפים בהם. וכשאני מתכוונת ליופי אני לא מתכוונת לחיצוניות שלו (למרות שגם מזה אי אפשר להתעלם), אני פשוט מתכוונת למה שהוא כמוזיקאי וכאדם. מתאבד חסר פשרות.

אם יש משהו שג'ון פרושיאנטה מזוהה איתו הכי בעולם זו הגיטרה. אם יש אמנים שזה השיער שלהם, או אופי הלבוש, או צורת השירה, הדבר הכי מרכזי ומאפיין בחייו זו הגיטרה. היא המגדירה אותו. ולפי כך, גם המוזיקה. הוא הגיטרה, הוא המוזיקה, וזה עושה אותו ליפהפה בעיני. נעמיק בעניין זה בהמשך.

ג'ון גדל בבית מוזיקלי לאב פסנתרן ואמא זמרת, התחיל לכתוב מוזיקה בגיל 9 ולימד את עצמו לנגן בגיטרה עד שלקח שיעורים אצל מורה שהכיר לו את רד הוט צ'ילי פפרז, הפך למעריץ ובסוף הצטרף אליהם. כל מסלול חייו בתהליך התבגרותו היה מהדברים שרק אפשר לחלום עליהם בתור נער מתבגר, מה שג'ון הספיק לעשות בחצי הראשון של חייו הוא רק חלום לא מציאותי במקרה הטוב לרבים מאיתנו. הוא הפך לוירטואוז מוזיקלי נדיר ומוערך, חבר משמעותי בלהקה מהגדולות בעולם, והקדיש את חייו למוזיקה.

שעות רבות של נגינה ואימון, ריכוז ומיקוד בלתי נתפס בנסיון למקסם את יכולות הנגינה שלו, למתוח את הגבולות. אני חושבת שהיה ברור שבאיזשהו שלב ההקדשה העצמית תהפוך לאיבוד עצמי, יחד עם דחיקת המוזיקה הצידה ככל שהלהקה התפרסמה, והתהילה שאיימה למוטט אותו. ג'ון רק רצה ליצור, הוא תמיד היה המסור והחרוץ מביניהם, ורד הוט רצו גם את כל מה שנלווה לכך. מהר מאוד המריחואנה הפכה להרואין ככלי התמודדות עם תחושת הבגידה במוזיקה שהייתה כל כך טהורה בעיניו, ועזיבת הלהקה לא אחרה לבוא.

דכאון עמוק, צריכת סמים מתגברת כטיפול עצמי, התבודדות קיומית והתמקדות ביצירה (שבמהלכיהן נולדו אלבומו הראשון השני), כמעט הביאו את ג'ון לידי מוות. עם ההתמוטטות הכללית הוא הזניח את עצמו, ומהר מאוד הפך לצל אדם אומלל שלנצח יישאר מתועד בראיון טלוויזיוני מחריד (שעד היום אני מזועזעת מחוסר המוסריות של צוות הצילום והניצול הציני של אדם בשביל סיפור) בו כבר היה ברור שזה הסוף. ג'ון היה מנותק כמעט לחלוטין מהמציאות, בתת משקל מבעית עם רקבון מתקדם בשיניו, וחי בעוני ובעליבות בבית מטונף, עם זיהום מסוכן בידיו עקב הזרקות לא מחוטאות. לעומת זאת, המוזיקה הייתה עדיין מרכזית בחייו, ואפילו בנקודת הקיצון הזו הוא המשיך להאחז בה.

The Other מתוך אלבומו השני Smile from the Streets You Hold:

האיבוד הנפשי הזה רק הדגיש את הצורך הקיומי שלו ביצירה. בקלות זה היה יכול להסתיים עם מנת יתר או אפילו התאבדות חסד מוערכת שכזו והפיכתו לקדוש מעונה וגאון מוזיקלי שהפסדנו. הבעיה היחידה בכל הסיפור היא שג'ון פרושיאנטה הוא אולי מהטיפוסים המתאבדים, אבל המתאבדים על מטרתם. כי האהבה שלו למוזיקה היא כל כך גדולה שהיא הסיבה בשבילה הוא חי. אפילו כשכמעט איבד את זה, היה סגפן בכל הקשור למוזיקה.

