אחרון המוהיקנים חלק ב', או: אני טקסט פוליטי

________

אני מתרגשת.


מן הראוי שלפני שאביא את המילים האלה לפניכם, אפתח בוידוי קטן.

___________________________________

גם אני התחבאתי במיטה עם הווקמן והאזניות כל חמישי מ12 עד 2, אהבתי ממש את בויאקה (פחות חבר אחד שעוד קשה לי להשתחרר מנטישתו את שבק), שרתי עם לירון וקוואמי באופן קבוע את מיכל לוין מיכל לוין בלינג בלינג ואסף יהאהאהא, גם אני צהלתי כשהוא הוריד את הליפה, ואני עדיין זוכרת ספרה ספרה את הטלמייסר של העייסק.

ואוו, איזה הרגשה טובה.


עכשיו כשנותרתי עירומה, נפנה את הזרקור אל מישהו אחר.

ביום שמש קר במיוחד לפני לא הרבה זמן, נסעתי לתל אביב לפגוש את קוואמי באיזה קפה על אבן גבירול. אני הבאתי דף מקושקש מפוצץ בשאלות וקוואמי הביא מעיל והרבה כנות. ללא התראה מוקדמת התחילו לעשות שיפוצים מעל הראש שלנו. שרדנו את זה, ההקלטה קצת פחות, אבל עם קצת ווליום גבוה וחירור רציני של עור התוף הפגום תקדימית שלי, הראיון ירד אל הדף (יותר נכון אל המקלדת). יש בו קצת מכל דבר, קצת הרבה.

בחרתי שלא לערוך אותו כמעט בכלל, כי פשוט לא הרגשתי שיש צורך. הראיון מאוד ארוך, וכשקראתי אותו לראשונה כמו שצריך, פתאום קלטתי כמה הוא כנה, וכמה נקודות מעוררות מחשבה יש בו.

אני התרגשתי כבר, עכשיו תורכם.


______________________________

השאלה הראשונה והחשובה, מה היא מוזיקה בשבילך? מה היא מוזיקה בשבילי? כן. מאיפה אני מתחיל? זה משהו שבלעדיו אין לי קיום בכלל. הרבה פעמים ניסיתי לחשוב מה באמת יהיה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי. לי, ולא חלילה למישהו שאהוב עליי או קרוב אליי, אבל לי ורק לי, ואני חושב שזה באמת אם לא תהיה לי מוזיקה בחיים. כי אני באמת לא יכול לדמיין אותם בלי זה. כשהייתי ילד קטן, בערך, אז זה היה הדבר שהכי הכי הכי עניין אותי בעולם והכי ריגש אותי והלהיב אותי והעסיק אותי, ואיפשהו אני חושב, בתחילת סוף חטיבת הביניים אז פשוט חלום חיי היה לקום כל בוקר ב7 בבוקר, ולשבת ולשמוע רק מוזיקה שאני לא מכיר עד הלילה, כאילו לתת איזה 12 שעות לפחות, עד 7 או 8 בערב ואז לצאת לבלות או לנוח או לא יודע מה. זה מה שרציתי לעשות בתור ילד. כל הזמן אמרתי 'אם רק הלימודים האלה לא היו דופקים לי את זה'. ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי עכשיו בתור אדם שטכנית אמור להיות בוגר, הרבה פעמים עושה את זה אפילו למחייתי.

זה משהו שחלמת לעשות אבל? מגיל קטן אמרת 'אין, אני אעשה מוזיקה כשאני אגדל'? אה לא, אני לא אמרתי שאני אעשה מוזיקה כשאני אגדל, אני כן רציתי להתעסק במוזיקה בעיקר כמישהו שישדר אותה. או יותר נכון יערוך אותה, כי לא רציתי להיות שדרן, אהבתי שדרנים אבל זה לא מה שהיה משאת נפשי, אני רציתי לערוך תכניות שישודרו ברדיו שבהן אני אוכל לשדר את המוזיקה שאני אוהב ושמעניינת אותי, ולערוך אותה בדרך שאני אוהב, שתשמע לי פיצוץ. והייתי מאוד מאוד קשוב למלא תכניות רדיו מהמון סוגים ולמדתי לערוך מהאזנה בעצם, כי הייתי פשוט שומע מה העורכים היו עושים ומה הם היו שמים, איזה שירים הם היו שמים לפני, אחרי, מה היה הסדר שבו הם היו בוחרים, איך הם היו בוחרים לתחום את התכנית שלהם. אז זה מה שבעצם עניין אותי לעשות.

(צלמת: מאי קסטלנואבו)

לא הלכת ללמוד את זה? לא. למדת את זה מלשמוע? למדתי את זה מהאזנה ואז התחלתי לתרגל, בבית הייתי עורך כמויות אינספור של קסטות. הייתי עורך או לעצמי או לחברים, מה שברבות הימים נקרא מיקסטייפ. אז הייתי פשוט עורך המון המון המון כאלה וזאת הייתה האהבה שלי, כאילו עשיתי את זה בכיף, הייתי עורך לאנשים קסטות בלי שהם היו מבקשים או מצפים אפילו שזה יגיע אליהם. לפני.. אני לא זוכר לפני כמה שנים זה היה, אבל לפני כך וכך שנים נבחנה לגלי צהל בחורה אחת' ששאלו אותה מאיפה היא מכירה את המוזיקה שהיא מכירה, אז היא אמרה 'גדלתי על קסטות שקוואמי ערך לאחי הגדול.'

זה נורא מחמיא! כן, זה מדהים.

איזה אלבום או אמן השפיע עליך מאוד, או שמעת אותו וזה מה שגרם לך לרצות גם לעשות מוזיקה? היו כל כך הרבה שקשה לי לשים את האצבע.

אין איזה אלבום ששמעת אותו ואמרת, זה? כזה אני רוצה לעשות. יש המון, הבעיה בלענות לשאלה הזאתי שאת יודעת, אין שום אמן שאני סוגד לו שאני יכול לשים אותו ואותי באותה כפיפה, כאילו, אני לא יכול להגיד 'רציתי לעשות את זה כי אמרתי לעצמי משהו כמו- אם הוא יכול גם אני יכול' יש הרבה אמנים שנתנו לי השראה, אבל אני לא יכול להגיד שיש מישהו ש.. לשים את האצבע נקודתית ולהגיד זה הוא. אבל מה שכן, אני יכול עכשיו לשפוך לך מיליון שמות וזה יתחיל לרוץ בכל הילדות שלי, אבל כדי לנסות כן לתמצת את זה טיפה, אני חושב שלראפ ולהיפהופ באופן כללי יש המון חשיבות בזה שהיה לי את האומץ לעשות מוזיקה. בגלל הימים שבהם זה התחיל, זאת אומרת נגיד העשור הראשון של ההיפהופ וטיפה קדימה- 15 השנים הראשונות בערך, אלה היו שנים שההיפהופ היה בעצם איזה סוג של פאנק חדש, כי כמו שאמרו, האתוס -הלרוב האמת הלא מדויק על הפאנק, שאת בעצם לא צריכה לדעת לנגן אם את רוצה לעשות מוזיקה, ולעשות מוזיקה טובה. אז בהיפהופ זה יושם המון פעמים כשבעצם באו אנשים שהם לא זמרים, אין להם קול יפה, הם לא צריכים לדעת מלודיה, הרמוניה, הם לא צריכים לדעת לנגן תוים, הם פשוט עושים את הדבר המסוים הזה שלהם. וההיפהופ בתחילת דרכו היה הכי בסיסי בעולם, זאת אומרת, ראן די אמ סי, אל אל קול ג'יי, הביסטי בויז של ההתחלה, למרות שהביסטי בויז הם נגנים ומוזיקאים נפלאים. בתחילת הדרך זה היה סופר בסיסי, וזה בוסס בעיקר על ראפ שנעשה על סימפולים שסומפלו בדרך מאוד מאוד פרימיטיבית.

זה אומר שאתה חושב שאין לך קול יפה? אתה לא חושב שאתה זמר? אני לא יודע.

