ההסטוריה החדשה שלכם

הנה משהו מעניין שקרה בכל הזמן הזה שלא כתבתי: לפני חודש בערך חבר הודיע לי בהתרגשות שSon Lux מגיע לארץ ותשובתי הייתה "מי?". מטריד, בהחלט מטריד. אבל מאז כבר הספקתי לחקור בנושא ולגלות שההתרגשות הייתה מוצדקת.

הדבר הראשון שגיליתי על ריאן לוט המוזיקאי שעומד מאחורי השם, גם אולי היה הסיבה הכי טובה להסתקרן ולחפש מידע על הבחור המסתורי- הוא מרכיב שליש מהסופר גרופ Sisyphus (לשעבר s/s/s) בו שני השלישים הנותרים הם סופיאן סטיבנס וסרנגטי, שניהם מוזיקאים ייחודים (סופיאן הוא סינג-סונגרייטר מוכשר בעל סאונד מרובד ועשיר מאוד, וסרנגטי הוא אחד הראפרים הכי מגניבים ששמעתם).

אבל מספיק לנסות למפות את סאן לאקס בעולם השיוכים המוזיקליים, היצירה שלו מדברת בעד עצמה:

 

 

אך איזה עושר מוזיקלי, אפשר למות מעונג מכמה שהיצירות שלו מדושנות ומלאות: קולות מקהלה, כלי מיתר קלאסיים לצד כלים מודרניים לצד באסים ממוחשבים, ברייקים מדויקים וחדים, הרמוניות יפהפיות. במקרה של סאן לאקס "כל המוסיף גורע" כנראה לא תקף, ולא בכדי התזמורתיות הזו כל כך דומיננטית- ריאן לוט כותב בין היתר מוזיקה לפרסומות וסרטים ולא הייתי מתפלאה אם יש בו את הפוטנציאל להפוך לעילוי 'הנס זימרי' בעולם הקולנוע.

 

 

ריאן לוט נולד וגדל בניו יורק, ותמיד עסק בעולם המוזיקה גם אם לא ביצירתו שלו. הוא הוציא שני אלבומים (At War With Walls & Mazes"-2008, "We Are Rising"-2011") עם הלייבל העצמאי Anticon, ב2013 הוא הצטרף ללייבל העצמאי הקצת יותר גדול Joyful Noise Recordings (בו חתומים בין היתר דירהוף, דינוזאור ג'וניור וWhy? האדירים) שיתף פעולה עם המון מוזיקאים מצליחים ומרתקים והוציא את אלבומו השלישי "Lanterns", איתו הוא סוף סוף פרץ לתודעה של סצינות השוליים העולמיות וככל הנראה גם מעבר להן.

הסינגל Lost It To Trying שיצא באוגוסט הביא לו את הנצחון בפיצ'פורק ודומיו:

 

 

המעטפת החיצונית של המוזיקה שלו היא פומפוזית, דרמטית לאין שיעור ולפעמים גדולה מהחיים כמו שרק היינו רוצים שפס הקול של חיינו ישמע. תאטרליות רבת רבדים שבאה לידי ביטוי לא רק בבחירת הכלים ושילובם בפעימות לא שגרתיות של מקצבים, אלא בראש ובראשונה בתזמור המדויק של כל אחד מהם ובחירת המילים המתוקצבות והתמציתיות שמייצגות כל יצירה. יש פה פסיפס של השפעות תרבותיות ומוזיקליות שנבחרו בקפדנות ובחשיבה על כל צליל ותפקידו במערכה. כמו הרבה אחרים, גם סאן לאקס יוצר דברים חדשים במו ידיו: קטעים מוזיקליים שהם לחלוטין פרי כפיו אך נשמעים כאילו הולחמו מעבודות קודמות של אבות מוזיקליים שיכולים היו להיות בעלי השפעה מכרעת אילו רק היה יודע מי הם.

דוגמא אחת מיני רבות היא ההשוואה לג'יימס בלייק. הדמיון לא צץ לו יש מאין: גם ריאן לוט משתמש באלקטרוניקה גסה ורחבה שמחזיקה את המשקל של שאר האלמנטים עליה, כותב מזמורים קצרים שחוזרים על עצמם במהלך היצירה, ומטמיע את חותמו עם הדובדבן שבקצפת: קול שברירי ועדין.

 

 

לא הרבה קורה שמוזיקאים מגיעים להופיע בישראל דווקא בשנים המעצבות שלהם כיוצרים חובקי עולם, בשיא פעילותם או אפילו רגע לאחר ש'גילו' אותם בתוך סצינת הפופ העולמית, כשהם צמאים לעוד ורעבים להפיץ את בשורתם המוזיקלית.

ב2 לפברואר ריאן לוט – Son Lux יופיע בבארבי עם הרכב נגנים מלא, וזו הזדמנות נדירה לתפוס את המתזמר הכל כך מסקרן ומעניין הזה בקונצרט (במיוחד בתוך התנועה הברוכה של מוזיקאים אלטרנטיביים שמגיעים לישראל) ויש לכם הזדמנות לזכות בשני כרטיסי יחיד לאירוע!

איך נעשה את זה? בואו נשחק משחק – מנו שיתופי פעולה בין Son Lux לאחרים ושלהם עם אחרים עד לאן שתצליחו להגיע (או עד שיימאס לכם) לדוגמא:

ביונסה+ג'יי זי (Drunk In Love) > ג'יי זי+ פארל וויליאמס (Change Clothes) > פארל וויליאמס+דאפט פאנק (Lose Yourself To Dance)

וכן הלאה.