התפנית חלה אחרי שהבית שלו עלה באש והוא איבד את כל רכושו (והכי חשוב: את הגיטרות שלו) ונותר חסר כל, מטורף מבדידות וסמים ועל קצה גבול חייו, אז החברים התעוררו, ג'ון התאפס על עצמו, ואחרי 5 שנים נגמל בבת אחת מהרואין (אחר כך גם מאלכוהול וקראק) והתחיל לשקם את חייו. קנו לו שיניים ועור חדש, והוא התחיל בתהליך הבראה מרשים שהפך לאורח חייו: אכילה בריאה, יוגה ומדיטציות, הגברת מודעות רוחנית ואפילו התנזרות ממין, כל אלה כמטרה להתקרב אל הליבה שלו, שהיא המוזיקה.

רד הוט התגעגעו והציעו לו לחזור והוא הסכים בהתרגשות רבה. עד אז הוציא את שני אלבומי הסולו שלו (בעיקר כדי לממן סמים), ולפניו עמדו ההקלטות של אחד האלבומים המכוננים בקריירה של הרד הוט: קליפורניקיישן. זו הייתה נקודת קו הזינוק ליצירתיות הבלתי נגמרת של ג'ון: ב12 השנים שעברו מאז קליפורניקיישן הוא הקליט עוד שני אלבומים עם רד הוט, שניים עם אטקסיה (הרכב שהקים עם ג'ו לאלי וג'וש קלינגהופר), ושמונה (!) אלבומי סולו. כל אלה במקביל לסיבובי הופעות עם שתי הלהקות ולבדו, וכתיבת והקלטת חומרים מקוריים.

יש הרבה מאוד קליפים של סולו גיטרה של ג'ון והיכולת הטכנית המדהימה שלו, אבל משום מה בחיפוש אחר סולואים מרשימים (והיו יותר מדי כאלה) בחרתי דווקא בהבא שלפניכם. למרות שמבחינה טכנית הוא לא הטוב ביותר, אפילו די בינוני, משהו בו תפס אותי. אולי כי רואים שהוא בבית באיזשהו אופן, אולי כי רואים שהוא כוח מניע גדול מאוד בלהקה, אולי כי אנתוני דוש רציני וג'ון מצליח לתת לו במה על אף העובדה שהוא פי אלף יותר כשרוני ממנו, אולי כי החיבור בין ג'ון לפלי כל פעם מפתיע אותי מחדש, ואולי פשוט כי אפשר בשניה הראשונה של הג'אם להבין שהבמה והגיטרה הן המקום הכי נכון לאדם הזה בעולם כולו.

ג'ון פרושיאנטה הוא אדם מאמין. כמו שיש אנשים שמאמינים באלוהים, כמו שיש אנשים שמאמינים ברוחות, כמו שיש אנשים שמאמינים בשנאה או בכסף, הוא איש דת לכל דבר. אבל בשבילו אלוהים הוא מוזיקה. מוזיקה היא אלוהים. ואם קודם דיברנו על יופי, אין משהו יפה בעולם בעיניי מאשר אדם המקדיש את כל כולו וישותו למוזיקה, וזה מה שג'ון עושה. הוא ניקה את גופו ונפשו מהעולם הגשמי על כל רבדיו ואימץ לעצמו חיי התנזרות והתרוממות נפש. אוכל מעובד, מין וסמים הם רק מעכבי התפתחות תודעתית מבחינתו. הסחות דעת שמרחיקות אותו מלהתמקד בנשגב מכל, בליבת קיומו ומשמעות חייו, המוזיקה. כמו שהתמסר אז לתהומות, רק מן הראוי שיהיה בעל יכולת להתמסר לפסגות, לחקור את האור באותה נחישות ואדיקות בה חקר את החושך.