כי נגיד, כן התחלת לשיר. כן. אני שר כמה שיותר אבל אני חושב שלחלק גדול מהזמרים שאני אוהב אין קול שנחשב יפה. ויש איזשהי מיסקונספציה לדעתי בתפיסה של אנשים בישראל זמרים, שהם חושבים שקודם כל צריך שיהיה לך קול יפה. ואני לא חושב את זה. אני חושב שלפעמים יש מישהו שהקול שלו הוא לא יפה והוא אפילו יכול להחשב זייפן בעיני אנשים- למשל ניק קייב בתחילת הדרך שלו נחשב זייפן נוראי. ואלביס קוסטלו נחשב בעיני הרבה אנשים זייפן נוראי. אלה שניים מהזמרים שהכי אהבתי בתור ילד ואני מעדיף אותם על רוב הזמרים שנחשבים בעלי קולות יפים, אבל טכנית לא משנה כמה אפשר יהיה לסגוד להם, הם עדיין לא יהיו מה שנחשב זמרים בעלי קול יפה בעיני רוב הציבור, איטס נו מירי מסיקה. ונגיד בראפ, אחד הדברים הכי בולטים שאני אוהב זה נגיד ראפרים עם קולות כמו בי ריל הסולן של סייפרס היל, שהוא נשמע כולו מנוזל, ביום שהוא ישים טישו ויקנח את האף תגמר לו הקריירה. וזה חלק מהיופי, לשמוע מישהו שהקול שלו הוא לא רק שלא יפה, הוא מכוער. כמו שיש איזשהו תיעוד טלוויזיוני של מעריצות לפני הופעה של הרולינג סטונז בסיקסטיז, ובאים לאחת המעריצות ואומרים לה 'למה את כל כך אוהבת אותם?' -זה כשהייתה היסטריה והם רק התחילו, הם היו צעירים ממש, אז שאלו אותה 'למה את כל כך אוהבת אותם?' אז היא אמרה 'אוי הם פשוט, הם כל כך מכוערים, שזה סקסי' ואני באופן כללי אוהב הרבה דברים שהם לא נחשבים על פי הנורמה 'יפים'. זה לא מה שמושך אותי, זה לא מה שמעניין אותי, אני לא אוהב דברים שהם סטרילים נקיים מצוחצחים שאני אומר 'ואוו ההוא באמת יודע את העבודה'. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בעולם זה דה קלאש. וזו, אם כבר זו אחת הלהקות שהכי גרמו לי לרצות לעשות מוזיקה כשהייתי ילד. היה לי חבר שהיינו פשוט נפגשים כל יום שישי קבוע, והיינו שומעים מההתחלה עד הסוף את אוסף הסינגלים הכפול, שנקרא דה סטורי אוף דה קלאש והיינו שומעים את זה מההתחלה עד הסוף בדרך כלל פעמיים אם לא יותר והיינו פשוט בחדר שלי, קופצים צורחים את כל המילים ועושים תנועות של גיטרה ותופים. היינו לומדים לעשות את האייר גיטארז. וג'ו סטראמר אחד משני הסולנים של הקלאש יש לו קול שבגדול אפשר להגיד שהוא די מכוער, והבנאדם הזה לרוב לא שר הכי מדויק בעולם, אבל זה לא עניין את התחת שלי אף פעם, ופשוט מה שעניין אותי זה מה שהגיע אליי. זאת האמת שלו, גם לא בחשתי בזה יותר מדי אף פעם, לא אמרתי לעצמי 'זאת האמת אז אני לוקח אותה' פשוט שמעתי את זה וזה דיבר אליי. כמו להמשך מינית אפילו לבנאדם, את יודעת את לא תמיד יודעת להסביר את זה. זה פשוט קורה, כל אחד נמשך הרי למישהו אחר. יש אנשים שיכולים להיות קונצנזוס מסוים וגם הם לא יהיו קונצנזוס בכל העולם, לא משנה כמה פופולרים הם יהיו. אז אותו דבר במוזיקה, זה עולם סובייקטיבי ואם ננסה לחזור לשאלה שלך, אז כששמעתי, כשהתחלתי להתעניין בראפ זה נשמע לי כמו ארץ אפשרויות בלתי מוגבלות. קודם כל זה היה מאוד מאוד ראשוני, ועולם הסימפולים היה בחיתוליו, אז כל פעם שהייתי רק שומע איזשהו סימפול חדש על איזשהו ביט בסיסי זה כבר היה מגניב לי את החיים כי הייתי אומר 'וואו!' איזה יופי שבהיפהופ אפשר להשתמש בכל כך הרבה דברים וכל כך הרבה מקורות מוזיקליים בלי בושה. ואם באת בימיו הראשונים של הז'אנר, ז'אנרים אחרים נטו לפחד ממנו ולא היית שומעת המון רוק שמשלב ראפ נגיד. אז בהיפהופ רק לקחו כל הזמן השראה ממקומות אחרים. רק חיפשו סימפולים שיגיעו מכל מיני כיוונים ומכל מיני ז'אנרים והלכו ופיתחו את התחום הזה. ובתור בנאדם שמקשיב להרבה מאוד מוזיקה כבר מנעוריי, אז שמעתי איפה אני יכול לעשות דברים כאלה. זאת אומרת איפה אני יכול לקחת ביט היפהופ ולשלב אותו בעוד מוזיקה שאני אוהב, אבל שזה לא יהיה סתמי בעיניי, אלא לנסות להביא עם זה משהו חדש. כמו נגיד כשחשבתי על ימים שחורים אז פשוט כל כך הגניב אותי המחשבה שאני אקח את המנגינה הזאת של האימפריאל דאת' מארץ' ושאני אעשה על זה ראפ. זה נשמע לי די מטורף. אני לא יודע איך – אבל באורח פלא בתחום של שנתיים בזמן שעשיתי את זה שמעתי עוד כמה ראפרים שעשו את זה בחו"ל. זאת אומרת, בעיקר זמרי ראגה. אז זה קצת ביאס אותי שאני לא היחיד

אתה היחיד בארץ. אני היחיד בארץ למיטב ידיעתי, אז זה נחמד.

אתה מוזיקאי מאוד פוליטי. כשהתחלת לעשות מוזיקה, זה משהו שהוא מתוך בחירה? ראפ זו מוזיקה שהיא ביקורתית, שהיא חברתית, שהיא מחאתית, זה משהו שהחלטת שאתה תעשה, או שזה משהו שהתפתח, התחלת לעשות מוזיקה ולאט לאט התפתח הרצון? כן, זאת אומרת כשהתחלתי לעשות אז פשוט הגניב אותי לעשות ראפ. והייתי כותב מלא שטויות, מלא, הייתי כותב מאוד אבסטרקטי, דברים ש-אם נגיד היום יש אנשים שקשה להם לתפוס אותי, אז זה פשוט היה בלתי אפשרי, אפילו לי, בחלק גדול מהזמן. פשוט הייתי כותב ערימות של שטויות והייתי פשוט רץ למלא מקומות בראש שלי, מה שהתאים לי. אני חושב שזה נבע מזה גם שאני חושב שראפ מוצלח באמת -לא יעזור כלום, זה קודם כל האיך לפני המה. זאת אומרת, זה קודם כל זה שראפר יישמע בן זונה, אחרי זה משנה מה הוא יגיד. ולראייה חלק גדול מהראפרים הגדולים בהסטוריה זה ראפרים שלא אמרו באמת שום דבר אף פעם, משמעותי. נגיד אל אל קול ג'יי שהזכרתי קודם. בעשור הראשון לפעילות שלו במהלך שנות ה80 וגם בתחילת ה90 לדעתי הוא עשה שירים מופתיים, רוב השירים האלה לא אומרים שום דבר, דונט קול איט אה קאמבק? הו גיבז אה פאק, זה לא אומר משהו על החיים שלך. אבל כן יש משהו באיך שהוא עשה את זה, בגאונות של הריתמיקה שלו בזה שהוא תופף מילים שעד היום זה נשמע לי מדהים. ואם את יכולה לעשות את זה ועל הדרך, בנוסף, למזג את זה גם במשהו שהוא יהיה אמירה בעלת ערך כלשהו, למישהו, למשהו, אפילו אם זה רק לעצמך, גם לפני העניין החברתי, אז בכלל על אחת כמה וכמה זה אדיר אם זה יכול לקרות. אני לא חושב ולא מצפה מאף ראפר או מוזיקאי שיעשה את זה בכלל, זאת אומרת אני חושב שכל אחד צריך לעשות את האמנות שלו כמו שהוא מוצא לנכון, אני פשוט מצאתי את זה באיזשהו שלב בלתי נמנע עם עצמי, התחלתי לכתוב על דברים חברתיים והרגשתי שזה בוער בי, והיום אני יודע שאם אני לא אכתוב על דברים חברתיים אני פשוט אעשה שקר בנפשי. אני מחויב לזה. מבחינתי. וזה גם מה שמטריד אותי כבנאדם, ואני מרגיש שאני חייב לדבר על זה עם עוד אנשים, ומוזיקה היא דרך התקשורת שלי.