אם אין לכם כוח להסתבך אתם יכולים גם סתם לכתוב עם מי הייתם רוצים לשמוע אותו משתף פעולה.

שניים מהעונים יזכו בכרטיס להופעה!

 

 

ההגרלה מתחילה עכשיו ותסתיים ביום ראשון עוד שבוע בדיוק. ההגרלה הסתיימה הזוכים בכרטיס הם דבי ורן! תהנו בהופעה ותודה לכל מי שהשתתף!

הנה עוד שיר לסיום:

 

 

רקוויאם לחלום בלהות | פרידה מגבריאל בלחסן

לפני כמה חודשים התחלתי לכתוב על האלבום החדש של גבריאל בלחסן, ולא הצלחתי לסיים את זה. אולי בגלל שכל פעם שאני מנסה לכתוב את מקומו של האדם הזה בחיים שלי האצבעות משתתקות כמעט, מסרבות להקליד, כי אף מילה לא מרגישה מספיק נאמנה לתאר את החסד שניתן לי בחיים האלה בזכות היצירה שלו. אני יושבת וקוראת את מה שכתבתי אז והעיניים משתאות לנוכח המילים. המילים שכתבתי רק לפני כמה חודשים. צורך כמעט אלים כופה אותי להוציא את זה עכשיו, לחלוק לו כבוד ראוי במילים ההן, ובמילים שאני לא יכולה לעצור את עצמי מלכתוב היום. שני החלקים לפניכם. כמה נפש אחת מעונה שינתה בעולם הזה. בעולם של כולנו. כמה האבדן הזה הוא עמוק ופוער ואישי, איכשהו לא רק אצלי.

19.4.13 10:40 רציתי קלונקס

בשקט בשקט פתאום ככה משום מקום גיליתי שגבריאל בלחסן הוציא אלבום חדש. אלבום שמרגיש כמו שליחת הידיים הרחק אל מעבר ל'גם כשעיני פקוחות', עוד גלגול גועש של המילים ההן שהוא כבר לימד אותנו להכיר ב'רכבות'. המילים הכועסות, הכאובות, החותכות באיברים הפנימיים, המדממות לנו בתוך הגוף. עוד הר געש מיני הרבים שמתבשלים אצלו בבטן, איתו הוא הצליח שוב לזקק החוצה את החום האנושי הבוער שמוסיף להתלקח כל פעם כשאלבום חדש שלו רואה אור.


האלבום החדש 'מדרגות' הוקלט יחד עם ידידיה בלחסן, אחיו הצעיר של גבריאל. אני לא יודעת אם זה בזכות נוכחות מערכת היחסים העמוקה שלהם בתהליך יצירת האלבום, אבל יש איזשהי הרגשה נחבאת, איזה שהם ניצנים של אופטימיות מהולה בניקוטין בין תיאורי המציאות חסרת התכלית שגבריאל ממשיך לצייר לנו. משהו בייאוש שלמדנו להכיר ביצירה שלו התרכך מעט, הפינות החדות מרגישות טיפה יותר עגולות. אני שומעת את המילים ואני מצליחה ללקט תקווה זהירה מביניהן, ואולי זו רק אני והרצון העז שלי למצוא מעטי מעט של סימני החלמה.


משהו בי תמיד מקווה שיום אחד המוח של גבריאל יתעייף מכל המלחמות האלה ויספק לו את הנחלה שמגיעה לו. לפני כמה שנים, הייתה כתבה בחדשות על קסדה נסיונית בבית החולים שלוותה שהתחילו לטפל בעזרתה בחולים חשוכי הדכאון, והנה פניו של גבריאל הציצו שם, ובתמימותי הנערית חשבתי הנה, הנה גבריאל, זה מגיע. אבל הנה, הגיע עוד אלבום במקום, ועוד אחד אחריו, ועוד אחד. ואני ידעתי, שכל עוד יצאו אלבומים לא ישקוט המוח חסר הרחמים הזה. אבל פתאום 'מדרגות' גורם לי להרגיש משהו אחר שלא הרגשתי עדיין, משהו בצבע חדש ובהיר יותר.

21.8.13 13:10 אודה לגבריאל

לפני שנה וקצת, רשמתי לראשונה על גבריאל בלחסן. זה היה אחרי הופעה של אביב גדג' שהציפה בי המון מילים שאצרתי. עד אז לא העזתי לתאר אותו במילים מעל גבי האינטרנט, כי העומקים האלה נשמרו ביני לבין הקרובים אליי ביותר. האנשים שהתבגרו איתי נחשפו אליו בעיקר ברגעים שהייתי זקוקה לעזרה והפה שלי לא הצליח לבקש אותה, ברגעים שהאש שהשתוללה בתוכי הייתה כל כך אלימה שרק המילים שלו, של גבריאל, הצליחו ללכוד בדיוק חד את האימה שאחזה בלב שלי. טקסי ההטהרות האלה שהוא מתאר במוזיקה שלו לא היו זרים לי, ההקאות הנפשיות האלה תבעו את זמנן גם אצלי בגיל הנעורים, גיל שבו התהום שהתחבאה תחת רגליי שלי נגלתה לי בכל הדרה, והקלישאה של קרקע הנשמטת מתחת לכל מה שידעתי היא האמת שאליה קמתי יום ביומו.