Invisible Movement מתוך אלבומו השלישי To Record Only Water for Ten Days:

אני לא יכולה לתאר יותר מדי את מה שהמוזיקה שלו עושה לי, מלבד להגיד בפשטות שהיא מותירה אותי עירומה. הוא לא מפחד לחקור את הטירוף וגם את השפיות, לעוף אל מעבר לקשת או לצלול אל מחשכי האוקיינוס, תר בנבכי הנפש שלו ובדרך מקלף את כל השכבות שלי, מערער כל תפיסת מציאות שהייתה לי, מנתק אותי מכל אדמה יציבה, וגורם לי להאמין בצורה עיוורת, כמעט קנאית, במה שאני שומעת. אם זה באלבומים הראשונים שמחרידים את האזניים ומנקבים את הלב ואם זה באחרונים שמנתקים את התודעה מהגוף ולוקחים אותי למסע במקום חסר מושגים.

יותר מזה לא אגיד על המוזיקה של ג'ון, כי אני חושבת שלכל אחד יש את פרשנותו האישית והמקום בו הוא מרגיש שהיא לוכדת אותו. דבר אחד משותף יש בין כל אוהביו של ג'ון, המוזיקה שלו גורמת לנו להרגיש יותר קרובים לעצמנו. יותר קיימים.

Dark/Light מתוך אלבומו העשירי The Empyrean:

לפני שנתיים ג'ון הודיע שהוא עוזב את רד הוט צ'ילי פפרז ומתמקד בעשייה שלו. הרבה רגשות אמביוולנטיים היו לי בהקשר הזה, הוא נתן כל כך הרבה ללהקה הזאת, אבל אני חושבת שבסופו של דבר המוזיקה היא החשובה והוא פשוט הולך לאן שהיא מובילה אותו.

איפשהו קראתי שמישהו כתב עליו: 'הרבה אנשים אומרים שג'ון פרושיאנטה דומה לישו, כשבעצם ישו הוא זה שדומה לג'ון פרושיאנטה'. אני לא יודעת אם אני שותפה לאמירה הנחרצת של רבים מאוהביו על כך שג'ון הוא נביא, או כלי אלוהי באיזושהי צורה, אבל אני לחלוטין שותפה לאמונות שלו. אני מאמינה במוזיקה. בכל הנימים שבגוף שלי אני מאמינה במוזיקה. ומוזיקאים כמו ג'ון פרושיאנטה הם אלה שמוכיחים לי בכל תו שזה הדבר הכי טהור ונכון שאפשר להאמין בו.

מזל טוב ג'ון. תודה ששרדת.

___

שבוע טוב

עלמא

מודעות פרסומת

22 תגובות ל-“אי שם מעבר לקשת

  1. איזה כיף לקרוא.
    אני מגדולי אוהביו.
    למרות שאני יודע שיש לו קהל גדול ונאמן, זה תמיד מפתיע אותי לגלות עוד.
    איפשהו, תמיד נדמה לי שהוא אומן "שלי" ולא של אף אחד אחר.
    זה קשור כנראה לכך שאף פעם לא איבדתי איתו את הקשר, אפילו לא כשהוא עזב את הפפרס בפעם הראשונה והגיע למקומות הרעים שהגיע אליהם, ונראה שהעולם כולו וויתר עליו.
    בעצם אולי חוץ מFlea שהקשר שלו אליו היה חזק עוד כשג'ון היה גרופי צעיר של הפפרז.
    מלבד הכשרון הטבעי, הבנאדם פשוט טוטאלי בהתמסרות שלו למוסיקה ולאומנות וזה מעורר בי רגשות של הערכה והערצה וגם קצת קנאה, אני מודה.
    בזמנו, בעזיבה השניה את הפפרז (ואם כבר ישו, אז אולי אפשר לקרוא לזה "הביאה השניה"?:) הוא כתב פוסט למעריצים שהסתיים במילים "There was no choice involved in this decision. I simply have to be what I am, and have to do what I must do"
    וזה כנראה המשפט שהוא הכי פרושיאנטה.

