במותם ציוו, פרק ב'

והנה אנחנו ממשיכים עם רצף המתאבדים/מתים בדרכים משונות ולא ברורות, והפעם שלושה מוזיקאים אחרים שאני מאוד מאוד אוהבת.

_

נתחיל עם ריצ'רד שאנון הון.

Shannon Hoon

כילד שגדל חיים נורמטיביים למדי באינדיאנה ושיחק פוטבול בתיכון, לא היו לסביבה ציפיות חוצות גבולות בשבילו. אף אחד לא חשב ששאנון (שבחר בשמו השני כי חלק עם אביו את הראשון)שהיה חבר בשתי להקות מקומיות אחרי התיכון, ייסע יום אחד ללוס אנג'לס ויקליט עם גאנז אנד רוזס, ויפגוש כמה מוזיקאים באיזה מסיבה ויקים איתם את מה שהפכה להיות אחת הלהקות הכי מגניבות באיזור למשך 3 שנות קריירה. בליינד מלון הספיקו הרבה יחסית למעט הזמן שהיה להם יחד עם שאנון: חיממו את ניל יאנג, אוזי, גאנז, סאונדגארדן ולני קרביץ, הקליטו (כמעט) שלושה אלבומי אולפן -מתוכם הוציאו שניים בחייו, עשו סיבובי הופעות ברחבי ארצות הברית, רכשו קהל ומעריצים וסומנו כלהקה עולה בשמי הרוק העולמי. שאנון הספיק בדרך להתמכר (ולהכנס לגמילה כמה פעמים) לכל סם שקיים, לעשות ערימות של אסיד במהלך הופעות כשבין היתר השתין מהבמה על מעריץ, תקף מאבטח, וזרק תופי קונגו על הקהל בסוף הופעה. התאהבנו סופית בגלל Skinned, שעד ששמעתי אותו לא פיתחתי אל בליינד מלון רגש מיוחד, ומאז יש להם מקום שמור בלבי. ולמרות כל ההתפרעויות והסמים, שאנון עדיין היה ילד חביב וחייכן עם יכולת לכבוש את העולם, עם קול מיוחד וכריזמה משתפכת.

שאנון, על הקהל שלו: "הבנתי שהאנשים שבאים להופעות, זה התפקיד שלהם, לעזור לנו להבין למה אנחנו נהנים לעשות את זה לפעמים."

ב21 באוקטובר 1995 אחרי לילה של התפרעות סמים כללית, שאנון נמצא מת באוטובוס הלהקה בעקבות מנת יתר. אחרי מותו, הלהקה הוציאה אלבום שלישי (של חומרים ששאנון הקליט איתם) בשם Nico על שם בתו של שאנון, כשכל ההכנסות היו בשבילה. הוא היה בן 28.

___

נמשיך עם פרדריק מארק לינקוס.

מארק גדל כילד להורים גרושים במשפחת כורי פחם, הצטרף לכנופיית אופנוענים והתמכר לאלכוהול ומריחואנה כבר בשנות נעוריו. מוזיקה הייתה דרך מוצא מעבודה במכרות ואחרי התיכון הוא עבר לניו יורק, הקים עם ארבעה חברים את הדנסינג הודס שהתפרקו אחרי 4 שנים (והספיקו להוציא אי.פי ואלבום בכורה), אז נוסדה ספרקלהורס שלימים הפכה לשם איתו היה מזוהה הכי הרבה (אולי גם בגלל העובדה שכל חבריה התחלפו בשלב כזה או אחר) כשבעצם מארק הוא לב ליבה של הלהקה. ב15 השנים בה פעל עם ספרקלהורס הוא הספיק לחמם את רדיוהד בסיבוב הופעות באירופה, לחטוף דום לב ממנת יתר של אלכוהול הרואין ונוגדי דכאון, להיות משותק לכסא גלגלים, להשתקם, להוציא 4 אלבומים, לשתף פעולה בין היתר עם פי ג'יי הארווי וטום ווייטס, להפיק אלבומים לדניאל ג'ונסטון ונינה פרסון, ולרכוש לעצמו אוהבים שלא יכלו לעצור את המוזיקה העדינה והאפלולית שלו מלהכנס להם עמוק עמוק לוורידים. גיליתי אותו מאוחר מאוד, אחרי האלבום הרביעי, והתמכרות לכל מעשה ידיו הייתה בלתי נמנעת. מארק תמיד היה אאוטסיידר מסתורי ומסקרן, וחלק מהמשיכה שלי אליו הייתה בגלל האישיות המעורערת הזאת שיצרה מוזיקה מינורית שהצליחה לחלחל מתחת לכל השכבות הקיימות.