והמילים שלו היו שם. כל הזמן הזה המילים שלו היו שם, והצילו את הלב שלי מלהתמוטט סופית. זה לא הולך להיות וידוי מרגש וקורע לב על האירועים והתהומות שכלאו אותי בתוך ערסל של סבל פעמים רבות מדי בחיי כי זה לא מעניין. מה שמעניין הוא חבלי ההצלה שנשלחו אליי ואל כולנו, הרגישים מדי, הספוגיים שלוקחים את כל מה שמסביב אליהם פנימה, בדמות של מלאך של מטה כמו שגבריאל קורא לזה. הידיעה שהמציאות המופרעת שהיכתה בי היא אחת מיני מציאויות מופרעות רבות של אחרים, שההתענות והכאב העמוק שמשתק לי כל שריר בגוף, הוא לא רק מנת חלקי. גבריאל שבר פחדים שלפתו לי את המעיים בגלל שהוא העז לספר על הפחדים שלפתו לו את המעיים. על השדים שהשאירו אותו ער לילות וימים, שואל כמו כולנו את האלוהים השתקן למה דווקא אני.


באומץ לב ובזעם איום ונורא שרק אדם שרוצה להמשיך לחיות ולהלחם יכול לאחוז בקרבו, הוא צרח את כל מה שלא בסדר, את המחלה הארורה, את השמיים השחורים והאדמה המבוקעת, את המדרכה הקרה והנאון האפור, בתיאורים גרפיים של במאי סדיסט ומשורר מחונן הוא שר ודיבר על אוננות והתאבדות ושיתוק וחיים, נלחם ברעל שמתפשט בקירות, במליצות, במילים מוקאות ולא ערוכות, במילות קודש. זו לצד זו הוא חילל את שבת ופיאר אותה בו בזמן. ואני הקשבתי. ואם יש משהו אחד שאני יכולה להגיד על האדם והמוזיקאי הזה, הוא שהמוזיקה שלו ריפאה אותי. שבלילות אחוזי הבלהות, כשאי אפשר ללכת לישון כי לא מצליחים לנשום, כשסכינים חורכות את הגרון ואת הבטן, שאי אפשר לאכול כי הבחילות הן לא רק בתוך תוכי הנפש שלי, הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה להקשיב למילים האלה, זו אחר זו, ולהרגיש אותן מרפאות לי הגוף בעדנה, נושקות לי אחת אחת על הפצעים הפתוחים ומגלידות אותם בסבלנות אין קץ.


היצירה הזועקת והגסה של הנשמה המיוסרת והמופלאה הזו החלימה אותי. רק הוא ידע איך ללטש את התחלואות לכדי רפואה, איך להשתמש במוזיקה ככלי מגן במלחמה הנצחית הזאת  בהרי הגעש. במאבקו שלו גבריאל נטע בי את הניצנים של היכולת להתבגר, להשלים, להאמין שהחיים לא נגמרים כשהמוות פולש אליהם באין מפריע, לדעת שאפשר לצמוח גם בעולם שלפעמים הכל בו נובל ומת. להרגיש את הבטן ולקבל את זה שהיא כואבת ושהיא תמשיך לכאוב תמיד כי החורים שנפערו בה לא יחלימו לעולם, וללמוד התחזק מכך. להתחזק מהחדלון הצהוב הזה שלעולם לא יפסיק לנעוץ ציפורניים בנו החיים.

אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה והידיים שלי רועדות והעיניים שלי שוטפות והלב שלי שבור לרסיסים כי הכאב הזה על חסרונו של אדם שזכיתי לראות עומד על במה פוצע את עצמו מחדש בכל פעם שהוא פותח את הפה מול עיניי בהופעה האחרונה אז בירושלים, אדם שראיתי כל כך הרבה פעמים באוזן נכנס מבויש להגיד שלום ולא הצלחתי להביא את עצמי להתקרב אליו ולהגיד לו עם העיניים שלי כמה שאני אוהבת אותו, מוקירה אותו ורוצה בשלומו צורב לי את כל הגוף.

17040_108033265880348_4717337_n

אז, בהופעה היא בירושלים

אין לי דרך נכונה יותר להפרד ממוזיקאי נדיר שהציל את החיים שלי תוך שניסה להציל את חייו שלו, שהמטיר עליי חסד אינסוף דרך האימה בה הוא חי, שאלוהי העצבים הרופפים לקח לנו אותו בלעג אכזרי כשדומם את ליבו העייף בלי אזהרה מוקדמת, דווקא כשהדברים החלו לקבל צבע שוב, כשנדמה היה לרגע שהמאבק הבלתי נגמר של גבריאל בגורלו החרוט מראש נח ומקבל חיים חדשים. והבור הפעור מאיים לבלוע הכל. המילים שלו הן אולי היחידות שיכולות לתאר בדייקנות מצמררת את הטלטלה הרגשית שאוחזת בעולם הזה בלכתו של האטלס שנשא אותו על כתפיים:

"איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול והמוצל והמציל שלי שצמח לו בן יום תחת ראשי וימינה חבקני וליטפה לי את כל השני הרעות והפסולות הולך שוקע שוקע וצולל"

ומה נשאר עוד להגיד גבריאל, מלבד ההלם שמותח את השרירים כולם, מלבד העצב שאוכל את הגוף ברעבתנות מחרידה? נער לב חרסינה גוף פחם, עכשיו אתה מלאך של מעלה. היה שלום ושלווה. המילים המרפאות שלך ימשיכו להחלים את הפצועים של מטה.

תודה שנלחמת כל השנים האלה. תודה על הכל.