(צלם: אביחי לוי)

מה עורר את זה? היה איזה אירועים, איזה דברים במציאות החברתית בישראל, או במציאות החברתית בכלל שגרמו לך להגיד 'אוקיי עכשיו אני מתחיל לכתוב על זה'? לא. אני פשוט כתבתי על זה. כל הרגעים החברתיים באלבום הראשון שלי, זה דברים שבערו בי, ולא, לא חשבתי לא לכתוב אותם. פשוט באיזשהו אופן זה נכתב מעצמו. לא אמרתי 'עכשיו אני אכתוב שיר על הנושא הזה וזה'

זה תהליך שקרה בטבעיות? זה פשוט קרה בשיא הטבעיות, גם נגיד שיר כמו מי לא פליט פה. פשוט בשבוע שיצאה הצעת החוק לגירוש ומעצר פליטים, ונגד עזרה לפליטים, אז אני פשוט כל כך התעצבנתי שכתבתי שיר. זו הייתה הדרך הכי טובה שלי להתמודד עם זה, ולנסח את זה ולנסות להעביר הלאה לאנשים את מה שאני חושב. זה לא היה סתם מטרה 'עכשיו אני אכתוב שיר על זה' פשוט כאילו זה מה שיצא, כי זה כל כך עצבן אותי. ובאותו שבוע הלכנו והקלטנו את זה. אז זהו, זה משהו שפשוט הוא נמצא בי כבנאדם וכיוצר, ואני פשוט לא יכול לעשות את זה אחרת.

יש לך דעה על אמנים, מוזיקאים, יוצרים, שכן תופסים איזשהי עמדה פוליטית, וכמו שהיה נגיד עם אריאל -שהסתייגו ממנה? אנשים שאחרי זה מתחרטים או שיש לחץ תקשורתי ואז הם נסוגים אחורה ולא עומדים על הדעה הזאתי? אני חושב שיש פה כמה תשובות לשאלה הזאת. אחת: אם יש משהו שאני לא סובל ולא מעריך ובז לו, זה אמנים שמוכנים להיות פוליטים רק בראיונות שלהם ורק בדברים שהם עושים כלפי חוץ אבל הם לא פוליטיים ביצירה שלהם. אני לא מדבר על שחקנים, זה עולם אחר, אני מדבר על מוזיקאים. משחקנים אני לא יכול לצפות, כי הם משחקים, זה דמות. אבל זמר ששר טקסטים והוא פוליטי רק בראיונות שלו, אבל הוא מפחד לשלב את זה במוזיקה שלו אז זה די עלוב בעיניי. זה די בזוי. כי זה אומר שהוא לא באמת הולך עם הפוליטיקה שלו עד הסוף, עם האמונה הפוליטית, או החברתית שלו. זה לא חייב להיות פוליטית זה יכול להיות גם חברתית, זה אומר שהוא לא הולך עם זה עד הסוף, הוא רק מנצל את זה רק ליחסי ציבור מסוימים. אם נשים את זה רגע בצד, אז לגבי נקיטת עמדה פוליטית באופן כללי, אני לא מוצא שום בעיה עם זה, כל אחד יכול לעשות את זה, רוב האנשים במדינה עושים את זה. רק הבעיה, שמצפים מאמנים שלא יעשו את זה. כי בעצם פה לשיר או לשחק או לכתוב, זה קודם כל בידור בעיני התפיסה של רוב העם. או התפיסה כמו שאנשים בנוחות לוקחים אותה מאיך שמכתיבים להם השלטונות. ואני חושב שזה שמצפים מאמנים. שלא ינקטו עמדה, ורק יבדרו, ורק יעשו פרצופים, וירגשו עם שירים 'יפים', אז גם התפיסה הזאת היא מעוותת. עכשיו לגבי מכתב האמנים באריאל: יש משהו מבאס בזה שמישהו נוקט עמדה ולוקח צעד אחורה ואומר 'לא התכוונתי'. זאת אומרת, אמרת אז תעמוד מאחורי זה, ואלה שנסוגו מזה כנראה זה מעיד על זה שהם לא חשבו כל כך מראש על: או מה הם באמת אומרים, או על ההשלכות של זה. וכשהם גילו את ההשלכות, שהן בישראל חמורות ומרחיקות לכת ובלתי נמנעות, אז הם נבהלו ותפסו את עצמם, ופתאום קלטו שהם באמת אולי עשויים לפגוע לעצמם בפרנסה.

זה לא משהו שמשחק תפקיד נגיד, אצלך? הרי אתה, ממש אין לך בעיה להגיד שמות, אתה נכנס בכולם, אבל גם זה אומר שאתה תאבד איזשהו קהל. אין לי מה לאבד. אני מראש בא בגישה של 'אני עושה את הדבר שלי, אומר את האמת שלי' מהיום הראשון, וזה מונח על השולחן, אני לא יכול להציג את הדברים אחרת, אני לא אבוא לאף אחד ואגיד, לא לא, אני לא שמאלני. אני כן! אתה לא צריך לקרוא שום ראיון איתי בשביל לדעת את זה, פשוט תקשיב לשירים. אתה לא תוכל לאבד אותי, אתה פשוט מקסימום תשנא אותי מראש, שזה בסדר גמור, אני גם לא רוצה שכולם יאהבו אותי, ואני חושב שבנאדם שהוא כולו מאה אחוז קונצנזוס, הוא עושה משהו לא בסדר. אמנות מהזן שאני עושה חייבת להיות קונטרוברסלית ברמה כזו או אחרת.

כן, אבל המוזיקה שאתה עושה, אז היא מגיעה לפלח מאוד מסוים באוכלוסיה, מי שמראש יסכים איתך או מתלבט, אבל אנשים שהם לא בדעה שלך אז סביר להניח שהם מראש יהיו אנטי, נגד זה. אז השאלה היא, אם זה משפיע, השאלה אם לעשות מוזיקה שהיא מביעה עמדה מסוימת, אם אתה חושב שזה משפיע מעבר. אני חושב שהעבודה הכי קלה זה לשכנע את המשוכנעים, וזה לא מה שמעניין אותי לעשות, אני כמובן שמח על כל בנאדם שאוהב את מה שאנחנו עושים ומזדהה איתו ומוצא את עצמו בתוך הדבר הזה, זה אדיר ומרגש בעיניי, באמת. אבל ברמת השינוי, שהוא אפשרי לדעתי, אני חושב שיש קודם כל את האנשים ש -ולא חסר כאלה במדינה, שלא מודעים חברתית ו\או פוליטית. פשוט אין להם מושג מה קורה והם לא רוצים לדעת הרבה פעמים, כי כל כך קשה פה, כל כך חרא פה שאת יודעת, כל אחד רק מעדיף להתכנס בפינה שלו ובצדפה שלו ושפשוט יעזבו אותו בשקט, והוא יראה טלויזיה, או ישמע מוזיקה, או ישב על המחשב שלו או מה שזה לא יהיה, העיקר שיעזבו אותו בשקט והוא לא יצטרך להתמודד עם מה שקורה בחוץ. זה משהו שאני מאוד מבין, כי המדינה שאנחנו חיים בה היא מקום מאוד מאיים, מאוד קשה, מאוד לוחץ, ומאוד אגרסיבי ותוקפני. וטוב שבשביל אנשים כאלה -דווקא בשביל אנשים כאלה, לשמוע שירים מהזן שאנחנו עושים זה משהו שיכול לעורר אותם. זה חייב להגיע אלייך באיזשהו אופן, אפילו אם את לא מעורה חברתית. המוזיקה עצמה יש בה משהו שהוא מתגרה, הוא קצת צריך לאלץ אותך לחשוב עליו, גם אם תחשבי בסופו של דבר שאני אדיוט גמור, את כנראה תחשבי על זה לפחות כמה שניות, וזה כבר יכול להשיג משהו, וכשהוצאתי את מי לא פליט פה קיבלתי המון תגובות מאנשים שאמרו לי 'לא ידענו', 'לא ידענו על עניין הפליטים בכלל עד שלא עוררת את זה דרך השיר הזה'

(הפגנה נגד מתקן הכליאה העתידי בנגב, בשישי הקרוב)

