איך נפלו גיבורים

אני מראש מתנצלת בפני כל אדם העלול להפגע מהמשפט הבא:

האמריקאים הם עם מטומטם.

עכשיו, הבעיה עם המשפט הזה היא לא נכונותו או אי-נכונותו, אלא העובדה שיש כל כך הרבה סיבות אפשריות למשפט שכזה: האוכל המהיר, הנשים המחומצנות, הכלבים המיניאטורים שיושבים בתוך תיקים מעוצבים, מכוני השיזוף הטיפשיים, הריאליטי, סדרות מייגעות כמו 'האנטומיה של גריי', והבוטוקס (אוי הבוטוקס). אל תטעו לא הכל רע: יש גם את 'חוק וסדר', את פיקסאר ואת דייב גרוהל, והרבה מוזיקה ששווה לחיות בשבילה.

אבל אני סוטה לחלוטין ממטרת הפתיח הזה, שעיקרו: הסיבה שהאמריקאים הם עם מטומטם (הפעם) היא כי הם לא נתנו להגיע לקייסי אברמס להגיע למקום השני באמריקן איידול. כן כן, קראתם נכון- המקום השני באמריקן איידול. מפעל מצוחצח ומעורר גועל של שטחיות ופרסום.

לפני הכל בואו נבהיר דבר אחד: אני לא רואה אמריקן איידול. אני גם לא סובלת את מה-שמו עם הג'ל בשיער שמאוהב בעצמו עד כדי גיחוך, או את ג'ניפר לופז שמלאה עדיין בשאריות נפטלין (דווקא את סטיבן טיילר אהבתי פעם עד שהוא התחיל למתוח לעצמו את הפרצוף בלי הכרה). התכנית הזאת מעוררת בי סלידה עזה כי היא מייצגת בצורה כל כך בוטה את תרבות הצריכה, תרבות האינסטנט, תרבות הרדידות. אבל פתאום, ככה במקרה, הגיע הילד המבויש הזה עם הזקן האדמוני, שמנגן בקונטרה בס ושר בלוז, והלב שלי צנח לתחתוניי.

איך העז המבולגן הלא אסתטי עם המוזיקה הלא פופולרית שלו לבוא ולשנות (ולו לרגע) את איך שהמוני אמריקה צורכים בידור: לבצע שירים של ריי צ'רלס, ג'יי הוקינס, נאט קינג קול ושות' ועוד להתהדר בעור צח כשלג. איך העז לפתוח את הפה החייכן הזה ולהפיק ממנו צליל מחוספס וגס, אמיתי מהבטן ולא מלוטש ומצועצע כמצופה?

קייסי אברמס לא עשוי מאבק כוכבים, הוא לא סטאר או ווקאליסט גדול, ובטח שלא הדבר הכי חתיך בשטח. כמובן שצוות ההפקה ניסה בכל כוחו להפוך אותו לכזה: הסופרלטיבים הספק מוגזמים, ההיסטריה הכללית, הנבירה בחייו האישיים ואפילו ניסיון השטחת התלתלים הנהדרים האלה. אבל הבחור לא נפל לכל אלה (חוץ מביצוע די חלש לנירוונה)- הוא השתדל לדבוק בביצועים הג'אזיים שבחר למרות לחץ המלווים המוזיקלים, התעקש לעבד את השירים כמו שמתחשק לו, והכי חשוב המשיך ללכת בדרך האמיתית והכנה- הדרך של אהבת המוזיקה (בניגוד לאהבת הפרסום) ולא נתן לשתן לעלות לו לראש.

ואם שאלתם את עצמכם למה המקום השני? פשוט כי זה המקום האידיאלי לאנדרדוג. זה המקום בו זוכרים אותך מספיק כדי  שהקריירה שלך לא תמות, אבל לא חונקים אותך בציפיות. המקום בו מוזיקאים יצירתיים כמו קייסי יכולים להשתולל עם המוזיקה, לעשות מה שבראש שלהם ולעשות את זה בצורה בלתי נשכחת (דוגמאות טובות הן אדם למברט ומארינה מקסימיליאן בלומין).

ובכלל, יכול להיות שלאמריקאים לא מגיע עדיין מוזיקאי אמיתי בתוך תכנית כל כך פלסטית, ואולי הם בעצם עשו לקייסי טובה כשלא בחרו בו להמשיך ולהפוך לאליל עד איבוד זהותו. יכול להיות שאי-הבחירה בו תיתן לו את החופש לעשות מה שהוא רוצה בדרך שלו, לכתוב ולנגן את המוזיקה שהוא אוהב, ובעיקר והכי חשוב: לשמור על התלתלים האלה.

למיטיבי לכת: שלושה קטעים (בביצועים משותפים) של קייסי בתקופת לימודיו באקדמיה לג'אז (כמובן וכמה לא מפתיע- הבחור משכיל): Autumn Leaves, Summertime, Why Dont You Do Right.

יש על הילד כשרון.

מה שבטוח מכל הסיפור הזה: אני אחכה לאלבום הבכורה של קייסי אברמס.

___

פוסט הבא יהיה משהו אחר לגמרי. הכינו ראש פתוח.

עלמא