צילום: דניאל צ'צ'יק

נ.ב. אני אוהב אותך

איזה כיף זה לנבור ולצלול במחיר של חוסר שינה אי שם בתוך מבוכי בלוגי המוזיקה שמעבר לים ואז להתקל פתאום במשהו שהיה שווה את כל הטיול הזה. הפעם PS I Love You בעלי השם הכל כך נדוש הם תיבת האוצר הסודית שמצאתי בקרקעית האוקיינוס.

 

 

פאק, כמה שהם באים לי בדויק בזווית הנכונה, בדיוק בלכלוך המתאים. אני לא יודעת כלום על הצמד הזה; פול שולנייר הגיטריסט והסולן, ובנג'מין נלסון המתופף, מלבד העובדה שהם קנדיים. כמעט נדמה שקנדה מייצאת לנו יותר ויותר מוזיקאים מחוננים ומעניינים, ובמפתיע יצא שהתעסקתי בעיקר בבאי היבשת המשונה הזאת בזמן האחרון. צירוף מקרים?

 

 

אתם כבר יודעים שבין שאר הדברים שאני כותבת עליהם, אוהבת אותם, או משייכת את עצמי תרבותית אליהם אני גם נערת רוק מזילת ריר, סוגדת גיטרות ידועה, ומתערטלת תופים חסרת מעצורים. אז תארו לעצמכם איזה גלי אושר הציפו אותי כששמעתי לראשונה את המצילות הרועשות והגיטרה המפרכסת הזו של PS I Love You

 

 

אז מה אם הם רק שניים, הם מייצרים סאונד של תזמורת אוקיינוס שלמה, כולל הלוייתנים שעושים קפיצות ענק מעל הגלים. והזעקות טביעה של שולנייר לא מרשות להרפות אפילו לרגע אחד ומחזיקות אותנו קשובים ועירניים, ובעיקר מתחרות בגיטרה שלו על הניצוח בכל הרעש המופלא הזה.

לפעמים יש מוזיקה שלא צריך להאריך עליה במילים יותר מדי, ואולי אנחנו במקרה כזה- מקרה שבו פשוט לוחצים פליי, ומניחים למוזיקה להקיף אותנו. איזה כעס ובלבול וכאב אותנטיים, ואיזו דרך מעולה להוציא אותם החוצה. התבגרות מעולם לא הייתה פרודוקטיבית יותר, וכמו שזה נראה אני באמת חייבת להתגבר על קשיי הטיסות שלי ולטוס פעם לקנדה:

 

 

יש להם גם עמוד בפייסבוק
וגם אלבומים שלמים שאפשר להאזין או לרכוש בבנדקאמפ.

לכו על זה!

איך זה שאני עוד כאן

יש שיח מתמשך על הטובות והרעות של הרשתות החברתיות. בלי להכנס לעובי הקורה בדיון הזה, אגיד שאני מאוד שמחה על היכולת ליצור קשר עם מוזיקאי עלום (או מוכר) אי שם ולהצליח להודות לו אישית (עד כמה שאינטרנט זה אישי) על מה שהמוזיקה שלו עושה לי. לפעמים זה כמעט אירוני כמה המוזיקאי הזה קרוב אליי בעצם.

 

 

קרה לי יום אחד לפני איזה שנה שפתאום בשיטוטיי האינסופיים מצאתי את אדם כהן. מכירים את זה שמוזיקה היא נס? שאתם נחשפים לגילוי שפשוט לא מרפה מכם? איזה נס זה שערימה של צלילים שאי אפשר להרגיש אותם או לחוש בהם, גלים של קול שמבחינת קיומם בעולם הם בעלי צורה כמו הרוח, רק האוזניים אומרות לנו שהם שם, כמו העלים שזזים על העץ שמיידעים אותנו שאיזשהו כוח בלתי נראה משחק בהם. ואיכשהו משהו בחיבור הבלתי נראה הזה – תו ועוד תו, מצליחים לעורר בנו מחשבות, רגשות, ותגובות פיזיות. איך אפשר לקרוא לדבר כזה אם לא בנדושות מחרידה- קסם?

 

 

משהו במוזיקה של אדם מצמצם לחלוטין את כל מה שציינתי מקודם, וכשאני אומרת מצמצם אני מתכוונת לכך שהיא כמו גלעין. היא כל כך קטנה ונחבאת אל הכלים, ועדיין אם תביטו מקרוב תוכלו לראות את תווי הפנים הצנועות שלה ואת הסיפור השלם שהיא מסתירה. אדם כהן פותח לנו עולם של חשיכה ועירום ומנורה אחת קטנה שמאירה את חלל החדר ומטילה צללים על הקירות, ועל שיפולי הגוף החשוף. אלומה שעוזרת לנו לזכור שעירום זה גם דבר יפה ומקרב ואינטימי, ושחשיכה היא גם שמיים מכוסים שמיכה של גלקסיות רחוקות ועולם פרוש ומלא חלומות.

 

אדם כהן2

 

הוא בורר את המילים ובוחר במדויקות שביניהן כדי לשרטט בקווים דקים וברגישות קנאית חוסר בטחון, משאלה, בדידות, או המיית לב. כמה קשה לשרטט המיית לב. והמילים האלו, המילים הכל כך פנימיות וסודיות שנמצאות אצל כל אחד, ושייכות לכולנו יחד, פתאום נשמעות והופכות לאמת. הן אמת צרופה של רגע אחד מזוקק ורוטט ואנושי. והן עבות בשר וכבדות משקל ובאותה נשימה עדינות ולוטפות ומזמינות, ובהינד עפעף מייסרות את הנפש.