זה נורא עצוב גם. זה נורא עצוב, אבל זה גם מעיד על הכוח של מוזיקה, ועל זה שהטענה שמוזיקה לא יכולה לעשות שום שינוי. לדעתי היא לא נכונה. ואני לא אומר את זה ממקום היפי, ואני גם ממש רחוק מלהיות אחד כזה. להפך, אני בנאדם הרבה יותר סרקסטי וציני מכל היפי שאני מכיר. אבל אני חושב שעצם זה שאת מביעה עמדה חברתית או פוליטית בשיר, ועמדה נחרצת גם, את ישר מעוררת אנשים להתייחס לזה, והרי אם יש משהו שאנשים לא אוהבים פה, זה שמישהו מביע את העמדה שלו בצורה ציבורית. את יודעת -בין החברים שלך תעשי מה שאת רוצה, אבל אל תעזי להכניס את זה לעולם הבידור שלי. אל תגידי לי את זה בטלויזיה, אל תשמיעי לי את זה ברדיו, אל תשימי לי את זה ביוטיוב מול הפנים שאני אראה את זה בעמוד של מישהו בפייסבוק, אל תעשי לי את זה בכלל. להביא איזשהי חתיכת מציאות שאנשים לא רוצים בכלל לראות או לשמוע, בטח שלא אם הם מראש מתנגדים לדעה שלך. אבל אין מה לעשות, זה מעורר עניין, זה יוצר אש. ועם זה שמשהו כזה נמצא בשיר, ולא סתם תגידי שמישהו יבוא למישהו שלא מעורה חברתית ויגיד לו 'שמע, יש המון פליטים שחיים פה בתנאים איומים ונוראים, והמדינה מתייחסת אליהם כמו איזה טישו לפני שמורידים המים בשירותים, ותדע שמגרשים כבר חלק מהם מפה וכנראה מגרשים אותם אל המוות שלהם' יכול להיות שבשלב שאמרתי כבר את המשפט השני הוא לא יישמע יותר מה אני אומר. לא יהיה לו כוח להתמודד עם זה בכלל. אבל אני אגיד לו את זה בשיר, אז הוא יכול ללמוד את המילים של השיר עוד לפני שהוא יבין מה הוא אומר. ולכן יש לדברים האלה המון המון כוח, בגלל זה לאנשים כמו ג'ון לנון יש אימפקט עד היום על אנשים, מספיק שהוא שר וומן איז דה ניגר אוף דה וורלד, או גיב פיס אה צ'אנס, הכי בסיסי. והוא גורם עד היום עם השיר הזה להמון אנשים שבאמת חושבים שצריך לתת צ'אנס לשלום להרים את הידיים באוויר ולשיר את זה ולהזדהות עם זה, ואני בטוח שיש ילדים עד היום -אף אחד לא יפסיק לגלות ביטלס אני מניח במאה השנים הקרובות לפחות. אנשים שומעים את זה, אנשים שהם לא מגובשים מבחינה אישיותית. אל חלק גדול מהם זה מדבר, זה מעורר אותם. אני כשהייתי ילד קטן שמעתי את יו2 שרים על מרטין לותר קינג בשיר פרייד, ואחר כך בשיר שנקרא אמ אל קיי, וככה אני הבנתי מי זה האיש הזה, גיליתי את זה דרך מוזיקה, ואני חושב שזה קורה להמון אנשים. זה דבר אחד. דבר שני- אני חושב שכן אפשר להגיע לילדים ולבני נוער, שאולי חיים בסביבה שהדעה שלה היא הפוכה לדעה שלי, או במשפחות עם הורים שהדעות שלהם הן הפוכות לדעות שלי, אבל יש ילדים שלא חולקים את הדעות האלה עם החברה, סביבה או משפחה שלהם ובשבילם לשמוע משהו כזה, זה יכול להצית אותם. זה יכול לגרום להם לחשוב ולשאול שאלות, שאולי לא רוצים שהם ישאלו. וזו אחת הסיבות גם שאני לא מאמין בחרמות, ואני חושב שלעשות חרם על אריאל זה לא הפתרון לשום בעיה, כי גם באריאל אין לי ספק בכלל שיש אנשים שחושבים אחרת מאיך שאנשים תופסים את אריאל, וברגע שאת מחרימה בנאדם כזה, את אוטומטית עושה לו דה-לגיטימציה מבחינתו. כמו כל מעריץ של הפיקסיז ש- אני מכיר אנשים שזרקו את התקליטים של הפיקסיז מהבית והם אובר-שמאלנים, אבל הם ממש נפגעו אישית. הם לקחו את זה בתחושה של 'הבנאדם שאני אוהב הפנה לי עורף', 'הוא בגד באמון שאני נתתי בו', והאמון הזה היה א-פוליטי בכלל, מה הקשר? פיקסיז לא להקה חברתית.

חרמות ברדיו נכנס בדבר הזה שאתה אומר? אריאל זילבר נגיד? אני לא חושב שצריך להחרים את אריאל זילבר. ממש לא. אין לי דוגמא בראש למישהו שצריך להחרים אותו, אלא אם כן אם מישהו שר שיר 'שישרפו את כל היהודים שישרפו את כל הערבים' ברור שהבנאדם עבר את הגבול..

אז אתה אומר שיש הפרדה בין הדעות של אדם לבין המוזיקה שהוא עושה. בטח. תשמעי, אם יש איזה מישהו שהוא חתיכת אדיוט או גזען או משהו, זה עדיין לא אומר שצריך לבטל את כל היצירה שלו ולא להשמיע אותו, זה קצת אדיוטי בעיניי. היה דיון אני זוכר בזמנו, כשמאיר אריאל יצא על הומוסקסואלים, ולהמון אנשים כולל לי היה מאוד כבד בלב מהעניין הזה. בתור מישהו שהיה עורך מוזיקלי מן המניין בגלי צה"ל באותה תקופה, ומאיר אריאל היה קבוע ברוטציות שלי, וגם הערצתי אותו בתור ילד, פתאום הרגשתי שלא היה לי נוח להשמיע אותו, בתוכי לא רציתי. והיו הרבה אנשים שהרגישו שהם נורא נפגעו בגלל שהוא אמר את זה, ודווקא שזה הגיע ממישהו שנחשב ליברלי מבין האמנים המוזיקליים בארץ, זה עוד יותר פגע, זה לא בא ממישהו שלא ציפיתי ממנו לשום דבר. אחרי שהוא נפטר, תיק תק זה נשכח ובסופו של דבר כשאני מסתכל אחורה, להשמיע או לא להשמיע את מאיר אריאל -אני אומר להשמיע, אי אפשר לקחת ממנו את היצירה שלו שהיא חשובה ומופלאה בעיניי. אני עדיין חושב שזה היה מאוד מאוד עצוב ומדכא שהוא אמר את הדברים האלה והלוואי שהוא לא היה אומר אותם, אבל המוזיקה שלו זה דבר אחר.

אם אנחנו מדברים על שדרנים, אנשי טלויזיה גם, אז לדעתך להיות שדרן מוזיקה ברדיו זו במה שהיא רלוונטית להביע עמדה פוליטית בה? נגיד לצורך העניין בעקבות הרצח בבר נוער, כן דיברת על זה. זו במה שהיא לגיטימית לזה, או זה משהו שצריך להיות מנותק לחלוטין? אני לא חושב ששדרן צריך להביע דעות פוליטיות, זה לא מחובתו, גם לא לכל אחד יש. אני חושב שזה חייב לנבוע מאישיות של שדרן, ולמען האמת אני לא בטוח שזה הדבר הכי לגיטימי בעולם לעשות. זה שאני עשיתי את זה פעמים רבות בחיים שלי, אני חושב שזה נובע הרבה מהאופי המרדני שלי ומחוסר היכולת שלי לשלוט ביצרים שלי. גם כשזה מגיע לדבר הזה, אם לומר ולשים את היד על הלב, זו תחנה ציבורית ולא משלמים לי כסף בשביל להביע דעה פוליטית, זה לא אמור להיות המקום לעשות את זה. זה שאני עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים זה נובע אך ורק ממי שאני, כי אני תופס את עצמי בתוך העולם כסוכן עצמאי, מישהו שהוא מטעם עצמו, אבל כנראה שזה לא הדבר הכי נכון לעשות. זה לא מה שהייתי צריך, לא משנה איזה דעה הבעתי, אבל אני מי שאני. היו תקופות שנגיד הייתי משמיע הרבה, נגיד בשנה הראשונה של הקצה את סוואסטיקה אייז – זה שיר של פריימל סקרים, זה שיר נגד גזענות. והייתי מביע דעות יחסית נחרצות תוך כדי שידור השיר הזה, ואני זוכר שמישהי שהייתה מאזינה קבועה אז של הקצה, אמרה לי 'תקשיב אני שמאלנית, אני לא חושבת שאתה צריך להביע את הדעות האלה, עזוב אותי עכשיו אתה משדר לי מוזיקה, מה אתה מכניס את זה? ואם אני ימנית אז אסור לי להנות מזה? אז אין לי חלק במוזיקה הטובה הזאת כי אנחנו לא חולקים את אותה דעה פוליטית?' ואני חושב שהיא צודקת. עדיין, הרבה פעמים קשה לי לשלוט בזה, אבל שוב, זה נובע מהאופי שלי. ואלא אם כן קיבלת איזשהו מנדט לזה באיזה תחנה שאת לא משדרת, אם את נתן זהבי או גבי גזית שחלק מהאג'נדה שלהם זה להיות שדרנים חברתיים ופוליטיים, אז שדרן מוזיקה זו לא אמורה להיות חלק מהאג'נדה שלו.