  2. בהחלט משפט פרושינאטאי. אני חושבת שגם בגלל זה העזיבה של הפפרז בסופו של דבר נראתה הגיונית ונכונה, כי הוא מונחה על ידי מה שבאמת חשוב לו. תודה רבה, שמחה לחלוק את האהבה שלי עם עוד אנשים (=

  3. עלמא, ממש ריגשת אותי עם המילים הנקיות והעירומות שכתבת על ול-ג'ון. בגלל שהמוסיקה שלו כ'כ עמוקה ונפשית, כשמגלים עוד אדם שהמוסיקה הזו נוגעת בו, יודעים שהנפש שלו מסונכרנת עם שלך.
    ג'ון הוא אחד האמנים הגדולים של העידן הנוכחי וכמו תמיד עם אמנים גדולים(באך למשל) יגלו אותו רק בדיעבד.
    באהבה.

  4. גם אני מהאנשים שחושבים שישו דומה לג'ון.
    ואני מסכימה פה עם מה שכתב מוטי, תמיד נדמה שהוא אמן "שלי", ומוזר לראות שעוד אנשים מכירים ואוהבים אותו ואת מה שהוא עושה.

    מה שמדהים אצל ג'ון במיוחד זו באמת הטוטאליות. הוא לא רואה בעיניים כדי להגיע למוזיקה שהוא רוצה לייצר וכדי להגיד את מה שיש לו להגיד. ראוי לציין פה את To Record Only Water for Ten Days, שנעשה ממש כנגד כל הסיכויים. בלי ציוד ובלי שיניים, מחוספס וראשוני מאוד. אבל אמיתי, כמה אמיתי… איכשהו הוא גם מצליח לזקק כמויות של רגש לתוך משפטים מדויקים, שכל מה שצריך זה לעצום את העיניים ופשוט להרגיש אותם. – ואגב, המלצה חמה, להקשיב לשיר "The will to death" באוזנייה הימנית בלבד. זה אדיר.

    אני גם שמחה שהוא שרד והגשים, במקום ללכת בדרכיו של הלל סלובק. רק חבל שהוא נטש את דרכיו הבריאותיות וחזר לעשן בשרשרת כמו קטר מצוי, ואני מקווה שזה הכל.

    • הדס כיף לקרוא את תגובתך
      אני אעבוד על עניין האוזנייה הימנית לעצתך.

      מצחיק איך לכולנו יש תחושת שייכות משונה כזאת אליו

    • הא, הייתי בטוח שאני היחיד עם המנהג המגונה לשמוע את האלבום הזה one earphone at a time. גם far away בערוץ הימני בלבד זה משהו שלוקח כמה דקות להתאושש ממנו…

      (כתיבה נפלאה אגב)

  5. רציתי להגיד תודה…
    כמו כולם פה, אני מרגישה שג'ון (או פושי, כמו שאני קוראת לו) שייך לי, ואני אוהבת את הקו שהוא נע עליו, בין אנונימיות בחומרי הסולו שלו לפרסום ולהתפוצצות בצ'ילי פפרז, ואולי זה מה שחסר לי בעובדה שהוא עזב. (בכל מקרה תמיד הייתי שרה רק את החלקים של ג'ון בצ'ילי פפרז, כמו שאני מכירה את הקטעים שלו בכל אחד משיריהם) ואחד הדברים הכי חשובים שאני חושבת שאנחנו מפספסים זה לראות את ג'ון מתחרפן בהופעות. הרי שלא נראה דבר ממנו (אולי איזה קליפ עלום ובלי ראות טובה עם ג'וש קלינגהופר, אבל חוץ מזה….בעעע)

    זהו, תודה רבה על הביקורת, למרות שהייתי רוצה לשמור את ג'ון רק בשבילי, כיף לשמוע עוד דעות כאלה.
    הדס- איזה מגניבה. התגובה שלך ובכללי זה לגמרי תגובות של מעריצי הארד קור של פרושי… מכירים כל פיפס שהוא עשה ליד מקליט מכל סוג.. תענוג..