נדמה לפעמים שמוזיקאים מסוימים, יותר מאשר היותם מוזיקאים- הם חייטים או סנדלרים. עובדי עבודת יד כלשהי איטית ומתישה, שאוספים חומרים שונים וטווים איתם איזשהו פלא קטן. מחווה נדירה של עליונות אנושית. כמו שחוטים ומחט ואצבעות זהירות יודעים ליצור יחד בד, משהו חדש שלא היה קיים לפני כן, כך גם אדם משתמש בכל כלי שיש ברשותו, מילים, לחן, ידיים ומיתרי קול כדי להדליק זיקוקים קטנים של אש, של חדווה קיומית, של בערת חיים. בערת חיים שנבראת מסך החלקים השרופים, שהופכת לנס קטן של כנות בתוך געש של עולם משתולל.

 

 

סיפור אישי קטן: כשראיתי לראשונה את השם הזה חשבתי שאני מכירה אדם כהן אחד, מגלגול קודם של החיים של שנינו, אבל הייתי מסופקת אם אכן זה אותו אדם. סקרנותי הרבה דחפה אותי למצוא אותו בפייסבוק. והנה, הבחור המקסים והמשונה שהכרתי בשנות התיכון עוד כשעיטרו את ראשו ראסטות עגולות והתגלגלנו אחד לתוך החיים של השני מפעם לפעם, נוגעים-לא נוגעים, פתאום שוב מבליח לחיי בדרך חדשה כלשהי.

משהו יפה כל כך שהוא אמר לי כשדיברנו על המוזיקה שלו, מזכיר לי כמה דרך הלכנו מאז אותו היום בו הכרנו, כמה הרחקנו. כמה משאלותינו משותפות, וכמה דרך כולנו הולכים כדי למצוא את שליבנו חפץ בו: "את הכל אני עושה בשביל אישתי העתידית, החברה האנושית הפשוטה, שתקרא ותקשיב ותבוא להגיד 'שלום' סוף סוף, יום אחד."

 

הנה מונחת לפניי ולפניכם יצירתו של נווד אחד ששר, מנגן, ומלחין את מסע החיפוש המרתק והמשוגע שלו. הרצון לאהוב, הצורך להיות נאהב, המאבק להכיל, היכולת לנשום. נימי נימיו של עולם אישי ונסתר שמתגלה לנו ומזדכך לנו בכל שמיעה, ולא גורע לרגע. מצבת זכרון של מי שאנחנו ומי שנהיה, ומי שחלמנו להיות.

אני חושבת שאני מרשה לעצמי להגיד שאלבום הבכורה של אדם כהן 'בין רעש לקול' הוא לא פחות מיצירת מופת. לא יצירת מופת מהסוג של פרסים ודגלים והילולה ברחובות, אלא ניצחון יחיד ופרטי של הרוח שמשחקת בעלים, של האוקיינוס הבלתי נראה. זהו זיכוך יוצא דופן של קיום, וככזה הוא גם משמש כתרופה לקיום הזה. כי מאז ומתמיד מוזיקה נתנה תשובה והיוותה מרפא, וזה כל מה שאנחנו מחפשים בעצם לא?

 

אתם יכולים לרכוש ולתמוך, וכמובן להאזין לשני האלבומים שהוציא עד כה במלואם בבנדקמפ: אלבום הבכורה 'בין רעש לקול', והאלבום השני 'ריקוד' שיצא לפני כחודש.

אשאיר אתכם עם שיר חדש שיצא אתמול:

 

 

שבת שקטה לכולם.

חיבוק צלעות

אני חושבת שאף פעם לא כתבתי על מוזיקה אלקטרונית. מנסה להזכר ולא צץ לי כלום ממגירות הזכרון הקטנות של המוח, וזה מאוד מוזר כי אני שומעת אותה המון. הגיע הזמן לתת לה רגע.

אולי בתור התחלה ניגע במשהו שכן תופס תאוצה והכרה. אני די בטוחה שכולכם שמעתם את השם Purity Ring מתישהו בשנה האחרונה. וזה מצחיק, כי הרכב כזה נוגע לי במקום הרגיש של 'אני הכרתי אותם קודם!' והקנאות הקטנה והנסתרת הזו שלכל אחד מאנשי חקר המוזיקה יש במקום נסתר בתוכו- שמצד אחד רוצה נורא להכיר לעולם את הדבר המדהים הזה שהוא מצא איפשהו במעביי האינטרנט ומצד שני נורא רוצה שיהיה לו את הקרדיט האבסולוטי על להיות הראשון שגילה אותם. ואני יודעת שאתם בטח אומרים לעצמכם 'לא אני', אבל כולנו מחמיצים פנים מעט כשמשהו שאנחנו חושבים שהוא פנינה חבויה פתאום מגיע לרדיו ומחרבן לנו את כל הייחודיות שבחוצפתינו סיגלנו לעצמנו.

 

 

במקרה של Purity Ring הבנתי שהם נחלת הכלל כשאלבום הבכורה הגיע דרך מפיצים בארץ ולא דרך הזמנה עצמאית מחו"ל. בתור אחת שלא שומעת רדיו, ידוע לי שזה החותם הוודאי לכך שהמוזיקה הזאת הולכת להיות משודרת בכל מקום אפשרי ולהפוך ללהיט התורן הבא. יותר מזה, אני חושבת שיש הרבה אנשים שחולקים איתי את הפחד מהלעיסה הבלתי נגמרת של גלגל"צ, והרידוד המוזיקלי שהם עלולים לעשות למוזיקאים לא רעים בכלל, ובלי קשר או עם קשר לתעשיית המוזיקה בארץ יש קונפליקט בעייתי מאוד בין הרצון להשמע ולהגיע ליותר קהל, לבין המאיסות שאורבת בבמה הספציפית הזאת.