משהו קטן שמציק לי שנים, כשהייתי קטנה הייתי שומעת עסק שחור כל הזמן. זו הייתה תכנית מאוד חברתית

הייתי כל חמישי ב12 בלילה מדליקה את הרדיו או שומעת באזניות בווקמן במיטה בלי שההורים שלי יידעו כי הם היו  כועסים עליי. מתישהו אתה ולירון תחזרו לעשות משהו ביחד אתה חושב? אני בטוח שכן. אני בטוח שמתישהו אנחנו נחזור לעשות משהו.

אם כבר שיתופי פעולה, יש איזה שיתוף פעולה לאחרונה שעשה לך את זה? זה לא מהזמן האחרון האמת, אבל אני חושב שמה שקרה בשנים האחרונות בין גרג דולי ומארק לאנגן זה לא ייאמן. זה שהשניים האלה הפכו למשתפי פעולה והם הופיעו ביחד בארץ גם פעמיים -פעם ראשונה היו פה שתי הופעות של הטוויילייט סינגרז ואז מארק לאנגן התארח בכמה מהשירים, ואז לפני שנתיים הם באו בתור הגאטר טווינז שזה הצמד המשותף שהם הקימו בעצם, לאנגן ודולי. אלה היו כמה מהופעות הרוק הכי מדהימות ומרגשות שראיתי בחיים, והשניים האלה הם כל כך מדהימים גם כי הם סוג של הפכים משלימים כאלה. שניהם מגיעים מאלמנטים של גראנג' ובלוז והארד רוק, זאת אומרת, ההשפעות שלהם דומות, וסול – במיוחד במקרה של גרג דולי שהוא נורא אוהב, אבל גרג דולי הוא זמר נורא חם ויצרי, ומרגישים את הנפש שלו נקרעת מבפנים החוצה והרבה פעמים הוא נותן המון אהבה לקהל, הוא חייכן ומתוק, ומארק לאנגן הוא שיא המופנמות. הוא רק מסוגר בעצמו, הוא קשה לסת, הכל נורא קשוח אצלו. ראיתי אותו כבר בחמש הופעות ורק באחרונה שראיתי הוא חייך לאיזה שניה ורבע אולי אפילו פחות, ומשהו בשילוב הזה בין הבנאדם הפתוח והחם והמשוחרר, לבין הבנאדם הסגור, והעצור, והקשוח עם הקול העבה של לאנגן -הקול של דולי הרבה יותר דק, זה מדהים, וזה מרגש. הרבה גם בגלל שמרגישים שהם חברים נורא טובים, יש משהו בשילוב הזה שהוא לא רק מוזיקלי, אלא איזה מן חברות שהם נורא תומכים אחד בשני. אז זה מדהים בעיניי.

ומוזיקה חדשה? תן שם אחד, אל תעוף על הקצה של כל השבועיים האחרונים. אלבום שיצא השנה לדה ווקמן. הם בעיניי ממש אחת מלהקות הרוק המרגשות בעולם. הם מדהימים. זה לא האלבום הכי טוב שלהם, אבל זה אלבום מדהים ונורא נורא מרגש ונורא אישי, ולמרות שהקודם שלהם הוא כנראה הכי טוב לטעמי, ועדיין, יש שם משהו כל כך נוגע ללב וכזה.. שברירי. אבל לא שברירי רך, הסולן שלהם נשמע כמו מישהו עם לב חסון כזה, אבל שומעים אותו נסדק, אז זה עושה לי את זה. קוראים לזה ליסבון, לתקליט. דה ווקמן.

מה האלבום האחרון שקנית? אבל לא קנית והתאכזבת, קנית ואהבת. יש את האלבום של טווין שאדו שקניתי. הוא כזה שייך לתופעת הפופ הריוורב של השנה הזאת, יש מלא אמני פופ אלטרנטיבים שהקליטו השנה בצורה מאוד מוזרה שמשלבת המון ריוורב בהקלטה שלהם. אז טווין שאדו הוא אחד שהוציא תקליט השנה שהוא מאוד יפה, הוא לא מפיל, אבל זו הייתה רכישה מוצלחת אני חושב. זה תקליט פופ מאוד יפה, הוא מזכיר לי כל מיני דברים שאהבתי בשנות 80 כמו.. היה צמד שקראו לו צ'יינה קרייסיס, פשוט צמד פופ איכותי ממש מוצלח, וטווין שאדו ממש מזכיר לי אותם. וגם שמעתי משהו שלא השמעתי בקצה, זה פשוט לא אלטרנטיבי אז לא השמעתי את זה, אבל זה נורא נורא יפה, דיסק כפול של הבלאק קרואוז, זו להקת הארד-רוק אמריקאית שפועלת מתחילת שנות ה90, אז הם הוציאו דיסק כפול של ביצועים אקוסטיים למיטב השירים שלהם וזה פשוט יפהפה ממש. ומה עוד?

מספיק לא? כן? טוב פתחת את הברז.

אה בטח אתה יכול יש לך עוד? טוב תשמעי, לא קניתי את זה, אבל יש לי את האלבום של דוקטור קור.

שמעתי את זה בדרך לפה. וואוו זה פשוט אדיר. זה פשוט גדול. פשוט גדול. וגם שמעתי קצת מהאלבום שהולך לצאת לגיישה נו שהוא פשוט מדהים. כן.

מוזיקה בשנים האחרונות הפכה להיות הרבה יותר נגישה, אינטרנט, סולסיק וכל זה, בגלל שהיא יותר נגישה אתה חושב שאנשים פחות מקשיבים לה? כן. לגמרי. אני חושב שככל שצריך פחות לחפש מוזיקה ולעשות מאמץ, אז מוזיקה הופכת להיות משהו שפחות חשוב לאנשים להשקיע בשבילו ולהלחם בשבילו. ובשנות ה80 היו הרבה תקליטים נדירים שהיית צריכה שמישהו שאת מכירה יטוס לחו"ל, או שהיית מקווה שזה יגיע לחנויות שהתמחו בזה כמו בית התקליט –שאני הייתי מזמין משם תקליטים ולא תמיד כל מה שהייתי רוצה היה מגיע, והרבה פעמים זה היה משהו שרק היית קוראת עליו, והיית צריכה לקרוא ממישהו שאת סומכת עליו, איזה מבקר שאת מאמינה לו. ואז היית מחכה חודש או חודשיים עד שהתקליט הזה יגיע, ואז היית רצה לחנות שמה את מיטב כספך עליו וחוזרת הביתה בהתרגשות, ומקשיבה לו ומוודאת אם זה תואם את הציפיות או לא, ואם זה כן היה תואם אז היית ברקיע השביעי. והיתה תופעה שנמשכה אל תוך שנות ה90 של בוטלגים, שהיה נורא קשה להשיג. בין אם זה הקלטות נדירות, או דמואים של הרכבים, או הקלטות מהופעות באיכות גרועה אפילו. אבל עדיין, שהיית שמה את מיטב כספך עליהם, רק כדי לשמוע את הלהקה שלך מבצעת משהו בלייב באיכות איומה ונוראה. והיום גם הדברים האלה -הכל נורא נורא נגיש, והרבה יותר הגיוני שתעשי סירץ' בגוגל מאשר שתלכי לאיביי ותקני משהו נדיר. ובאמת ככל שזה נחשב- הערך של זה כאוצר הולך ויורד, אז אנשים מתייחסים לזה כמו משהו שלא חייבים לתת עליו את כל דעתך, ולהשקיע את ליבך ונפשך ולחפש אותו, ולהקשיב לו באמת כמו שצריך. יש הרבה יותר תרבות של חאפ-לאפ כזאת.

