נ.ב. אני אוהב אותך

איזה כיף זה לנבור ולצלול במחיר של חוסר שינה אי שם בתוך מבוכי בלוגי המוזיקה שמעבר לים ואז להתקל פתאום במשהו שהיה שווה את כל הטיול הזה. הפעם PS I Love You בעלי השם הכל כך נדוש הם תיבת האוצר הסודית שמצאתי בקרקעית האוקיינוס.

 

 

פאק, כמה שהם באים לי בדויק בזווית הנכונה, בדיוק בלכלוך המתאים. אני לא יודעת כלום על הצמד הזה; פול שולנייר הגיטריסט והסולן, ובנג'מין נלסון המתופף, מלבד העובדה שהם קנדיים. כמעט נדמה שקנדה מייצאת לנו יותר ויותר מוזיקאים מחוננים ומעניינים, ובמפתיע יצא שהתעסקתי בעיקר בבאי היבשת המשונה הזאת בזמן האחרון. צירוף מקרים?

 

 

אתם כבר יודעים שבין שאר הדברים שאני כותבת עליהם, אוהבת אותם, או משייכת את עצמי תרבותית אליהם אני גם נערת רוק מזילת ריר, סוגדת גיטרות ידועה, ומתערטלת תופים חסרת מעצורים. אז תארו לעצמכם איזה גלי אושר הציפו אותי כששמעתי לראשונה את המצילות הרועשות והגיטרה המפרכסת הזו של PS I Love You. 

 

 

אז מה אם הם רק שניים, הם מייצרים סאונד של תזמורת אוקיינוס שלמה, כולל הלוייתנים שעושים קפיצות ענק מעל הגלים. והזעקות טביעה של שולנייר לא מרשות להרפות אפילו לרגע אחד ומחזיקות אותנו קשובים ועירניים, ובעיקר מתחרות בגיטרה שלו על הניצוח בכל הרעש המופלא הזה.

לפעמים יש מוזיקה שלא צריך להאריך עליה במילים יותר מדי, ואולי אנחנו במקרה כזה- מקרה שבו פשוט לוחצים פליי, ומניחים למוזיקה להקיף אותנו. איזה כעס ובלבול וכאב אותנטיים, ואיזו דרך מעולה להוציא אותם החוצה. התבגרות מעולם לא הייתה פרודוקטיבית יותר, וכמו שזה נראה אני באמת חייבת להתגבר על קשיי הטיסות שלי ולטוס פעם לקנדה:

 

 

יש להם גם עמוד בפייסבוק
וגם אלבומים שלמים שאפשר להאזין או לרכוש בבנדקאמפ.

לכו על זה!