אבל עזבו אתכם מדיונים פוליטיים על מיינסטרים, בואו נתעסק קצת במוזיקה.

 

 

בצמד המעולה הזה חברים מייגן ג'יימס וקורין רודיק הקנדים והצעירים להחריד. עוד לא עבר חצי יובל מאז שנולדו וכבר הספיקו להופיע ברחבי העולם בפסטיבלים בינלאומיים, להוציא אלבום בכורה מעולה תחת לייבל משמעותי, ולסמן טריטוריה מלכותית בסצינת האלטרנטיב פופ העולמית.

זכיתי לראות אותם בפסטיבל פרימוורה האחרון בברצלונה: בחורה מתוקה ועדינה עם קול יפהפה ונוכחות בימתית צנועה ונער צנום שמנגן על מקלדות סופר מגניבות דמויות מנורות.

 

IMG_5145

 

זו הייתה אחת ההופעות המהנות שהייתי בהן. מייגן הייתה חיננית וחייכנית, והתמסרה למוזיקה לחלוטין. ברגע שהתחילה לשיר נתנה לעצמה להשתחרר ולהעלם אל תוך הצלילים, אבל הדבר שמשך אותי בה היתה בעיקר העובדה שהיא הייתה כל כך בתולית בתקשורת שלה עם הקהל, כאילו עוד לא הפנימה שהיא על הבמה ולא ביניהם. לעומתה, קורין נחבא מאחור אבל באותה עת הפגין בטחון וקרירות של אדם שעסוק בעבודתו. הם סיפקו את הסחורה לחלוטין והשילוב בין השניים האלה היה מרתק.

בכלל, מרשים למצוא כזה מוצר איכותי ומלוטש היטב, עם הפקה מדויקת וסאונד כל כך נקי וחלק, מילדים שזה עתה דרכו רגלם בתוך עולם המוזיקה. השניים האלה מספרים סיפורי בלהות וחלומות אבודים מהילדות, אגדות על פחדים של הבטן ותקוות של הלב, ומייצרים מלודיות שאפתניות שלא מתיימרות להיות משהו אחר מלבד פופ אלקטרוני מושלם. הביטים ממוקססים ברובם מקולה של ג'יימס ומשמרים אווירה מרחפת מעט, עתירת באסים ומורכבת לעיתים, ולפעמים מלאת תמימות ואפילה להחריד בבת אחת.

 

 

איזה קול יש לה, איזה כיף להאזין ליופי הזה.

אתם יכולים להתעדכן באתר שלהם, ואני ממליצה לכם מאוד לרכוש את האלבום הזה. אין בו שיר אחד פחות ממעולה. הוא לא מצליח להמאיס עצמו לרגע, מסוג האלבומים שהאוזן מתענגת עליהם כמו על שוקולד.

 

רק למסור מבטי לשמיים

אין לי שמץ של מושג איך התחילה ההכרות שלי עם אביב נוימן. איפשהו דרך סמטת פחם-עשן הזמן-לבונטין 7 השם שלו צף אצלי מדי פעם. מקריות היא משהו שתמיד מוטל בספק בעיניי, אבל חיבור של אנשים דרך מוזיקה לעולם לא. מה שאני כן יכולה להגיד זה שאת המוזיקה שלו שמעתי הרבה אחרי שכבר חיבבתי קצת את הבחור: ילד-גבר עם שיער זהב ועיניים טובות, שכל מבוקשו בחיים הוא לצלול פנימה אל המוזיקה, ללמוד ממנה ולרפא איתה את חולות היום יום.

 

 

לא פעם הודיתי שיש לי משהו עם זעקת הלב השבור. מוזיקאים שיורקים את האמת שלהם על דף, בונים את עצמם מחדש עם מוזיקה ומנסים להתמודד דרכה עם העולם, תמיד מצאו את דרכם עמוק אל חדרי הלב שלי. מהסיבה הפשוטה שמעבר להערכה שאני רוכשת למוזיקה טובה, יש הדרת כבוד בלתי ניתנת לערעור למוזיקה שאני מאמינה לה. לצלילים גסים של רגש. ואביב הוא הר געש של רגש וכנות.

הוא נולד וגדל בבאר שבע, לזוג אמנים – פסלת ואמן יודאיקה, שדאגו להשמיע לו מוזיקה קלאסית בינקותו. ילד פרח שכזה שהוקף ביצירה מאז שהוא מכיר את עצמו, ורק אחרי הצבא הוא הבין שהוא רוצה לעסוק במוזיקה בעקבות מקרה נהדר שקרה לו:

"ערב אחד אחרי שהשתחררתי מהצבא יצאתי עם חברים לנגן באנדרטה מהדהדת בראש הר מחוץ לבאר שבע. בסוף הניגונים נשארתי לבד עם גיטרה בתוך הכיפה ונגנתי שיר שכתבתי לעצמי.
בזמן שאני מנגן בתוך הצליל המהדהד של האנדרטה, שמעתי בראשי את התפקידים, את המלודיות שצריכות להיות בשיר הזה ובמוזיקה שלי בכלל.
לקח לי זמן להבין שאני לא רק שומע את זה בראשי, שבחורה שלא הכרתי אז – שני ולמן – נכנסה לכיפה של האנדרטה והתחילה לשיר מאחורי גבי.
השיר הזה היה "אלף פעם" ואחריו נוספו עוד ועוד שירים שהניצוץ שלהם ניצת אז באנדרטה. או בעצם בכל חיי עד אז."
 