למרות שיש הרבה אנשים שעדיין קונים דיסקים ומתרגשים מהטקס. אין ספק שיש הרבה אנשים שקונים דיסקים. אני גם חושב שיש הרבה אנשים שקונים דיסקים בצורה דיגיטלית וזה גם סבבה, ובסך הכל גם אין לי בעיה עם אנשים שמורידים בצורה לא חוקית אבל מקשיבים למוזיקה, העיקר שיקשיבו. אם אין הקשבה אפילו בהורדה לא חוקית אז זה  מבאס, אבל בסופו של דבר אני חושב שרוב האמנים בימינו יותר מבינים –לפחות בעולם, שכבר זה שיקשיבו לך זו המטרה הראשונית, זה לפני שירכשו אותך. את קודם כל צריכה להפיץ את הבשורה שלך בין המיליארדים שמסתובבים שם, וכל אחד תוקע נאד וישר זה על אמפי3. קודם כל שבאמת ישימו אלייך לב ויקשיבו. מה שמבאס בזה שהכל נהיה נורא נורא נגיש. זה זה שאנשים פחות מקשיבים לדברים, אולי הם יודעים שהם קיימים אבל הם פחות מקשיבים. מצד אחר, לא פחות מזה לדעתי, דווקא הנגישות הזאת פיתחה משהו מאוד חזק אצל הרבה חובבי מוזיקה בעולם, ויש גם הרבה כאלה בארץ. עצם זה שבעצם את יכולה להשיג הכל, אז אנשים שכן אכפת להם ממוזיקה, למי שיש זמן ויכולת, יושב ודוגר ומחפש כל היום. ואני יודע שאני ממש ממש לא לבד בין האנשים שעושים את זה, ודווקא זו תופעה יפהפיה בעיניי ומרגשת ממש, לדעת שזה לא סתם שאני במרדף אחרי הדבר הבא החדש שעדיין לא שמעתי, אני גם יודע שיש הרבה אנשים אחרים שעושים את זה. ואני חייב להגיע למטמון הזה הרבה פעמים לפניהם, או איתם. ולהם זה מספיק חשוב ולי זה מספיק חשוב. זה לא תחרות בין שדרני רדיו, אלא פשוט הרצון שלך להגיע למשהו שהוא טוב.

ומול המוזיקה הכי נידחת ונדירה, מוזיקה פופולרית- מה דעתך בנידון? ליידי גאגא, ביונסה, כוכב נולד כל זה. תראי, אני חושב שאין שום דבר פסול במיינסטרים כל עוד המיינסטרים הזה- א' אם הוא נעשה טוב, וזה גם עניין סובייקטיבי, הכל באוזני המאזין, בעיניי המתבונן. ובמיוחד אין בזה פסול אם זה לא מנסה להיות משהו אחר. הרבה יותר יבאס אותי אמן שעושה משהו שהוא מיינסטרים לחלוטין, ויציג את זה כאילו הוא עושה אמנות גבוהה, משהו חתרני, אז זה מבאס. אבל אם באה ביונסה ועושה את השירים שלה ואני חושב שהיא ממש- למרות הדיסק הכפול והיומרני שלה, גם שם זו הצגה, גם שם זה בידור, אבל בסופו של דבר אני חושב שהיא לא מתיימרת לעשות משהו אחר חוץ מלהיות בדרנית פופ מושלמת, אז אני חושב שהיא עושה את זה טוב מאוד. אני ממש בעדה, ואני אוהב את רוב הלהיטים של דסטיניז צ'יילד, שלדעתי הייתה אחלה להקת פופ-אר אנ בי. הן עשו את זה מגניב. ליידי גאגא אני לא יכול לסבול. יש לי הערכה לדרך הייחודית שלה בלהציג את הדברים ולעשות אותם, אני חושב שמה שמבאס אותי אצלה זה שזה נראה משהו אחד, זה נשמע משהו אחר. למרות הסאונדים המסונתזים האגרסיביים שלה, והם אגרסיביים אחושרמוטה הם לא רכים לאוזן, זו עדיין לא מוזיקה חתרנית. זו עדיין מוזיקת פופ שכל אחד יכול לקלוט והיא רגילה למדי, אבל איך שהיא מציגה את הדברים זה כאילו, על גבול האוונגרד, הביזאר, ואני לא מסוגל לקנות את זה, את הדבר הזה. אין ספק שהיא מוכשרת והיא יודעת לנגן, ולהפיק, ולעצב, וכל מיני כאלה ובאמת כל הכבוד לה, באמת, לא בציניות, אבל אליי זה לא מדבר. חוץ משיר אחד שזה שיר ענק לדעתי, שזה פוקר פייס. שזה באמת אחד משירי הפופ הכי הכי טובים של השנים האחרונות. אבל כל השאר אני פשוט לא יכול לסבול. לא יכול לסבול את זה.

(גם ביונסה פה)

אבל את ביונסה אתה אוהב? כן, ביונסה אחלה.

כי אני חולה עליה, היא הפטיש ההזוי שלי. אה באמת? אני מת עליה.

יש לי את הדיוידים שלה והכל.. אה באמת? עד כדי כך? היילו. שיר שיר. זה ה-שיר לדעתי שלה בשנים האחרונות, זה באמת שיר מדהים. אה, גם המחלה הכי גדולה של המיינסטרים בישראל זה הנסיון לטשטש זהויות בין אמנים, זה שבשביל להצליח אנשים מנסים להשמע כמו אנשים אחרים, וזה לא משהו חדש, זה גם משהו שקיים בעולם האלטרנטיבי על רבדים. כלומר כשקמה לך להקה, פורצת לך להקה כמו ארקטיק מאנקיז, את ישר תשמעי מאה להקות לוויין תוך חודש חודשיים, בלי הגזמה. אל סי די סאונדסיסטם התחילו להצליח עם גל הפאנק-פאנק שלהם, העולם נשטף בחיקויים. חלקם היו מגניבים ובהשראת מה שהם עשו וזה היה הכי כיף שזה קרה, וחלקם היו לא יותר מטיוטה דהויה של מה שאל סי די עשו, אבל הדבר הזה הוא בלתי נמנע. אבל הבעיה עם עולם המיינסטרים מאוד לדעתי כמו איך שהוא נתפס בארץ, לאנשים הרבה יותר חשוב שיכירו את הפרצוף שלהם ואת השם שלהם.

שהם יהיו מותג. כן, מאשר שישמעו אותם עושים משהו שייחודי רק להם. זה הכי מבאס כשזה מגיע למוזיקת מועדונים, כשמשתמשים בסאונדים גדולים, נגיד כמו ליידי גאגא, או כמו היפהופ מצליח מחו"ל, סטייל בלאק אייד פיז, או פיפטי סנט שזה דברים סופר מסחריים. כשאני שומע את הדברים והם נשמעים לי כמו פס ייצור, אני קצת מרגיש ש.. אין לי בעיה לשמוע משהו שהוא מסחרי בטירוף, אבל כן הייתי רוצה לשמוע את הקול הייחודי של הזמר בתוכו. אני אגב, לא מדבר על ראפרים. על הפקות פופ ישראליות שהולכות ונהיות דומות יותר ויותר אחת לשניה. זה משעמם. הנפילה הכי גדולה של מוזיקה זה אם היא משעממת אותך. עדיף לשמוע משהו ממש גרוע לטעמך, אבל לפחות את יודעת שהוא יעצבן אותך

שזה יזיז. כן, שלפחות אמרת -'שמעתי את השיר החדש של ליידי גאגא עכשיו והיא פשוט מביאה לי את הקריזה'. באמת עדיף את זה, מאשר לשמוע משהו שתגידי- 'איך קראו לשיר הזה, איך קראו לזמר הזה? אני לא זוכרת' כי זה לא עשה עלייך שום רושם. אפילו לא רושם רע.

האלבום החדש הרבה יותר חשוף מהאלבומים הקודמים שלך, זה משהו שקרה באבולוציה של האלבומים או בגלל הנקודה שבאת ממנה? או שאמרת אני הולך לעשות אלבום חשוף עכשיו כי זה מה שאני צריך? לא לא. ממש לא, גם את זה לא תכננתי. לפני התקליט הזה היה לי תקליט כמעט גמור מבחינת כתיבה, והסיבה שהתקליט הזה התעכב והבנתי אותה בדיעבד, שלא נכנסנו לחזרות עליו ולא הקלטנו ממנו שום דבר. תקליט שלא יצא בעצם, תקליט שכתבתי ותכננתי שיהיה התקליט הבא ועבדתי עליו. זה תקליט שנכנסתי לכתוב אותו. נכנסתי, הכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב, וכתבתי חומרים שהספיקו לכמעט תקליט שלם. אבל כל הזמן חיכיתי והתעכבתי ובדיעבד הבנתי שזה היה בגלל שבתוכי -לא הייתי מסוגל להודות בזה בפה מלא, אבל בתוכי ידעתי שאני לא מרגיש מחובר לדברים שכתבתי עד כדי כך. הרגשתי קצת רחוק מזה. הרגשתי שהיו לי חומרים שהם היו לטעמי טובים, אבל לא התרגשתי ממה שעשיתי. לא הרגשתי שהדם שלי וכולי נטוע בתוך הדבר הזה, אלא כתבתי שירים שידעתי ש..זה היה כמו תרגול בכתיבה באיזשהו אופן. ואחרי שעברתי משבר שבשביל העולם הוא היה בקושי איזה טיפת אבק עברה ממילימטר אחד לשני באוויר, אז בשבילי זו הייתה רעידת אדמה שממש זעזעה לי את החיים, וזה מסוג הדברים שזה כל כך סובייקטיבי ואינדיבידואלי לכל אחד, כל מישהו שעובר איזשהו שברון לב מסוג כזה או אחר, אבל כשרוב האנשים שעוברים את זה, יודעים שזה..זה משתק אותך. והתקליט הזה פשוט נשפך מתוכי, לא תכננתי לכתוב עכשיו תקליט במקום. לא תכננתי לכתוב את התקליט, פשוט יצאו ממני שירים שהם היו הדברים שהרגשתי. וזה שהם נכתבו באיזשהו אופן כמעט מעצמם, זה כל כך עזר לי להתמודד עם מה שעברתי

זה היה תרפיה. כן. זה לא הקל עליי כמו שזה עזר לי לנסח את הדברים בפני עצמי, ולנסח מה שאני מרגיש ומה אני חווה. ולי הכי קל בעולם לשקוע, הכי קל לי בעולם פשוט לטבוע בתוך התהום שלי.