  6. ואגב, התמונה הזאת עם הקוקיות פשוט מקסימה!

  7. תודה לך אורית!

    אחד מחלומות חיי היה לראות אותם בהופעה, ואני באמת באמת עצובה שזה לא יקרה. מצד שני, יש לי עוד סיכוי לראות את ג'ון בהופעה, כך שהחלום לא גווע לחלוטין. כמו שאמרת, גם לי יש איזושהי תחושת אבדן על האנרגיות שרד הוט מוציאים ממנו וכנראה לעולם לא אזכה לראות.

    כולכם מתפלאים שכתבתי עליו, ואני מתפלאה שאתם מגיבים. כיף גדול

    ובקשר לתמונה, זו תמונה מצילומי ספר המחזור שלו, לקח כמה שעות נבירה למצוא אותה והיא פשוט שבתה אותי

  8. באמת לא ידעתי שיש עוד אנשים שמרגישים ככה כלפי המוזיקה וכלפי ג'ון , יש המון אמנים שאני אוהב ומעריך אבל עם ג'ון אני מרגיש כמו מעריץ בן 12 , הוא מעורר בי תחושות התעלות מדהימות , ואני פשוט מאמין שהוא בן אדם נדיר , עם יופי פנימי , לפני כמה זמן מצאתי ביו טיוב סרטון שלו מאיטליה משחק שש בש וניראה מאושר בחופשה ונהנה גם מהצד החומרי של החיים ושמחתי בשבילו , הכתבה ממש יפה וכיף לדעת שיש עוד אנשים שאוהבים אותו כמוני כמעט 🙂 מקווה שנזכה לעוד דברים מדהימים ממנו והשיא רק לפנינו .

    • שלומי אני מתפלאה לא פחות מכם על האהבה הגדולה אליו שאני חולקת עם עוד אנשים, אני מאמינה שג'ון ימשיך להתפתח ויפתיע כל פעם מחדש. תודה רבה

  9. את מעולה. בלוג מצויין ממש. תודה.

  10. עוד מיכל אחת

    אלוהים גדול ופרושנטה שליחו. נכנסתי לפה במקרה ו.. ואו!! יש עוד אנשים כמוני.. אושר.

  11. חשבתי שההגדרה של ג'ון כ- "יישות מוזיקלית" זו המצאה שלי… שמחתי לגלות שלא…
    ללא ספק המוזיקאי האהוב עלי.
    ג'ון נתפס בעיני יותר מכל כאמן אקספרסיוניסטי וככזה מזכיר לי יותר מכל גיטריסט את הנדריקס (למרות שיש כאלו שנשמעים יותר "כמו", ג'ון תופס את המהות באופן מדויק), אבל גם את ואן גוך.

    כתיבה נהדרת. תודה.

  12. ואו פוסט מעולה משובח תענוג כל שנותר הוא רק לקוות לראות אותו על במה בהופעה
    אמן אדיר

  13. יש איזה קטע עם השיר דארק/לייט – בחלקו האחרון הקורוס שלו בנוי בדיוק באותו מהלך הרמוני כמו "מונסון" של ברי סחרוף. זה די מדהים. אני לא מאמין שפרושיאנטה העתיק ממנו, ומצד שני, זה מהלך די מורכב ויוצא דופן, שמאד לא סביר ששני אנשים שאינם מכירים האחד את השני יכתבו אותו בצורה כל כך דומה.

    • יש דמיון, גם אני לא חושבת שג'ון העתיק. תשובה לזה לדעתי היא הפתגם 'מוחות גדולים חושבים דומה' (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אני מאמינה שזה פרי יצירה, וזה יפהפה בעיניי.

  14. כתוב בצורה מרתקת, למרות שאיני מכירה דיו את היצירות שלו גרמת לי לקרוא בצורה מהופנטת עד הסוף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s