לא יכולתי לספר את זה יותר יפה. המדבר הזה ניכר במוזיקה של אביב, מוליך אותה לטפס מעל הסלעים והאבנים, למעוד את הלילות השיכורים, לצאת לחקור את המיית הלב המחפש במדבריות החול שטופות השמש.

 

 

והוא מחפש. מחפש כל דבר שיכול לנחם מעט את הראש העמוס, את הכתפיים הכורעות. אלבום הבכורה של אביב נוימן נקרא 'דוד', ואפשר בקלות להצביע על פרשנויותיו: דוד זהו שמו של אביו, או דוד המלך שהיה גם הוא מוזיקאי אדמוני. אבל מכולם אני חושבת שזהו פשוט ערכו של השם התנכ"י הזה, המושרש כל כך בתפיסה התרבותית שלנו, שמסמל אדם פשוט שמנסה לאחוז בחוזקה במשקל הכבד שהוטל עליו, ולהצליח לשאת אותו למרות צניעות מידותיו. דוד הוא מסעו העייף והנחוש של אדם אחד אל המלוכה שראויה לו, אל הנחת והנחלה, אל נשימת הרווחה שכולנו מייחלים לה בסופו של המירוץ הזה.

 

 

אלבום הבכורה הזה הוא אחד מהאלבומים היותר מרגשים ששמעתי בעברית לאחרונה. יותר מלהשתפך על התכווצויות בלבי או דמעות בעיניי, אומר שמכלול היצירה שלו היא לא פחות מחתיכת נשמה שהוא אורז בתוך קופסת קרטון ומגיש לכל בעל אוזניים לשמוע. וככזאת, היא מורכבת, ורגישה, ואכזרית, ועשירה ומלאת רבדים. ואין משהו שאני יותר אוהבת במוזיקה כשמגלים אותה כל פעם מחדש, או שהיא מגלה בנו כל פעם דברים מחדש. וכמו מוזיקאים אחרים שכתבתי בשבחם- גם אביב כותב את כל מה שאני וכל מה שאתם, בלי לפחד מהעירום שלו עצמו.

הוא לא איזה זמר מדהים עם קול משכר, וזו ממש לא מגרעה. הקול שלו כל כך נא ואמיתי שיש בו אנושיות בשר ודם. לא מעודן ולא בהכרח רך, אלא משהו בו רועד ושביר וחסר הגנות לחלוטין, ושם נמצא כל הקסם: ברטט הזה, הלא מחונך, הלא מקצועי, הלא מזוייף. הרטט הזה של הלב הפועם, של המילים הכנות, של הבטן הרעבה, של החול בנעליים.

 

 

אביב נוימן הוא מהמוזיקאים ששרים את הרגשות של כולנו החוצה, את הסיפורים הקטנים והחשוכים שאנחנו שומרים בסוד. הוא מהמוזיקאים האלה שגורמים לנו ולפחדים שלנו להרגיש טיפה יותר בבית. להיות טיפה יותר בשקט עם עצמנו.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי יש חלום קטן לראות אותו שר את הלב החשוף הזה שלו על במה. ביום שבת ה16 לחודש הזה הוא יופיע במועדון האזור בתל אביב בהופעת השקה לכבוד צאת האלבום, ולרגל המאורע אנחנו נחלק לכם גם כרטיס זוגי וגם אלבום! ההגרלה תמשך עד יום רביעי ומי שרוצה להשתתף יכול לשלוח מייל עם הכותרת 'כרטיס/אלבום'. הזוכים יקבלו מייל ביום רביעי עם כל הפרטים.

עד אז, תשמעו את האלבום הזה. תנו לעצמכם להעלם רגע אל תאטרון החולות של הילד בעל שיער הזהב. לצלול אל הדיונות.

נתראה בשבת?

אצבעות טורקיז

את Tiny Fingers אני מרגישה שאין יותר מדי צורך להציג. כמות הסופרלטיבים שהורעפה עליהם בכל מקום אפשרי ודאי לא חמקה מעיניכם. הם הגיעו מהצפון, השתלטו על המרכז, וחרכו את הנגב. התחילו כטריו גיטרה-באס-תופים, צירפו סולנית וקלידים, ונשארו בסוף אינסטרומנטלים. הבארבי קטן עליהם, ומסתבר שגם ניו יורק. אם אני מפתיעה אתכם פה ולא שמעתם עליהם מעולם, בואו נתחיל עם זה:

זה אחד הקטעים האהובים עליי מהאלבום הראשון שלהם שיצא לפני שנתיים. מאז הם הספיקו להוציא עוד שני אלבומים, והרביעי יחגוג את לידתו ממש השבוע בבארבי. בתור חלק מז'אנר מוזיקלי שלא כל כך קיים בארץ ורק מתחיל לזקוף לאנשים את האוזניים נדמה שזה ההרכב העצמאי הכי פורה שקיים היום בסביבה, עם פעילות בסדר גודל מרשים גם בארץ וגם בחו"ל, וקהל אדוק קבוע ומתרחב תמידית ששומר על נאמנות לאורך הדרך.