לשחות ברחמים עצמיים. כן זה הכי קל לי, ובעצם זה שכתבתי את השירים האלה אז, זה לפחות מנע מזה להיות עד כדי כך גרוע, רק חלקית. ותשמעי, בתקליט הזה, בונקר, הוא אמר לי לא מזמן. הוא אמר לי 'אתה בכית את התקליט הזה' 'אתה ממש בכית אותו באולפן, גם אם זה לא היה בדמעות אמת באותו רגע' אבל הוא אמר 'זה מה שאתה עשית' ואני מרגיש שזה די אומר נכון את מה שהרגשתי כשהוא ניסח את זה.

אז אמרנו שהוא הכי חשוף. הוא גם הכי פוליטי, הכי נוקב, הכי בועט בפנים, אין פה לא חשוב שמות, אתה עף עליהם. אתה חושב שזה גם, סוג של אבולוציה מהאלבומים הקודמים, או עכשיו יש לך יותר אומץ להגיד דברים, או שפשוט נהיה חרבנא, או שעכשיו אתה מודע יותר סביבתית? אני חושב שגם, כן, נהיה לי אומץ יותר להגיד דברים, וגם אני יותר מודע. ללא ספק. אני הרבה יותר מודע ומעורה ממה שהייתי כשיצא האלבום הראשון שלי, וגם כבר יותר מהשני, גם בו הייתי כבר יותר מודע מהראשון, וכן כן, קיבלתי אומץ, וגם זה סוג של הבנה שככל שעובר זמן, אני יותר ויותר מבין שלא משנה מה אני אעשה, אני לא אהיה מסוגל להתכחש לזה שאני מרגיש שאני חייב להביע את הדעות והעמדות שלי. וההבנה עם זה, שאני לא יכול להתכחש לזה שאני אף פעם לא אהיה בצד של מישהו שכולם יאהבו וכולם יבינו ויקבלו, או יגיבו בסלחנות אם אני אגיד משהו שיעצבן אותם. אני נועדתי כנראה להיות בנאדם שאומר דברים שהוא יחטוף עליהם גם אש, ואומר דברים שלא כל אחד יגיד, כי רוב האנשים עשויים להפסיד המון המון מזה. אבל אני לא יכול לעשות את זה אחרת, אני פשוט לא יכול. ככל שעובר זמן אני פשוט מבין שאני לא יכול להגיד פחות ממה שאני רוצה להגיד, לא משנה מה המחיר של זה.

(צלם: לירון תאני)

כמה מקום היה, או גיבוי (או תמצא את המילה הנכונה לך) לפורטיס ולחלבות ולכל מי שעבד איתך על האלבום, בלעזור לך להחשף, בהתפתחות המוזיקלית, בשותפות לעמדות פוליטיות. הם איתך? זה יחידה אחת? זה משהו שאתה עברת לבד והם מגבים אותך? אני הכי הרבה בחיים שלי עכשיו, מרגיש שאני לא לבד במה שאני עושה, או מרגיש שאני חלק מ'יוניט'. ולא כל מי שעסק בתקליט הזה, חולק בדיוק את אותן דעות פוליטיות שלי במאה אחוז, אבל החלבות ופורטיס -הם כל הזמן גיבו אותי. כל הזמן. ואני חושב שאלה האנשים שגם כשהם לא חולקים בדיוק את אותה דעה עם מישהו כמוני, הם מעריכים את דרך ההבעה שלה. יש.. בשיר לא מסתדר, בשורות האחרונות לפני הפזמון האחרון של הבית האחרון שלי, אני זוכר ששמענו את ההקלטה הראשונה שעשיתי, פורטיס הסתכל עליי ואמר לי 'קוואמי אתה בוטה'.

הוא אמר לך את זה? הוא אפילו אמר את זה בצורה בוטה. ואני חושב שזה מצא חן בעיניו שזה ככה. וברמה האישית הם כולם ממש תמכו בי. אני מרגיש שהייתי חלק, שהיה לי את המזל להיות בין אנשים שפשוט בלי לתכנן את זה יצרו בשבילי סוג של קבוצת תמיכה. ולא היה לי קל בהתחלה להגיד להם, ללהקה, על מה נכתבו השירים, ספציפית והכל. בהתחלה רק באתי ושרתי אותם, ולקח לי זמן עד שהתחלתי לספר את כל מה שעבר עליי, אבל הם היו כל כך שם. מההתחלה, עוד לפני שהסברתי ואחרי זה על אחת כמה וכמה, וכל כך הבינו וכל כך נתנו לי להרגיש שזה בסדר שאני שר את הדברים האלה, ושהם מרגישים בנוח עם זה. ופורטיס אחרי שהוא שמע את השירים אז התחלתי לספר לו על מה שעברתי והוא לגמרי אמר לי 'לך עם זה'. 'תהיה שם בתוך ההרגשה הזאת'. וכשהקלטנו, כשעבדנו בחזרות עוד על אף אחד, אז הוא אמר לי 'כשאתה שר תרגיש את הכאב שהרגשת בזמן אמת, תרגיש אותו עכשיו בחזרות כשאתה עובד על זה, אל תברח מזה, אל תנסה ללכת ליד זה, מעל זה, מול זה'

ממש פסיכולוג. כן, הוא אמר 'תרגיש את זה עכשיו, כשאתה צועק את זה'

אפשר להמשיל את זה לטיפול נפשי את הלידה של האלבום הזה. כן, לגמרי. ממש.

בתור מוזיקאי בחברה הישראלית, בישראל 2010, במשטרת המחשבות, בכל הדברים האלה, אתה מרגיש לבד? כיוצר כזה? יש את הדג נחש, הם לא בוטים כמוך, יש את הבילויים שהתפרקו. אני נגיד, לא מצליחה לחשוב על עוד אמנים שיש להם כזה מקום מרכזי במחאה חברתית בארץ. אין הרבה. יש את אליוט- שרון בן עזר. גם סגול 59 עושה דברים חברתיים מוזיקלית, יש לו שירים שהוא מבטא בהם עמדות.