מארק, על טום ווייטס: "ובכן, כנראה שלעולם לא היתה מוזיקה של ספרקלהורס אם לא היה טום ווייטס. גרתי בלוס אנג'לס והייתי מוכן לוותר על מוזיקה, ואז שמעתי דיג'יי מנגן מוזיקה שדי שמרה אותי מללכת אל תוך הים."

ב6 במרץ 2010 שהה מארק אצל חברים, ואמר להם שהוא יוצא להליכה. הוא התיישב בשדרה ליד ביתם וירה לעצמו בלב עם רובה. הוא היה בן 47.

___

ואחרון חביבנו, ניקולס רודני דרייק.

ניק גדל בבית מוזיקלי אוהב בבריטניה, כילד למד לנגן על חליל, פסנתר וגיטרה, והתחיל להלחין מוזיקה שהוקלטה על ידי אמו. הוא עשה מסלול לימודים גבוהה, למד קלרינט וסקסופון, ניגן במקהלת בית הספר והקים הרכב, הפך לספורטאי ותלמיד מצטיין, עד שהתחיל להזניח את הלימודים בעקבות אהבתו למוזיקה. הוא קנה גיטרה, ואחרי התיכון גילה את המריחואנה, טייל בצרפת ומרוקו, התמקד בכתיבה והלחנה, והתחיל ללמוד בקיימברידג' ספרות אנגלית. הוא סיגל לעצמו טכניקת נגינה ומקסם אותה באימונים, ובמקביל הופיע במועדונים קטנים בלונדון והכיר את אשלי האצ'ינג שעזר לו לחתום חוזה עם איילנד רקורדס. במשך 5 שנים ניק הוציא שלושה אלבומים. הוא מיעט להופיע עקב ביישנותו, אבל במוזיקה שלו היא לא ניכרת. הכרנו כבר כשהייתי תינוקת (איך כיף כשיש אחים גדולים) ותמיד נדמה היה לי שהמוזיקה שלו מרקדת לי על מיתרי הלב גם כשהיא עצובה מנשוא. יש אגדה אורבנית רווחת ומוטעית על כך שניק לא הצליח בחייו ונכנס לדכאון עמוק עקב זה. הסברה הזאת היא נוחה ורומנטית, אבל אינה נכונה. בכל שנות חייו ניק היה טיפוס מתבודד בעל מגבלות חברתיות רבות, ויחד עם זאת הוא היה מוזיקאי מוערך גם בחייו, כשהדכאון שחלה בו לא בהכרח היה קשור לנסיבות.

[Nick+Drake+young+nick2.jpg]

ניק, על התאבדות: "אני יותר מדי פחדן. וחוץ מזה, אין לי את האומץ."

ב25 בנובמבר 1974 אחרי הסתגרות ובידוד עצמי, ניק נמצא מת בביתו ממנת יתר של נוגדי דכאון. המשטרה קבעה שמדובר בהתאבדות. הוא היה בן 26.

___

היה גם פרק א' למי שהפסיד.

אל דאגה, פרק ג' כבר מתבשל. מוזמנים להציע מועמדים!

(וברוך הבא סוף סוף לשעון הקיץ)

עלמא.

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“במותם ציוו, פרק ב'

  1. טים באקלי?

  2. James Victor "Vic" Chesnutt ??

  3. אנדי ווד, שבמותו ציווה לנו את פרל ג'אם, גם ראוי לאזכור

  4. וגם ליין סטיילי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s