על הפינגרז שמעתי הרבה לפני שראיתי אותם בהופעה, ואת החומרים שלהם ניסיתי ללקט בכל דרך אפשרית. להקה ישראלית שעושה רוק אלקטרוני כבד ומאסיבי ומביאה את בשורת הדאבסטפ לארץ אבל עושה את זה כמו שצריך, בלי גימיקים ועם המון אהבה למוזיקה, לא יכולתי לפספס דבר כזה. בסוף ראיתי אותם וזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה: אפוף עשן ואלכוהול, נוטף זיעה, ומלא בבאסים שמוחצים את הכתפיים ומכריחים את הגוף לזוז. זה היה מספק ומעורר תאבון בו זמנית, והדבר הבא שקרה זה הציפייה האינסופית לאלבום, ופיזור משפטים כמו 'הם עשו חביתה מהמוח שלי' יחד עם דברי שבח והלל לסביבתי הקרובה.

זו לא היתה ההפתעה מהיכולת לייצר מוזיקה ברמה כזאת בארץ כמו שזו היתה מראית העין הבלתי נסבלת הזו של הקלות בה הכשרון והאנרגיות האלה נשפכו מהחבורה הזאת. משהו בהופעה שלהם מחייב אותך בכל דרך אפשרית: אין יכולת פיזית להשאר נטוע במקום או להפגין אדישות כלשהי, בגלל שהמוזיקה שהם עושים נטולת מניירות, פוזות ושאר מנהגים מעייפים ששייכים לאנשים שמנסים לכבוש דרכם אל הפסגה. הפינגרז פשוט צועדים לשם ברגליים עיקשות וידיים שלופות ומכים בכל מה שנקרה בדרכם, בין אם זה גיטרה תופים או מקלדת.

כרגע ההרכב מונה את אורן בן דוד על הגיטרה, בועז בנטור על הבאס, טל כהן על התופים ונמרוד בר על הקלידים. אני חייבת להיות כנה ולהודות שנוכחותה של דניאלה ססיליה תורג'מן (הסולנית שהשתתפה בשני האלבומים הראשונים של ההרכב) חסרה לי מאוד. הקול הנשי המהפנט שניצח על המהומה המופלאה הזו עשה חסד גדול עם ההרכב, ונתן נפח נוסף לסאונד שלהם. אבל גם נטולי מנצח, התזמורת הזו עובדת היטב ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. כבר בינואר השנה הם הספיקו להוציא סרט מעולה שמתעד את הקלטות האלבום השלישי שלהם ומלווה אותו במלואו רצועה אחר רצועה:

להלן פינת הווידוי האישי הקבוע: אני סאקרית של באסים. הצליל האהוב עליי בעולם המוזיקה הוא באס, ללא כל ספק. כמה שיותר נמוך, יותר כבד יותר רחב, ככה יותר טוב. יש משהו שרק באס יכול לעשות וזה להרגיש את המוזיקה פיזית על העור, ומשהו שמאוד מייחד את הסאונד של טייני פינגרז הוא הבאסים המאסיביים האלה שלוחצים עליך במלוא משקלם ולוכדים אותך תחתם. וזה אפילו לא נכנס תחת הכותרת של לעשות דאבסטפ, אלא פשוט לעשות מוזיקה טובה: שכבות של צלילים שיושבים על בסיסים של רוק כסחני, מגובים בסאונד אלקטרוני שמן וחסר רחמים.

 

הופעה של ההרכב הזה זה משהו שאתם חייבים לעצמכם. האנרגיות שהם מצליחים להביא לביטוי בצורה כל כך נדירה באלבומים שלהם הן רק פרומו למה שהם מסוגלים לעשות על במה עם כלים מחוברים לחשמל וכמה מגברים. הם מסוג הלהקות שמזינות את הקהל והקהל מזין אותן אבל הם לא תלויים בזה, כי הדלק שהם שואבים מהנגינה כבר מחזיק אותם, והיכולת שלהם להמציא את עצמם מחדש לא נעלמת לרגע. כמו שזה נראה כרגע זה מה שהם הולכים לעשות גם בהופעה הקרובה שלהם:

יש משהו מרגיז אצל טייני פינגרז: משהו שובר מוסכמות וחצוף אפילו, ביהירות ובמהירות הזו בה הם מעזים להוציא בזה אחר זה חומרים חדשים. כמו שכתבתי לא מזמן- אי אפשר להספיק, ובמקרה של טייני פינגרז זה כמעט אבסורדי כמה אנחנו מפגרים מאחוריהם, כשעוד אלבום יוצא לאוויר העולם ועוד לא הספקנו לשמוע את הקודם כמו שצריך. אבל אל חשש, יש קצה מנהרה שמחכה לכם ממש פה למטה.

לכבוד ההשקה לאלבום הרביעי "WE ARE BEING HELD BY THE DISPATCHER", החברים מחלקים לכם עותק אחד במתנה! כל מה שאתם צריכים לעשות זה לשלוח מייל עם הכותרת Tiny Fingers ולהכנס להגרלה. הזוכה המאושר יקבל מייל ביום ראשון!

ובברכת מזל טוב לאלבום החדש אני ממליצה בחום לכולכם להגיע לבארבי ולראות את זה קורה בפעולה, כי אין כמו לצאת לשטח במקום לשבת במשרד. הנה עמוד האירוע בפייסבוק, ובבנדקאמפ אתם יכולים לשמוע (ולרכוש) את האלבומים הקודמים של הפינגרז.

עד אז, נשאיר אתכם עם הסינגל הראשון מהאלבום החדש:

נתראה בבארבי?