אבל אתה מרגיש בודד במערכה הזאת? אני מרגיש במיעוט. אני לא היחידי, זה לא יהיה פייר לומר שאני היחידי. אבל אני -ולדעתי גם שאר האנשים שעושים איתי את זה, אנחנו נמצאים מאוד במיעוט. זה לא סתם שכל הזמן אומרים, 'מה עם מוזיקת מחאה, אין מוזיקת מחאה'. וכשאנשים מנסים לחשוב על דוגמאות, הם מוצאים את הדברים הכי דרדלה שהם לא באמת מחאה כי כמעט אין, כמעט אין. וגם רוב האנשים שיכולים לדבר על זה בראיונות- כי זה יהיה הדבר הכי מרחיק לכת שהם יעשו, אז רוב הפעמים הם לא ישירו את זה בצורה כל כך בוטה. וקצת חבל. האמת שלא הייתי רוצה להיות בכזה מיעוט, דווקא הייתי שמח אם זה היה פופולרי. לא בשבילי, שיהיו הרבה אנשים שיגידו את זה, שתהיה זעקה אמיתית. כשדבר כזה יהיה יותר פופלרי יותר אנשים יזדהו עם זה, יותר אנשים יעזו להביע את העמדה שלהם ופחות ישבו בחיבוק ידיים. אני חושב שזה אימפקט מאוד מאוד גדול. הדברים האלה בארץ הם מאוד מאוד קשורים להלך רוח שנושב בציבור. בימינו הלך הרוח שנושב בציבור הוא הלך רוח גזעני יותר מכל דבר אחר. והגזענות הופכת להיות לגיטימית מרגע לרגע, ובגלל זה גם הרבה אנשים הולכים עם זה, כי הם מרגישים שזה הדבר הנכון לעשות. אנשים רוצים להרגיש שהם חלק מאיזשהי מקשה חברתית. ובארץ החינוך כבר כל כך הרבה זמן הוא לא כל כך לאינדיבידואליזם, אלא ללהיות חלק מהקבוצה הזאת שהיא עם ישראל, שלכאורה תומך אחד בשני בשעות מצוקה. נגיד עכשיו, כשהייתה את השריפה הגדולה זה באמת באמת, בלי טיפת ציניות, זה היה מאוד מרגש לראות את ההתגייסות של כולם. אבל מצד שני, יש כל כך הרבה דברים רעים שקורים בשעה שאנחנו מדברים. אף אחד לא נוקט אצבע. זאת אומרת, איפה המדינה הזאת בשביל ניצולי השואה למשל? עזבי לא מדובר בפליטים או עובדים זרים, אנשים שהם חיצוניים לעם הזה. זה מתוך העם הזה, זה מייסדי העם הזה. האנשים שבזכותם ועל האתוס שלהם אנחנו בכלל מרשים לעצמנו להיות פה. ולמה העם הזה, שחלק מאוד גדול ממנו מרגיש שהוא תמיד נמצא שם אחד בשביל השני ומתגייס אחד בשביל השני, למה העם הזה לא עוזר לזקנים שלו שרק הולכים ומתפגרים מרגע לרגע? למה? אז, הייתי שמח לדעת אם למחות נגד הדברים האלה היה דבר שהוא פופולרי ומקובל. פאק עליי, זה לא משנה, הסיפור שלי.

היית מעדן או מוותר באיזשהי צורה על הדברים שאתה אומר? לא. עובדה שלא עשיתי את זה.

מה מפחיד אותך כמוזיקאי? חוסר הרצון של אנשים להקשיב. יש אנשים שיש להם נטייה לבטל אותך לפני שהם שמעו פיפס שלך, וזה לא רק מוזיקלי, בכלל, חברתי או אישי אפילו. סתם הפרצוף שלי לא מצא חן בעיני מישהו, והוא אוטומטית הופך אותי לאפס, השם שלי נשמע להם כמו משהו שמנסה להיות מאגניב, אז הם ישר יפסלו אותי. אני מדבר עתידית, אלה דברים שאני חווה כל הזמן. זה די מפחיד אותי האמת. זה לא מפחיד אותי מספיק כדי שאני אעצור את מה שאני עושה, כדי שאני לא אמשיך ליצור להופיע ולהלחם. אבל אין ספק שזה, את יודעת מה, זה יותר מבאס ממפחיד, זה לא מרתיע. זה מבאס, זה ממש מבאס.

ומה מפחיד אותך כאדם? ואל תגיד מוות כי זה יהיה בנאלי. לא. המוות שלי לא עד כדי כך מפחיד אותי. אני די השלמתי איתו ממזמן. יותר מדי דברים אני מניח.

1984 נגיד? כן, ציד המכשפות ומשטרת המחשבות שמתנהלים פה, כבר לא מתחת לאף שלנו, אלא מול העיניים שלנו ואנחנו רק מסרבים לראות את זה, כן זה מפחיד לי את החיים. בטח. זה שחוסר הכבוד לקיום האנושי הבסיסי נהיה כל כך עניין שגרתי זה גם ממש מפחיד. פעם היו אומרים, בשנות ה80, כשהיו מדברים על ארצות הברית על ניו יורק, תמיד אנשים היו אומרים 'מה! תלך בניו יורק תיפול ברחוב ויירו בך, ישדדו אותך, לאף אחד לא יהיה אכפת, כולם יעברו לידך'. אני מרגיש שזה מה שקורה היום בישראל. לאף אחד לא אכפת מאף אחד. לאף אחד לא אכפת! פעם ב- באמת יש איזה אסון נוראי וגדול וכזה חובק כל, אז אנשים מתאחדים, אבל ביום יום ברגיל, לרוב האנשים פשוט לא אכפת אחד מהשני. זה מפחיד.

אתה מאמין שדברים יכולים להשתנות? תראי, אני לא בנאדם אופטימי. אבל אני כן מאמין שדברים יכולים להשתנות. אם הם ישתנו אני לא יודע. אבל אם לא הייתי מאמין שהם יכולים להשתנות לא הייתי עושה חלק גדול ממה שאני עושה.

אתה מאמין במה שאתה עושה אבל. כן לגמרי, כי אני לא עושה את זה כדי שישמעו אותי, יקראו את מה שיש לי להגיד סתם כי אני רוצה לזעוק. זה לא משהו כזה, אני עושה את זה כי אני חושב שדברים יכולים להשתנות פה. בעיקר מה שצריך זה שהרבה אנשים יחשבו ככה, שהרבה אנשים יעשו דברים שישנו את המצב הזה פעם. הדברים האלה קורים, תשמעי, כל הרעש שנעשה סביב הפליטים וסביב העובדים הזרים. נכון, אנחנו לא מצליחים להגיע לכל התוצאות שאנחנו רוצים, וחלק גדול ממה שקורה זה נורא ואיום. בלילה גירשו מפה כ200 פליטים מסודאן בחזרה לסודאן באיזשהי טענה שהם עשו את זה מרצון, עאלק, כאילו שאני קונה את זה. ומצב העובדים הזרים הוא רחוק רחוק רחוק מלהיות מזהיר, הוא ממש על הפרצוף, ועדיין, זה לא סתם שזה הפך להיות כזה שיח ציבורי. כי למספיק אנשים היה אכפת לעשות רעש כזה. למספיק אנשים היה מספיק כוח ביחד כדי להעלות את זה לעמודים הראשונים של העיתונים הגדולים, זה לא סתם הגיע לשם. והיה מספיק רעש כדי שכל העניין הזה יתעורר ויגיע בסופו של דבר עד לפרס, שבא ואמר שאי אפשר לגרש מפה את האנשים האלה, ואחרי זה ביבי אמר שהוא מעכב את זה. אז נכון הוא רק עיכב את זה, אבל עדיין, זה הרבה מאוד. וזה רק אומר שכמה שאנחנו, שאנשים שאכפת להם ממטרה כזו או אחרת יעשו יותר, הם יכולים להשיג דברים. רק אסור להרפות ידיים. אסור להפסיק לצעוק. וזה הדבר שהכי קל לעשות, להגיד 'טוב, די אין לי כוח'. 'די די די לא היום, לא עכשיו'. זה גם משהו שאפשר להבין. זה לא שלי יש כוח לצעוק כל היום מהבוקר עד הלילה. כל אחד רוצה לחיות גם את החיים שלו, הפרטיים שלו. אבל אני מאמין שאם מספיק אנשים יעשו, אז דברים ישתנו, ואם לא הייתי מאמין בזה אז לא הייתי עושה את הדברים שאני עושה.

_________________________________________

קוואמי, תודה שנתת לי לשאול. תודה שענית.


_____________________________________

13 בינואר השקה.

עד אז, נסו ללמוד קצת על הנושאים שעוררו אתכם בראיון (ואולי גם תבחרו להגיע ולהפגין, קוואמי גם יהיה שם),

ותעזרו למוזיקה לשנות משהו.

(וברור שאם עוד אין לכם את האלבום…)

________________________________________

מה, נשלח אתכם בלי ממתק לאוזן?

האלבום של דוקטור קור האדירים להורדה חינם בבנדקאמפ!

חלק א' למי שהפסיד.

עלמא.

מודעות פרסומת

7 תגובות ל-“אחרון המוהיקנים חלק ב', או: אני טקסט פוליטי

  1. תודה. מרגש לשמוע אותו. ודוקטור קור גנובים לגמרי.

  2. יש בחור בשם אביב גדג' שכותב בבוטות (נהדרת) על ישראל של זמננו,אז אל תרגיש כל כך בודד. תשאל את בונקר.

  3. מייגע וארוך.

    כל התשובות צפויות.

  4. ראיון מרגש ומצמרר
    מחאה היא דבר שהוא נדיר לצערי, בישראל.קוואמי מצליח להרים את הכפפה ולצעוק נגד העוולות הגדולות שמתרחשות לנו מתחת לאף.ומוכיח שאפשר גם אחרת

  5. הראיון הארוך ביותר שקראתי אי פעם באינטרנט
    מעריץ אותך קוואמי

  6. פינגבק: אחרון המוהיקנים חלק א’, או: זרים במאה ה21 | 15% חירשות

  7. פינגבק: אחרון המוהיקנים חלק א’, או: זרים במאה ה21 | 15% חירשות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s